בג' תמוז תנש"א אמר הרבי שיש השואלים: "..מה יאמר העולם ומה יאמרו האומות על כך שיהודי עושה את עבודתו.. בקירוב הגאולה האמיתית והשלימה הרי אין הם מבינים מה פירוש הדבר ?! והמענה על כך: העולם כבר מוכן כאשר יהודי יעשה את עבודתו כדבעי .. יראה איך שהעולם, טבע העולם ואומות העולם מסייעים לו בעבודתו".
הערב המיוחד שנערך לפני כמה חודשים באולם התרבות שעל ידי 'מרכז מורשת מנחם בגין' – ירושלים, תחת הכותרת "משיח עכשיו – משיחיות וגאולה בימינו, בתכנית: רב שיח בנושא הרבי חי" – מהווה עדות חיה לכך שהעולם מוכן, ואפילו העולם האקדמי מקבל את אמונת החסידים שהרבי מלך המשיח, והוא יגאלנו בקרוב ממש.
ערב זה, שכל כולו מדע ואקדמיה, נערך על-ידי אלו שזה עיסוקם. הנואמים בו הם דוקטורים ופרופסורים, והקהל שיושב באולם הוא 'נטול חב"דניקים' (פרט להרב פרופ' שלמה קאליש, וכתב "בית משיח" שהוזמן לאירוע ע"י ד"ר גולדברג והנהלת המקום). יתכן ולא היינו מצפים לשמוע בערב כזה דברים שינעמו לאוזנינו, אך הנה באים דברי הרבי וטופחים על פנינו – העולם כבר מוכן, והוא מסייע ליהודי בעבודתו!
הערב המדובר הוא ערב השקה לספרה החדש של ד"ר שלי גולדברג "מסע הנשמה" – נשמת הצדיק ונצחיות הנשמה במשנת חב"ד. בספר מבקשת ד"ר גולדברג להסביר את פשר היחס של חסידי חב"ד לרבי מליובאוויטש כחי וקיים, גם כיום – לאחר ג' בתמוז. באחרית דבר (המסקנה) של הספר קובעת הד"ר כי מי שחושב שיחסם של חסידי חב"ד כיום לרבי מליובאוויטש כמשיח וחי נובע מטראומה כלשהי שחלפה עליהם, אינו אלא בעל הסתכלות שטחית. כמו בכל נושא, גם כאן מציגה חסידות חב"ד משנה רחבה, עמוקה ומסודרת, ולהתבטאויות על חייו הנצחיים של הרבי יש בסיס איתן.
במהלך הערב נשאו דברים: הרב ד"ר יעקב גוטליב מחבר הספר 'שכלתנות בלבוש חסידי – דמותו של הרמב"ם במשנת חב"ד'; פרופ' יורם בילו – הוא פרופסור מן המניין במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ד"ר אלון דהן – מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וכמובן מחברת הספר שבמרכז הערב, ד"ר שלי גולדברג – מרצה למחשבת ישראל, קבלה וחסידות במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן.
חשוב להדגיש: לא מפיהם אנו חיים, ולא דברים של ד"ר ופרופסור זה או אחר הם המקורות לאמונתנו. מדוע אם-כן אנו מפרסמים את הדברים? התשובה לכך הובאה כבר בשורות הקודמות – תופעה מבורכת זו מסמלת את המהפך שחל בשנים האחרונות בעולם האקדמי, שכיום מודה בצדקתם של דברי הרבי מלך המשיח שליט"א בפרט, ורבותינו נשיאנו בכלל, מה גם שישנם כאלו שדבר זה אכן מחזק אותם, כאשר הם רואים כי גם עולם האקדמיה בשפתו ובלשונו מסכימים ומפרסמים את הדברים.
לא אחת אנו דנים בינינו אודות פרסום בשורת הגאולה והסברת ענין התגלות מציאותו של מלך המשיח, ובמהלך השיחה עולה לדיון – כיצד מתקבלים הדברים ב'חוצה'? השורות הבאות הן מעין 'דף משוב' – אפשרות להביט ולראות כיצד מתקבלים הדברים 'שם': מתקיים ערב שלם, שמאורגן על-ידי אנשים מהעולם 'ההוא'. הם קובעים את תוכנו, והם הנואמים בו. והנה, כמה מפתיע, נושא הערב הוא דווקא משיח וגאולה, ובמרכזו עומד דווקא הדיון אודות הרבי כמשיח, ודווקא תוך ירידה לפרטים והסברה על אמונת חסידים בחייו הנצחיים של מלך המשיח. כעת רק נותר לנו להסיק את המסקנות...
כשאנו שומעים על ערב שכזה, מטבע הדברים שאנו מתמקדים באירוע עצמו – הנואמים, תוכן דבריהם, ועוד, אך ישנו דבר נוסף עליו חובה לתת את הדעת, והוא – הקהל. בערב הזה ישבו מול הבמה כ- 300 (!) משתתפים, רובם אקדמאים חלקם חובשי כיפות (סרוגות), וחלקם אינם חובשי כיפות כלל (לע"ע). מדובר פה בייחודית מדהימה בהיקפה – קהל כל-כך גדול מוצא לנכון לצאת מהבית לערב שלם, ובזמן הזה לשבת ולשמוע הרצאות על הרבי מלך המשיח שליט"א! האנשים האלו לא הגיעו לשם משום-מקום. הם שמעו על הנושא, קראו עליו ולמדו אותו ברמה כלשהי, וכאשר הם שמעו שמתקיים ערב שכל כולו מוקדש לנושא זה – הם הגיעו. ניתן לומר שקיימת כאן 'קהילה' שלימה של אנשים, שכלפי חוץ אינם נראים כחסידי חב"ד, אך למעשה הם מתעניינים בכל הקשור לרבי ולמשיח, לומדים את הנושא הזה, וחיים סביבו. זה מעניין אותם. ויש לא אחד ולא שניים כאלה, אלא מאות! מדובר בתופעה מופלאה, הנותנת לנו להבין במידה מסוימת עד כמה "העולם כבר מוכן"...
לא בכדי התקיים ערב זה באור לכ"ו שבט, פרשת משפטים, היום אותו קושר הרבי מלך המשיח לכך שפעולותיו גרמו שענייני הגאולה יחדרו בשכל האדם באופן אוניברסאלי.
* * *
מנחה: אפתח בציטוט החותם את הספר "מסע הנשמה", שלכבודו התכנסנו כאן הערב. אלו דברים שאמר הרבי מליובאוויטש, ציטוט ידוע ומוכר: "מה עוד יכולני לעשות בכדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחר שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר בגלות פנימי בענייני עבודת ה'?! הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם, אני – חותם הרבי את הדברים – את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם".
הגאולה והרעיון המשיחי נמצאים בעם ישראל לפחות מאז ימי חורבן בית המקדש השני, ואפילו מיציאת מצרים. אנחנו יכולים לגלות מקומות שונים בהם הרעיון הזה קיבל ביטויים משמעותיים ונכבדים, חלקם הגותיים כגון בכתביו של הרמב"ם, חלקם יותר מעשיים ולאורך תקופות שונות, למשל בימי שיבת ציון, בימי מרד בר כוכבא, ועוד. במהלך המאה העשרים, הגיעו הרעיונות של המשיח והגאולה לשיא שלא קדם לו. דבר זה מתבטא בין השאר גם בגלגולי תנועת החסידות, בעיקר בתנועת חב"ד, בשני האדמו"רים האחרונים שלה, ובפרט באדמו"ר הנוכחי של חב"ד.
הערב נעסוק ברעיון של הגאולה והמשיחיות ובפרקטיקה המעשית שלהן בעיקר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ובפרט סביב המשיחיות של הרבי מליובאוויטש ושל חסידי חב"ד לפני ואחרי ג' בתמוז.
ההרצאה שנשמע עכשיו מפיו של הרב ד"ר יעקב גוטליב, מחברו של הספר 'שכלתנות בלבוש חסידי – דמותו של הרמב"ם במשנת חב"ד', תעסוק בפרשנויות שונות שניתנו במאה העשרים למושג המשיח והגאולה בתורתו של הרמב"ם.
השקפת הרבי לדמותו של המשיח
הרב ד"ר יעקב גוטליב: רבי משה בן מימון – הרמב"ם – הוא בעל משנה משיחית מסודרת, אותה הוא מציג בהלכות מלכים בספר "משנה תורה". לרמב"ם יש התייחסויות לנושא המשיחי גם בפירוש המשניות, באגרת תימן, ומעט גם במורה נבוכים. אך כאשר אנחנו מדברים על המשנה המשיחית של הרמב"ם אני רוצה לצמצם את זה למקום העיקרי שהוא בשני הפרקים האחרונים שחותמים את ספר משנה תורה.
סמכותו הרבה של הרמב"ם וההערצה שיש כלפיו בהיותו איש הלכה גרמו לרבים להישען על משנתו המשיחית. בדבר זה יש אבסורד מסוים: תנועה משיחית, ביסודה היא תנועה שיש בה להט, מיסטיקה, ציפייה והתנתקות מהעולם הקיים וכמיהה לעולם חדש, כאשר בראש התנועה עומד אדם פלאי, איש שסוחף אחריו המונים. לעומת זאת, עולמו המשיחי של הרמב"ם הוא עולם טבעי רציונאלי מפוכח. המשיח אצלו אינה דמות פלאית, אלא מנהיג חכם ומצביא דגול בדוגמת דוד המלך אותו מכנה הרמב"ם המשיח הראשון.
אחד החידושים העיקריים של משנתו המשיחית של הרמב"ם הוא שהגאולה היא גאולה טבעית – 'עולם כמנהגו נוהג'. הרמב"ם מצטט את מאמר שמואל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", והופך אותו מדעת יחיד להשקפה חז"לית כללית. הוא גם מנתק את ימות המשיח מתחיית המתים, הן בספר משנה תורה בהלכות מלכים, ובצורה מפורשת אף יותר באגרת תחיית המתים.
חידוש מיוחד נוסף שאנו מוצאים אצל הרמב"ם, היא שאלה שמעסיקה את עם ישראל בקשר לתנועה משיחית – נושא זהותו של המשיח. בניגוד לגאולה הראשונה – גאולת מצרים – שם משה רבינו השתמש במופתים בתהליך הגאולה, אומר הרמב"ם במשנה תורה שהמשיח לא צריך להוכיח את משיחיותו לפני שהוא פועל, מכיון שאם המשיחיות היא טבעית, אי אפשר לומר שהוכחת המשיחיות תיעשה באמצעות אותות ומופתים. לדידו, המשיח הוא מנהיג שמנסה לגאול את עם ישראל, ובמידה והוא מצליח, אנחנו יודעים בדיעבד שהוא המשיח. אם הוא לא מצליח, הרמב"ם לא מגדיר אותו כמשיח שקר, אלא הוא אומר שהוא "ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו".
יש להניח שלרמב"ם יש כאן שתי מגמות. האחת – רציונאלית כללית, והרמב"ם היה אדם רציונאלי. השניה – בתקופת הרמב"ם ולפניה צצו כפטריות כל מיני משיחים, שניסו למשוך את הציבור על-ידי אותות ומופתים. הרמב"ם רצה למנוע את התופעה הזאת, וזו עוד סיבה לכך שהוא הציג משיחיות שונה, רציונאלית.
בתחילת פרק י"א של הלכות מלכים מובאות המשימות שהמשיח צריך לבצע ושהן יהיו ההוכחה על משיחיותו. ניתן לומר שהוא מדבר על ארבע משימות המתחלקות לשתי קבוצות – משימות לכינון האומה: החזרת מלכות בית דוד, וקיבוץ גלויות. משימות דתיות: הקמת בית המקדש, וכינון שלטון התורה, ולמעשה – השבת הקיום המלא של התורה והמצוות.
הרמב"ם מדגיש שכל התהליכים האלו צריכים להתבצע אך ורק בדרך הטבע, כאשר בשלב מאוחר יותר המשיחיות הופכת להיות אוניברסאלית, תפקידו של המשיח הוא לתקן את כל העולם כולו לעובדו שכם אחד, וכל הדברים האלה ביחד מהווים את המסגרת לנקודה העיקרית אצל הרמב"ם – ידיעת ה'. בתור פילוסוף דתי, רואה הרמב"ם בידיעת ה' את הפסגה של תכלית האדם. הוא פותח את ספר משנה תורה במצוות ידיעת ה', והוא מסיים את הספר בפסוק "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". זוהי התכלית של הכל, כאשר ימות המשיח מהווים את התנאים הנוחים ביותר לכך שבני-אדם אכן יממשו את תכלית חייהם שהיא לדעת את ה'.
• • •
כעת אבקש להתייחס לתנועות בנות זמננו – זאת של הרבי מליובאוויטש.
בניגוד למשנת הציונות הדתית, הרבי מדייק בדברי הרמב"ם ושם דגש על כך שכל תהליכי הגאולה צריכים להיות תחת מלכותו של המלך המשיח. אין גאולה ולא אתחלתא דגאולה ללא מלך המשיח, שהרי הרמב"ם פותח את הלכות המשיח בפרק י"א במילים: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה", וכן הלאה. גם הניסוח באמונה במשיח הוא: "וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו", כלומר, יש כאן דגש על המשיח עצמו, ומכאן הרבי שולל כל תפיסה של גאולה שלא עומד בראשה המלך המשיח ומניע את כל התהליכים בעצמו. זו נקודה שהציונות הדתית לא מצליחה להתמודד איתה, מכיון שהיא מדברת על תהליך שקורה מאליו, בניגוד לדיוק בדברי הרמב"ם.
בנוסף, הדמות של המשיח במשנתו של הרבי מתעצמת מאוד, כאשר גם את זה הוא קושר לרמב"ם. הוא טוען שהמציאות של מלך המשיח היא במידה רבה עיקר ענין הגאולה, וכל הענינים שמלך המשיח פועל זו תוצאה מעצם הימצאותו. כלומר, מלך המשיח הוא לא אמצעי והגאולה זו המטרה, אלא שבעצם מציאותו של מלך המשיח פה כבר מתגשם אידיאל משיחי, וכל שאר הענינים הם תוצאה של זה. הוא כותב את הדברים בפירוש: "מה שבאותו זמן יהיה העולם במצב מתאים שיוכלו לקיים את כל המצוות בתכלית השלימות, הנה כל זה הוא רק תוצאה ומסובב מעצם הענין של ביאת המשיח". כלומר, ענינו של משיח הוא לא רק בכדי לתקן את העולם, אלא ענין בפני עצמו, מלך מבית דוד.
בשביל להבין את הדברים יותר לעומק, מדוע הרבי מאדיר כל-כך את הדמות של מלך המשיח, אנחנו צריכים לחזור שבע דורות לאחור – לספר התניא של רבי שניאור זלמן מליאדי, שם כתוב שכל המטרה של בריאת העולם היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. על פי פרשנותו של רבי שניאור זלמן, כוונת המדרש היא שהקב"ה נתאווה לגלות את אור-אין-סוף בעולם הגשמי, גילוי שיתרחש בימות המשיח ובפרט בתחיית המתים. הנקודה היא שההנכחה של האלקות בעולם, שזו בעצם המטרה של הבריאה, מתבצעת בצורה המושלמת ביותר קודם כל במשיח עצמו. המשיח מגלם את התכלית של הבריאה – החיבור בין העולם האלוקי לעולם הגשמי. כתוצאה מכך הוא גם פועל את החיבור הזה בעולם כולו, אבל אצלו החיבור הזה נעשה בצורה המושלמת ביותר.
בקשר לכך ישנם ציטוטים מופלאים. אחד הרבי מביא מה'צמח צדק' – האדמו"ר השלישי של חב"ד, שאומר: "במשיח נתת אתה האין-סוף בעצמו". ישנו ביטוי נוסף של הרבי: "העצמות של משיח צדקנו חד ממש עם עצמות אין-סוף". זה ציטוט מדויק מלשון הרבי. הווי אומר – המשיח מתווך בין האלוקות לעולם הגשמי, אולם תיווך זה מתקיים בו עצמו בצורה המושלמת ביותר.
• • •
נעמוד כעת על עוד כמה נקודות בקצרה: לכולנו מוכרת האגרת של הבעש"ט שמדברת על כך ש'קאתי מר' לכשיפוצו מעיינותיך חוצה. בחב"ד בכלל, והרבי בפרט, עשו מזה 'עניין' גדול, באשר היות ותורת חב"ד עוסקת באלוקות – הרבי מזהה אותה כידיעת ה' באידיאל המשיחי של הרמב"ם. לכן הרבי כותב שהפצת המעיינות זה לא רק מה שמקרב את הגאולה, אלא זהו התוכן הפנימי של הגאולה, ולכן הוא גם רואה בעצם הפצת המעיינות של החסידות עניין משיחי – גאולתי לכשעצמו.
נשאלת תמיד השאלה מה הרבי אמר על עצמו ומה הוא עשה. זהו נושא רחב, אבל כאן אביא את מה שאני טוען בספר שלי – שהרבי פעל על פי הדגם המשיחי של הרמב"ם. במילים אחרות: מה שהמשיח צריך לעשות על פי הרמב"ם זה מה שהרבי עושה בעצמו: ידיעת ה' – הפצת המעיינות. יכוף כל ישראל ללכת בה ולחזק בדקה – מבצעי המצוות, השלוחים, בתי חב"ד וכו'. את "ילחם מלחמות ה'" תופס הרבי במימד הרוחני, כשם שבמלחמת עמלק, כאשר משה רבינו הרים את ידיו גבר ישראל, כך הרבי תופס את עצמו ככוח רוחני שעומד מאחרי המלחמות, וגם מאחרי תהליכים פוליטיים כלל עולמיים, כמו נפילת הקומוניזם ומלחמת אירן עירק.
חשוב לציין שהפעילות של הרבי כוללת גם פעילות אוניברסאלית, כי הרבי רואה את הגאולה כענין אוניברסאלי. לכן הוא פועל למען ז' מצוות בני נח, ואפילו כותב שבסופו של דבר את תורת החסידות צריך ללמד לא רק ליהודים אלא גם לגויים, כי כל מה שקשור לענין ידיעת ה' צריך ללמד גם לעולם כולו.
"נשמתו בי"
מנחה: אני מתכבד להזמין לפאנל את הדוברים הבאים שנשמע הערב: פרופ' יורם בילו, ד"ר אלון דהן, וד"ר שלי גולדברג.
בסוף הפרק המרכזי והאחרון בספר של ד"ר גולדברג, העוסק במשיחיות של קודמו של הרבי מליובאוויטש – הריי"צ, היא כותבת כך: "ניתן לומר שמשנתו העניפה של הרבי ובפרט מגוון האיכויות והתפקידים שהוא מייחס לנשמת חותנו, צמחו על הזדהותו המוחלטת עם נשמת ריי"צ. מבחינתנו עיקר חשיבותם של הדברים אותם אומר הרבי על חותנו נעוצה בכך שניתן להקיש מהם על האופן בו תופסים חסידי חב"ד את הרבי עצמו. כל מה שאמר הרבי על הריי"צ, אמרו ואומרים חסידי חב"ד על הרבי עצמו בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז ג' בתמוז".
ואכן, התופעה המדהימה שקרתה לחסידות חב"ד מאז שנות התשעים, וביתר שאת מאז ג' בתמוז, מוכרת ברבים. זו תופעה שאין לה אח ורע. השאלה שתעסיק אותנו הערב היא – מה הם הגורמים, ומה קרה לחסידי חב"ד ולחסידות חב"ד בעשורים האחרונים, שהביא לתופעה המשיחית המדהימה והמרתקת כל-כך שאנחנו עדים לה?
הדובר הראשון יהיה ד"ר אלון דהן, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ומחבר דוקטורט בנושא "דירה בתחתונים – משיחיות במשנתו של רמ"מ שניאורסון".
ד"ר דהן: בדבריי אני אבקש להתייחס לפן נוסף של המשיחיות האישית של הרבי מליובאוויטש.
כאשר מתבוננים במאמר יום קבלת הנשיאות, רואים דבר מענין – הרבי מליובאוויטש לא ממנה את עצמו במפורש לנשיא חב"ד באותו יום, אלא הוא דורש בכל השיחה את חידוש ההתקשרות עם האדמו"ר הריי"צ. זה נראה כאילו מובן מאליו, בגלל שהריי"צ היה דמות יוצאת דופן, והרבי מזכיר אותו כאיש פלא וכגיבור, שסבל את הסובייטים ברוסיה ואת הנאצים בוורשה, הגיע לארה"ב עם חסידות מרוסקת ושיקם אותה. עברו עליו הרבה יסורים, כמו משיח, והרבי התייחס אליו בהערצה רבה. אבל אני חושב שלא ההערצה היא הסיבה למינוי הנוסף. הריי"צ, שבחייו היה הנשיא השמיני, "התמנה" על-ידי הרבי מליובאוויטש לכהונה נוספת לאחר הסתלקותו, להיות הנשיא של הדור התשיעי ולתפקד דרך נשמתו שלו.
אצטט כעת מאחת השיחות של האדמו"ר מליובאוויטש, בה הוא מדבר על השתלשלות תורת הסוד מהאר"י והלאה דרך רבי חיים ויטאל ועד תורת החסידות, ובסוף הוא כותב: "והולך ומוסיף מדור לדור, עד לנשיא השמיני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הן באופן נשיאותו בחיים חיותו בעלמא דין, והן באופן נשיאותו לאחר ההסתלקות כנשיא הדור התשיעי". היינו שהריי"צ מתפקד כנשיא בשני דורות – אחד בדור שהוא היה חי וקיים, ולאחר ההסתלקות דרך הרבי. את כל מעשיו בהקמת המוסדות ובשליחת השלוחים לכל רחבי העולם בלי יוצא מן הכלל הוא מייחס לנשיא דורנו הריי"צ, למרות שהוא עשה את זה.
אין לי תשובה חד-משמעית מתוך הכתבים, אלא רק פירוש אפשרי לכך: לריי"צ היו אמירות מפורשת שהמשיח יבוא בימיו, והוא הודיע שנשאר רק לצחצח הכפתורים, ו"עמדו הכן כולכם לגאולה", ובנוסף לזה הוא פירסם ארבע 'קול קורא' שבהם הוא דיבר על כך מפורש. כל זה נתן תחושה שאנחנו עומדים ממש על סף קץ הימים וחבלי משיח, והריי"צ הדגיש יותר מפעם אחת שזה יהיה בחייו. גם הרבי עצמו, בשיחותיו (בעיקר בימי הגאולה של הריי"צ), הדגיש יותר מפעם אחת שהדברים של הריי"צ שהגאולה תהיה בימיו עדיין בתוקף, כלומר זה עדיין יהיה בימיו – ארבעים שנה אחרי ההסתלקות, והדבר הזה מתאפשר על-ידי זה שהיום הריי"צ מגיע לידי ביטוי דרכו.
אדבר כעת על מימד נוסף בענין הזה: כאשר מתבוננים בהגות החב"דית, אפשר לראות בצורה ברורה שסדר השתלשלות השפע האלוקי של הבריאה דרך עשר הספירות, זהה באופן ברור לסדר התגלות תורת החסידות מהבעש"ט ועד לאדמו"ר האחרון. דהיינו, כאשר אנחנו מתבוננים על הביוגרפיה המיסטית של האדמורי"ם, אפשר לומר שכל אחד מהם מתפקד כייצוג של אחת הספירות האלוקיות, כאשר במובן הזה צריך להיות איזשהו תחום וטווח זמן שבתוכו מתגלה המשיח, ואפשר באמצעות המעקב אחר השתלשלות הזו לדבר אפילו על הזהות של המשיח כספירה האחרונה – המלכות, שתוחמת את הענין הזה, ושהיא בעצם חותמת את תהליך סדר ההשתלשלות ביחד עם אחרית הימים.
לדבר זה יש כמה התבטאויות בכתביו של הרבי, אולם אני עמדתי על זה ממקום אחר, בספר לקוטי דיבורים של הריי"צ, בדברים שהוא בעצם מוסר מפי רבי שמואל (המהר"ש): אחד החסידים נכנס לרבי שמואל ואמר לו שנקבע בדעתו שהבעש"ט, המגיד ממעזריטש והאדמו"ר הזקן הם כתר, חכמה ובינה של החסידות. רבי שמואל מסכים עם הקביעה הזו, והוא קובע את סדר האדמו"רים על-פי מדרש מסוים, שבסופו מגיע עידן הגילוי של המשיח בתחומו של האדמו"ר העשירי. החידוש שבדבר הזה הוא מרשים, משום שעל-פי-זה אנחנו יכולים לקבוע פחות או יותר את זמן הגאולה לדורנו.
כעת, לאחר ג' בתמוז, אנו רואים שלא היתה התמנות של אדמו"ר נוסף. אי מינויו של אדמו"ר נוסף יוצר מצב שבו משך זמן כהונתו של רבי מנחם שניאורסאהן כנשיא הדור העשירי יכול להמשך מעתה ועד עולם, מה שאומר שהדור הזה לא יגמר, ולכן הדברים שלו שהגאולה תתרחש בדור העשירי, כל זמן שלא ימנו אדמו"ר נוסף, הם נכונים.
זה הצד השני של הנושא. בהסתמכות על הרמב"ם, יש גם את ההסתכלות של החסידות.
החסידים מנכיחים את הרבי
מנחה: כדי לענות על השאלה שמעסיקה אותנו כאן, תוך השתתפות במבט המעשי הפרקטי של הרבי מליובאוויטש, דומה כי אין מתאים יותר מאשר פרופ' יורם בילו, אנתרופולוג באוניברסיטה העברית, שאחת המומחיות הגדולות שלו הן הילולות.
פרופ' יורם בילו: הוצגתי כאן כמומחה להילולות, אך המחקר הנוכחי שלי עוסק דווקא באותם קבוצות בחב"ד, שהמושג 'הילולא' איננו מתאים להם. כוונתי היא למה שנקרא בחב"ד 'המשיחיסטים', שמאמינים – ואני מצטט מדבריהם – ש"הרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים כפשוטו ממש ואין בו שום שינוי דגניזה, אלא כפי שהודיע בתורתו, שמקומו של מלך המשיח הוא בבית חיינו– 770, ושם הוא ממתין ומצפה לגאול את ישראל. גם אם עברו ארבע שנים (כאשר נכתב הענין הזה) מאז ג' תמוז תשנ"ד, יום ההעלמות של הרבי, בהן לא זכינו לעת עתה לפקוח את עינינו, הרי שהעובדות אינן משתנות. הנשיא הוא הכל, הוא חי וקיים, ויבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש".
מי שמכיר את השיחות של הרבי, יודע שהם בדרך-כלל הסתיימו במילים האלו – "תיכף ומיד ממש". המילה ממש היא כמובן מילה טעונה. הרבי, באחד המקומות המעטים שבהם הוא הזכיר את התודעה המשיחית שלו עצמו (שעליה דיבר הדובר הראשון, שלא כל כך התייחס אליה, כמובן לא לכל ההיבטים שלה), הוסיף ואמר הרבי: "עם כל המשמעויות שב'ממש'". והמשמעויות של ממש הן בין השאר 'מנחם מענדל שניאורסון' (ר"ת), או 'משיח מנחם שמו' (ר"ת), כך שאין ספק שלרבי הייתה תודעה משיחית חזקה. ובמובן הזה הם צודקים, אלה שטוענים שאכן הוא ראה את עצמו כמשיח, וכל זה משותף לכל הדוברים כאן.
אין לנו עוד פרספקטיבה היסטורית לשפוט את המשיחיות בחב"ד. זו תופעה מדהימה שלא היתה כמוה.
מה שאני מנסה לבדוק הוא – מה מאפשר לאנשים האלו להתקיים ולקיים את אמונתם כשהרבי נעלם לאורך חמש עשרה שנה. בכדי לחיות עם משהו שאינך רואה אותו וחווה אותו באופן גשמי, אתה חייב למצוא דרך לעשותו כנוכח על-מנת שתוכל לחיות עמו כבמצב הווה, וזו כוונתי כשאני מדבר על 'מסלולי הנכחה'.
כאן אני רוצה אפילו לטעון טענה קצת פרובוקטיבית, שבמובנים מסויימים הם צודקים. כלומר, הרבי כבר התגלה, הטענה שלהם שהרבי איתנו יותר מתמיד, מאז ג' בתמוז תשנ"ד, היא טענה נכונה באופן אמפירי ועובדתי. בשנים שלפני ג' בתמוז התמעט הקשר האישי של החסידים עם הרבי במובן מסויים. הרבי ביטל את היחידות הפרטית, ועבר לקבל אנשים ביחידות קבוצתית, שגם היא התבטלה מאוחר יותר. בשנים האלה הרבה מהחסידים לא ראו אותו. יתירה מזו, חלק גדול ממניינם של החסידים היום הם בעלי תשובה שהצטרפו בשנים האחרונות לשורות חב"ד, ולהם מעולם לא הייתה עמו היכרות אישית.
יוצא אם-כן שבאיזה מובן הוא בכל-זאת איתנו יותר מתמיד. הוא נראה היום יותר מאשר פעם, ואני חושב שאני לא צריך לשכנע אתכם. אטען טענה שאפשר להתווכח אתה ואשמח לשמוע דוגמאות נגדיות, אך אני לא מכיר במאה העשרים ואחת דמות רבנית שרואים אותה יותר ממנו במרחבים ציבוריים ופרטיים. בתיהם של החב"דניקים מעוטרים בעשרות תמונות של הרבי בגדלים שונים. הוא נוכח בבית. הוא נראה בתמונות רבות, בעיקר בתמונת הדיוקן עם הנפת היד.
אתאר לכם את הנוכחות הזאת של הרבי: כפי שאמרתי – התמונות שלו נמצאות בכל מקום, ניתן למצוא אותה בנתיבי איילון, שם יש תמונת ענק בגודל של בית בן שלוש קומות הנצפית על-ידי הבאים מירושלים, "משיח יעשה לנו נסים ונפלאות" (נחום ברנע כתב עליה בזמנו בידיעות אחרונות קובלנא, כיצד כל שלטי החוצות בנתיבי איילון הוסרו על פי חוק בכנסת מלבד התמונה הזו), וכן על קירות הדירות של כל משפחה משיחית, במגנטים על המקרר, על הכרטיס שאני מוציא כעת מכיסי – 'כרטיס משיח' – אותו כל אחד מהם נושא (וכאן זו התמונה המפורסמת עם היד), על מדליוני זהב, על כוסות הקידוש, על מחזורי התפילה, על שעוני קיר, על קופות הצדקה, על כיפת 'יחי אדוננו מורנו ורבינו'. הוא נמצא על מחזיק המפתחות שבצידו השני 770 (תוכלו לראות אם אתם לא מאמינים לי), בכיס המעיל על כרך האגרות קודש במהדורת כיס (לא הבאתי את שלי, אבל חב"דניקים מחזיקים אותו בכיס). אוֹמַר שהרבי נישא בשני המובנים של המילה, הוא גם מרומם ונעלה ונשגב, וגם נמצא בכל מקום ועל כל חפץ.
מלבד כל זאת ניתן למצוא אצלם דגלון משיח על הדש, ו-770 רקום על אריזת הטלית והתפילין. הם משתדלים שרצף הספרות 770 יופיע במספרי הטלפון הנייד שלהם, בקודים שלהם ובסיסמאות שלהם באינטרנט.
הם פונים אליו ומתייעצים איתו באמצעות אגרות הקודש לעיתים מספר פעמים ביום, ומדווחים לו באותה דרך על מעשיהם. במובן הזה הרבי הוא מאוד נגיש, כל אדם יכול להתייעץ איתו כל הזמן. אם אין בסביבה תמונה שלו, הם מדמיינים את דמות דיוקנו בעיני רוחם. הם שליחיו, קשורים אליו כצאצאיו, ובמיוחד כשהם נושאים שמות כמו מענדי – מנחם מענדל, שניאור זלמן, שלום דובער, חיה מוסיא – הרבנית, ועוד. כלומר, יש פה ממש זהות עם הרבי. הם מזמנים אותו לחתונותיהם ולעיתים תמונתו מתנוססת בהזמנה, הם פונים אליו בלשון הווה ונוכח, הם מצמידים לשמו כינויי חיוּת ואוסרים כינויי פטירה, ובכך יש הבדל עצום בינו לבין הריי"צ, שלמרות שאין ספק שנשמתו חיה, בכל זאת הריי"צ נ"ע.
הם משתתפים בהתוועדויות שבהם הוא מופיע בוידאו, וההתוועדויות המוקרנות הן של היום-טוב הנוכחי, כלומר שמחת תורה בסוכות, וכדומה. כאשר ההתוועדויות משודרות ב-770 למשל (הייתי שם כמה פעמים) הקהל על המסך העצום צועק 'אמן' אחרי שהרבי מסיים, והקהל שמחוץ למסך צועק 'אמן' ביחד עם הקהל הוירטואלי. זה דבר שיכול לגרום לסוג של ורטיגו אפיסטמולוגי – התערבות הקהל הוירטואלי והקהל האקטואלי. הם מבקרים ב-770 כדי להיות עם הרבי, בעיקר בתשרי ובפסח. הם חשים בנוכחותו בבית משיח בעת התפילות, בסעודת משיח ובהתוועדויות, בקבלת 'כוס של ברכה' ו'לעקח', והם ממקדים את מבטם בבימה בציפיה לראותו.
מודל משולש ומחייב
מנחה: קיבלנו עד כה פרספקטיבה מתוך כתביו של הרבי, ופרספקטיבה מתוך ההתנהגות החב"דית כיום. כעת ד"ר גולדברג תשלים את הדברים מתוך פרספקטיבה רחבה יותר – "תפיסת נשמת הצדיק במשנת חב"ד" באופן כללי.
ד"ר גולדברג: פרופ' בילו הזכיר את סעווען סעווענטי, אז אציין שאנחנו אכן בשנת תש"ע, שזה מסתדר אפילו מספרית, כי תש"ע זה 770.
אני רוצה לפתוח בחיבור בין תפיסת עולמו המשיחית של הרבי, לבין מה שמתחולל בתודעה הכללית והיהודית בפרט בהקשר המשיחי. כיום אני רואה את הרבי כחלק ממה שאמרו מבשרי הקבלה הגדולים במאה העשרים וגדולי ישראל בדורותינו, שדיברו באופן מובהק על נחיצות לימוד פנימיות התורה, בגלל הצוהר לזמן המשיחי שאנו נתונים בו. אלו דברים שאמר גם הרבי אך מכיוון אחר.
לעניות דעתי אי אפשר לנתק את מה שאומר הרבי על הזמן שבו אנחנו נמצאים, ממה שאמרו דוברים אחרים ומקובלים רבים לאורך הדורות על כך. הרבי בונה שיטה משיחית מובהקת בכלים פרגמטיים-מעשיים, שעולה בקנה אחד עם הוגים אחרים במאה שלנו. כולם מדברים באופן רמוז או באופן מודע על כך שבדור הזה יש פוטנציאל של התפתחות רוחנית ושל תודעה משיחית אוניברסאלית. זוהי הנחת היסוד, וכל אחד מנסה להוכיח זאת בשפתו.
לעניננו, את מה שקרה בחב"ד בעשרים השנים האחרונות אפשר לראות על רקע שלושה תהליכים – מודל משולש אותו בנה הרבי. הרבי יצר מודל פסיכולוגי של הזדהות עם חותנו, עד כדי כך שהריי"צ הפך להיות חלק מעצמותו שלו, והוא התבטל לחלוטין בפניו. מושג הביטול שתופס מקום מרכזי בעולם החסידי, הוויתור על האינדיבידואליות שלי תמורת הזהות עם האחר וההתבטלות הטוטאלית בפני הא-ל, התבטא גם כאן בהתבטלות של הרבי בפני הריי"צ. יש פה למעשה שני גופים אך בתוכם שוכנת נשמה אחת.
הרבי מעלה על נס את קיומה של נשמת הריי"צ בדורנו, וטוען שהריי"צ – רבי יוסף יצחק – הוא נשיא דורנו, הוא המלך המשיח. הוא לא משתמש בביטוי 'ניצוץ משיח', ואף לא במונח ההלכתי של הרמב"ם 'בחזקת משיח'. הוא אומר דברים אמיצים ומובהקים שהריי"צ הוא המלך המשיח, ומשליך את דברי ישעיה "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם" על הריי"צ. לדבריו, הוא הנשיא האמיתי והגאולה היא בדורנו. כבר לא צריך לצחצח את הכפתורים, כבר לא צריך להתכונן, מכיון שזה כבר כאן, המשיח מציץ בין החרכים מאחורי דלתנו.
עד כה סקרנו את המודל הפסיכולוגי – ההתבטלות הטוטאלית שלו בפני חותנו, שכחלק ממנה לא נמצא טקסט אחד גלוי באחד ממאות ספריו שהוא עצמו המשיח, או יותר מזה – שהוא נשיא הדור. בכל אלפי המובאות בתורתו ניתן למצוא תשובה אחת לשאלה מי נשיא הדור היום – כ"ק מו"ח אדמו"ר. הוא מעולם לא אומר 'אני הנשיא'. דרך אגב, בחב"ד הם לא נקראים אדמו"רים אלא נשיאים, ונשיא זה לא מלשון 'פרזידנט', אלא מלשון נשמת יעקב אבינו, ניצוץ של יעקב אבינו.
למה זה הריי"צ? – את זה נראה בשני התהליכים הבאים, המרכיבים את המודל המשולש שבונה הרבי.
עכשיו אנחנו מגיעים למודל השני. רוב הספר מתמקד בנצחיות הנשמה ובחייה לאחר הסתלקותה מן הגוף. הנחת היסוד שמנחה את הרבי בהיבט השני בו נדון כעת, היא תפיסה שלא נולדה בחב"ד, ואף לא בחסידות. זו תפיסה שמופיעה בזוהר ומבוססת על התנ"ך, המדברת על אקסיומה שהרבי עומד עליה פעמים רבות. אלו שני מושגים מהזוהר השייכים להקשר שלנו. הראשון הוא: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" – הצדיק שנפטר נמצא ונוכח הרבה יותר לאחר הסתלקותו מאשר בחייו. המושג השני: "אסתלק יקרא דקוב"ה" – הסתלקות בארמית פירושה עליה והתעלות. דהיינו, התפיסה המיסטית שבאה לידי ביטוי במימד השני, אומרת כי לאחר ההסתלקות הנשמה נוכחת בעולם הזה הרבה יותר מאשר היתה נוכחת קודם לכן. זה נכון באופן עקרוני לגבי כל אחד מאתנו, כי הגוף הוא בר-חלוף והנשמה נצחית, אבל בודאי לגבי צדיק. נאמר בזוהר שהצדיק בחייו היה נוכח בעולם העשיה, ולאחר הסתלקותו הוא גם בעולמות האצילות, הבריאה, היצירה והעשיה. למה הוא נוכח לאחר ההסתלקות יותר מאשר קודם? מפני שהחציצה הגופנית המגבילה כבר איננה, ומשסרו כבלי הגוף הנשמה נמצאת ביתר שאת וביתר עוז ממש כאן.
כלומר, הרבי בונה שיטה שנראה אותה תיכף במימד השלישי, שנוכחותו של הריי"צ שהוא נשיא דורנו היא כאן ועכשיו. אנחנו נקראים בלשון חב"ד בני הדור השביעי, אבל הדור הזה יונק את חיותו מהנשיא הנוכח כאן שהוא הנשיא השישי. למה? כי לאחר הסתלקותו הוא כאן הרבה יותר מאשר היה קודם.
לאחר המימד הראשון – הפסיכולוגי, של ההתבטלות, והמימד השני – המיסטי, של נוכחות הנשמה לאחר הסתלקותה, מגיע המימד השלישי והאחרון, והוא היסוד ההיסטוריוסופי המדויק שבנה הרבי.
מה המיוחד ברבי על פני ששת קודמיו? הוא לא המציא דבר יש מאין, אבל הוא פרגמטיסט, איש מעשה שלא קם לו אח ורע. את כל היתרונות התיאוסופיים הקיימים בחב"ד על גאולה ומשיח ועל נצחיות הנשמה הוא מוציא מן הכוח אל הפועל בצורה פרגמטית מובהקת, שגם למנהיגים שלנו בצה"ל ובמוסדות הבטחון יש מה ללמוד ממנה.
הפרגמטיות שלו מתבצעת הלכה למעשה, ובעשיה זו הוא השתמש בהיסטוריוסופיה (הפילוסופיה של ההיסטוריה) בכדי לבנות שיטה הטוענת שאנחנו בדור השביעי, ובדור זה צריכה להגיע הגאולה. זאת, כאמור, לאור דברי חכמי הנסתר בדורותינו ובדורות שקדמו לנו, שאמרו שבדור הזה יש פוטנציאל של התפתחות, אפשרות של פריצת התודעה המשיחית. זו לא הזדמנות ראשונה, אבל זאת בהחלט הזדמנות מובהקת.
השיטה שבנה הרבי מחלקת את ההיסטוריה האנושית לשבע תקופות, וטוענת שאנחנו בפתחו של הדור השביעי. במאמר ההכתרה שלו הוא אומר ש"התאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים", תוך שהוא נשען על המדרש ב'שיר השירים רבה' האומר שלאחר הבריאה הסתלקה השכינה שבעה רקיעים, וכנגד הסתלקות השכינה בעקבות שבעה חטאים יבואו שבעה צדיקים ויורידו אותה חזרה למטה. בדברים אלו, כדרכו של היסטוריוסוף, הוא בונה שיטה מדויקת – הוא מחלק את ההיסטוריה לתקופות וטוען שהחלוקה שלו מבשרת תהליך, ובכך הוא בונה את השיטה. הוא מתאר את השתלשלות הדורות והסתלקות השכינה, ומסביר שהדור שלנו הוא הדור השביעי ועליו להנכיח את השכינה בעולם שלנו ממש.
לדבריו, המשימה מוטלת לא רק על יחידי סגולה אלא על כולנו. כך הוא מדגיש שהגאולה תלויה בכל אחד ואחת מאתנו, חוזר מאות ואלפי פעמים על האמירה שהעיקר הוא המעשה, ומסביר שהתודעה של המשיח בדורנו תתגלה על-ידי כל אחד ואחת – נשים וטף, יהודים כגויים. כל המפעלים שלו שעליהם הוא דיבר ויצר את כל תפיסת עולמו, פנו לא רק ליהודים ולשומרי מצוות, אלא. הוא יצר מציאות בעולם בכלל בה גויים חייבים לקיים שבע מצוות בני נח, והוא הצליח להנהיג דקה של שתיקה בבתי הספר האזרחיים המודרניים של הנוכרים, מתוך המודעות שהגאולה היא נחלתו של כל אחד ואחת מאתנו. על פועליו אלו הוא קיבל מדליה של הקונגרס האמריקאי, וזה דבר שנותן להבין במעט את היקף מנהיגותו, בדומה לכך ששועי עולם כנשיאי ארה"ב ומנהיגי העולם האחרים שיחרו לפתחו.
למעשה, הוא אומר שהדור המשיחי זה כל אחד ואחת מאתנו. כאשר אנחנו כורכים את המודל הפסיכולוגי שבו הוא מתבטל בפני חותנו, יחד עם המודל המיסטי בו הנשמה של הריי"צ נוכחת כאן והיא צריכה להתגלות, ויחד עם המודל ההיסטוריוסופי, יוצא שהוא בעצם בא בתביעה לכל אחד ואחת מאתנו ודורש פעולה עבור הגאולה. דברים דומים לאלו, כתב פרופ' וולפסון (מחוקרי הקבלה הגדולים בעולם), שאומר שהרבי דיבר על קיומה של תודעת משיח אותה הוא ניסה לעורר בתוכנו, באמצעות הדרישה שעל כל אחד ואחת מאתנו לגלות את המודעות הזאת במחשבה דיבור ומעשה.
הרמב"ם מסביר שיש 'בחזקת משיח' ויש 'משיח ודאי' – כלומר, יש פוטנציאל ויש מימוש. הרבי ממשיך את תורת הבעש"ט והחסידות, שבכל אחד ואחת מאתנו יש ניצוץ משיח. כאשר אנחנו מממשים את היעוד שלשמו ירדה נשמתנו לעולם ועל-ידי מחשבה דיבור ומעשה אנו יוצרים מציאות, אנו מאחדים את הניצוץ שקיים בכל אחד, ומאפשרים למלך המשיח לחתום את תהליך הגאולה.
מושג המשיח לא נולד בחב"ד. אם נלך אחורה נמצא אותו בגמרא במסכת סנהדרין שאומרת שהמשיח נמצא בפתחה של רומי והוא אסור בפצעיו, וגם בדברי חז"ל האומרים שעוד לפני בריאת העולם "רוחו של משיח מרחפת על פני המים". הרבי כעת בא ואומר שעלינו לגלות את המשיח, ובלשונו של אדמו"ר הזקן "להמשיך אותו מן ההעלם אל הגילוי" על-ידי מימוש הפוטנציאל של כל אחד ואחת מאתנו, ואז ניצוץ משיח שבתוכנו הופך להיות משיח ממש, במהרה בימינו אמן.
למה, באמת, הרבי לא עולה לארץ הקודש?
מנחה: תודה רבה לד"ר גולדברג וליתר הדוברים. נפנה כעת לכמה דקות של שאלות קצרות ואחר כך נשמע דברי סיום.
שאלה: בהמשך לכל מה שנאמר כאן הערב, רציתי לשאול מדוע באמת לא עלה הרבי מליובאוויטש לארץ ישראל? הרי לכאורה היתה זו פעולה שביכולתה לחתום את תהליך הגאולה?
ד"ר גולדברג: לשאלה זו אפשר לענות בכמה רמות, אך מהתפיסה המיסטית אפשר לומר, שהרבי לא עלה לארץ ישראל מכיוון שביסוד ההיסטוריוסופי שהוא בונה עולה תפיסה המדברת על כך שהאירועים בהיסטוריה אינם מקריים, אלא יוצרים כיוון מסוים. אנחנו בעיני הבשר רואים את הגלות כעונש ואת הגאולה כשכר, אך על-פי החסידות הגלות היא התפזרות הניצוצות שבאה בעקבות שבירת הכלים בבריאה. בכדי להביא את הגאולה צריך לחשוף בכל פינה בעולם את ניצוצות האור שגלו ונשבו אל תוך הקליפות, והגלות היא אמצעי לגלות את האור בכל הבריאה.
התפיסה הרוחנית המדברת על קיומו של בית חב"ד בכל פינה, בין אם זה בתאילנד, קטמנדו או האיטי, מדברת על-כך שצריך לגלות את האור האלוקי ולממש את ה"נתאווה לו הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים" בכל פינה, ולכן מהנקודה הזאת יש לגלות גם תפקיד בונה.
הרבי הוא אדם בעל שיעור קומה. ייתכן שאף אחד כאן מבינינו לא חב"דניק, אבל ללא ספק המפעל של הרבי חורג מעבר להיותו נשיא חב"ד, והוא בא ואומר שהוא רואה את השליחות שלו ואת התפקיד שלו בגילוי האור האלוקי בכל מקום. זה היה בעצם הבסיס לתפיסתו המשיחית, ולכן הרבי לא יכול לעלות לארץ ישראל בטרם תושלם המשימה.
אם נרצה, ניתן לנסח את זה גם בשפת העולם החסידית: מערכת היחסים שקיימת בנפש שלנו קיימת גם בבריאה – מצרים, כנען, וארץ ישראל זה מסע שצריך להשלים אותו בסדר הנכון. אני קודם כל צריך לצאת מהמיצרים שלי, אחר-כך אני צריך להכניע את עבדותי ליצר, ורק לאחר שהשלמתי את העלאת כל הקליפות אני יכול להיות ישראל. יש כאן מסע מסודר ואי אפשר להקדים את הזמן של אחת מהתחנות בו.
פרופ' בילו: באותו עניין אני רוצה להוסיף שבתפיסה המשיחית של הרבי התמונה של התחלת הגאולה היא מאוד ברורה. זה מתחיל מהמקום הקדוש, והמקום הקדוש הוא 770, שהוא בגימטריה לא רק 'פרצת', אלא גם 'בית משיח'. הרבי מתאר בצורה מאוד מוחשית ומדויקת כיצד בית המקדש השלישי ירד משמים אל 770 ואז יתרחש המסע של כל בני ישראל בראשות הריי"צ והרבי בדיוק כפי שהוא צריך להתרחש. כלומר, יש פה תיאור מאוד מדויק וברור שאי אפשר להקדים אותו ולדחוק את הקץ.
ד"ר דהן: בנושא הזה מצאנו שאלות רבות. היו דברים שהתעוררו אפילו בישיבות הכנסת, ובענין הזה ניתן למצוא בפרוטוקולים של הכנסת תרעומת מצד חלק מחברי הכנסת על אדמו"ר שיושב בברוקלין, ויש לו מה לומר על כל דבר וענין בארץ ישראל בה בשעה שהוא אפילו לא ביקר בה.
בשעתו אריק שרון היה אצל הרבי ושאל אותו: "למה אתה לא עולה לארץ? הייתי מציע שתאמץ את הנוהל שקיים אצל מפקדי צה"ל שצועקים 'אחרי', ותעלה לארץ". הרבי השיב לו שזה כמו רב חובל שספינתו טובעת והוא צועק 'אחרי' וקופץ ראשון לסירת ההצלה... הרי ברור שתפקידו הוא להישאר האחרון בספינה ולוודא שכל הנוסעים ניצלו.
בפעם אחרת הוא המשיל זאת לאדם שכאשר הוא יושב מחוץ ליער הוא יכול לראות את כל היער במבט כולל מלמעלה, אך אם הוא יכנס לתוך היער הוא עלול ללכת לאיבוד.
ניתן להתייחס לשאלה הזו גם מהיבט אחר: עבודת האדמו"רים מתקיימת דרך הציון של קודמיהם. עד עלייתו של הריי"צ לארה"ב, היה הציון הקדוש במקומות שבהם קבורים האדמו"רים ברוסיה, והוא יכול היה להעביר את הבקשות והפ"נים שנשלחו דרך הציון. כאשר יצא מרוסיה, לא היה ציון כזה בנמצא, ולכן הוא נסע לארץ הקודש כדי להשתטח על קברי האבות בחברון. עם הסתלקותו של הריי"צ שוב לא היה צורך לרבי לצאת מארה"ב.
הדבר האחרון, שמופיע בספר 'חרדים' ובעוד מקום, שאם עולה לארץ ישראל צדיק בקנה מידה כזה של 'נשיא הדור', כפי שהוא מכנה את אדמו"רי חב"ד, יכול להיות מצב כזה שמסיבות הלכתיות ואחרות יהיה אסור לו לצאת מארץ ישראל יותר, ואז יכול להיות מצב שבו החיבור שלו עם הארץ עלול לתת יניקה לחיצונים. ככל הנראה הרבי התחשב בעמדה הזו, ולכן העדיף שלא לעלות לארץ ישראל.
• • •
מנחה: נבקש כעת מד"ר גולדברג להשמיע דברי סיכום קצרים.
ד"ר גולדברג: הסיבה שרציתי לעסוק בנצחיות הנשמה ובחיים שלאחר החיים, ינקה ויונקת את חיותה מהשאלות הקיומיות שהיו לי ויש לי על עצם תכלית היותנו כאן, על צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, תכלית הפשר, והנסיון לקבל תשובות דוקא בדרך שכלית ודוקא דרך מחקר אקדמי, הם היו הסיבה העיקרית שהניעה אותי לעשות את העבודה.
הסיבה לעיסוקי בקבלה היא מפני שתורת הסוד נותנת לנו את התשובות למה שמעבר לתפיסת עולמנו. היא נותנת לנו לראות את העולם הזה כחלק ממערכת הרבה יותר מקיפה, פאזל אחד מתוך מערכת חלקים רחבה, משל לכך שאנחנו בעולם הזה שנקרא כך מלשון 'העלם'.
אני השתכנעתי באותנטיות של הטקסטים הללו, מכיון שלא יתכן שכולם טועים. בכל הספרות היהודית מדובר על אותו עיקרון – שהנשמה היא נצחית והגוף הוא בר-חלוף. זהו עיקרון יסוד, העובר כציר בתודעה האנושית, ובסיסו הוא שלנשמתו של כל אחד ואחת מאתנו יש קיום לפני כניסתה לגוף, כמו גם לאחר צאתה ממנו, ו-120 שנות החיים בגוף הן הרף-עין לעומת חיי הנצח של הנשמה.
הסיבה שאת כל זה חקרתי במסגרת חב"ד דוקא, כי חסידות חב"ד אוצרת בתוכה משנה עניפה.
סודה של החסידות הוא השפה שהיא בונה, והמוטיבציה שלה לחשוף יחד איתנו את סודות הקבלה. קבלה וחסידות אינן שם נרדף, אבל החסידות בנתה שפה לאפשר לנו לדעת על פנימיות התורה ועל תכלית תורת הסוד.
בחסידות גופא, חב"ד היא שיטה מורכבת, מסועפת ועמוקה, אותה ייסד אדמו"ר הזקן. עלינו לזכור שחב"ד התחילה כחסידות הכי פחות משיחית – לא תמצאו כמעט את המילה "משיח" בדברי אדמו"ר הזקן – והפכה לאחר שבעה דורות לחסידות המשיחית ביותר. יוצא אם-כן שיש לנו כאן משנה ענפה, מורכבת וסדורה, שחברו בה יחדיו גם העיון הקבלי והמיסטי וגם היסוד הרציונאלי, וכמובן דמותו של הרבי שבתודעה של כל אחד הוא בעל שיעור קומה. זכיתי לחבור לתורתו ועל כך אני מודה.
הרבי אומר שבכל אחד ואחת מאתנו קיים אותו ניצוץ, וכל אחד ואחת מאתנו מודע לשליחות שלו. כולנו כאן שליחים המבצעים את משימתם, ואז הפוטנציאל משיח – 'בחזקת משיח', הופך ל'משיח ודאי' ממש במהרה בימינו.
הערב המיוחד שנערך לפני כמה חודשים באולם התרבות שעל ידי 'מרכז מורשת מנחם בגין' – ירושלים, תחת הכותרת "משיח עכשיו – משיחיות וגאולה בימינו, בתכנית: רב שיח בנושא הרבי חי" – מהווה עדות חיה לכך שהעולם מוכן, ואפילו העולם האקדמי מקבל את אמונת החסידים שהרבי מלך המשיח, והוא יגאלנו בקרוב ממש.
ערב זה, שכל כולו מדע ואקדמיה, נערך על-ידי אלו שזה עיסוקם. הנואמים בו הם דוקטורים ופרופסורים, והקהל שיושב באולם הוא 'נטול חב"דניקים' (פרט להרב פרופ' שלמה קאליש, וכתב "בית משיח" שהוזמן לאירוע ע"י ד"ר גולדברג והנהלת המקום). יתכן ולא היינו מצפים לשמוע בערב כזה דברים שינעמו לאוזנינו, אך הנה באים דברי הרבי וטופחים על פנינו – העולם כבר מוכן, והוא מסייע ליהודי בעבודתו!
הערב המדובר הוא ערב השקה לספרה החדש של ד"ר שלי גולדברג "מסע הנשמה" – נשמת הצדיק ונצחיות הנשמה במשנת חב"ד. בספר מבקשת ד"ר גולדברג להסביר את פשר היחס של חסידי חב"ד לרבי מליובאוויטש כחי וקיים, גם כיום – לאחר ג' בתמוז. באחרית דבר (המסקנה) של הספר קובעת הד"ר כי מי שחושב שיחסם של חסידי חב"ד כיום לרבי מליובאוויטש כמשיח וחי נובע מטראומה כלשהי שחלפה עליהם, אינו אלא בעל הסתכלות שטחית. כמו בכל נושא, גם כאן מציגה חסידות חב"ד משנה רחבה, עמוקה ומסודרת, ולהתבטאויות על חייו הנצחיים של הרבי יש בסיס איתן.
במהלך הערב נשאו דברים: הרב ד"ר יעקב גוטליב מחבר הספר 'שכלתנות בלבוש חסידי – דמותו של הרמב"ם במשנת חב"ד'; פרופ' יורם בילו – הוא פרופסור מן המניין במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ד"ר אלון דהן – מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וכמובן מחברת הספר שבמרכז הערב, ד"ר שלי גולדברג – מרצה למחשבת ישראל, קבלה וחסידות במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן.
חשוב להדגיש: לא מפיהם אנו חיים, ולא דברים של ד"ר ופרופסור זה או אחר הם המקורות לאמונתנו. מדוע אם-כן אנו מפרסמים את הדברים? התשובה לכך הובאה כבר בשורות הקודמות – תופעה מבורכת זו מסמלת את המהפך שחל בשנים האחרונות בעולם האקדמי, שכיום מודה בצדקתם של דברי הרבי מלך המשיח שליט"א בפרט, ורבותינו נשיאנו בכלל, מה גם שישנם כאלו שדבר זה אכן מחזק אותם, כאשר הם רואים כי גם עולם האקדמיה בשפתו ובלשונו מסכימים ומפרסמים את הדברים.
לא אחת אנו דנים בינינו אודות פרסום בשורת הגאולה והסברת ענין התגלות מציאותו של מלך המשיח, ובמהלך השיחה עולה לדיון – כיצד מתקבלים הדברים ב'חוצה'? השורות הבאות הן מעין 'דף משוב' – אפשרות להביט ולראות כיצד מתקבלים הדברים 'שם': מתקיים ערב שלם, שמאורגן על-ידי אנשים מהעולם 'ההוא'. הם קובעים את תוכנו, והם הנואמים בו. והנה, כמה מפתיע, נושא הערב הוא דווקא משיח וגאולה, ובמרכזו עומד דווקא הדיון אודות הרבי כמשיח, ודווקא תוך ירידה לפרטים והסברה על אמונת חסידים בחייו הנצחיים של מלך המשיח. כעת רק נותר לנו להסיק את המסקנות...
כשאנו שומעים על ערב שכזה, מטבע הדברים שאנו מתמקדים באירוע עצמו – הנואמים, תוכן דבריהם, ועוד, אך ישנו דבר נוסף עליו חובה לתת את הדעת, והוא – הקהל. בערב הזה ישבו מול הבמה כ- 300 (!) משתתפים, רובם אקדמאים חלקם חובשי כיפות (סרוגות), וחלקם אינם חובשי כיפות כלל (לע"ע). מדובר פה בייחודית מדהימה בהיקפה – קהל כל-כך גדול מוצא לנכון לצאת מהבית לערב שלם, ובזמן הזה לשבת ולשמוע הרצאות על הרבי מלך המשיח שליט"א! האנשים האלו לא הגיעו לשם משום-מקום. הם שמעו על הנושא, קראו עליו ולמדו אותו ברמה כלשהי, וכאשר הם שמעו שמתקיים ערב שכל כולו מוקדש לנושא זה – הם הגיעו. ניתן לומר שקיימת כאן 'קהילה' שלימה של אנשים, שכלפי חוץ אינם נראים כחסידי חב"ד, אך למעשה הם מתעניינים בכל הקשור לרבי ולמשיח, לומדים את הנושא הזה, וחיים סביבו. זה מעניין אותם. ויש לא אחד ולא שניים כאלה, אלא מאות! מדובר בתופעה מופלאה, הנותנת לנו להבין במידה מסוימת עד כמה "העולם כבר מוכן"...
לא בכדי התקיים ערב זה באור לכ"ו שבט, פרשת משפטים, היום אותו קושר הרבי מלך המשיח לכך שפעולותיו גרמו שענייני הגאולה יחדרו בשכל האדם באופן אוניברסאלי.
* * *
מנחה: אפתח בציטוט החותם את הספר "מסע הנשמה", שלכבודו התכנסנו כאן הערב. אלו דברים שאמר הרבי מליובאוויטש, ציטוט ידוע ומוכר: "מה עוד יכולני לעשות בכדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחר שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר בגלות פנימי בענייני עבודת ה'?! הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם, אני – חותם הרבי את הדברים – את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם".
הגאולה והרעיון המשיחי נמצאים בעם ישראל לפחות מאז ימי חורבן בית המקדש השני, ואפילו מיציאת מצרים. אנחנו יכולים לגלות מקומות שונים בהם הרעיון הזה קיבל ביטויים משמעותיים ונכבדים, חלקם הגותיים כגון בכתביו של הרמב"ם, חלקם יותר מעשיים ולאורך תקופות שונות, למשל בימי שיבת ציון, בימי מרד בר כוכבא, ועוד. במהלך המאה העשרים, הגיעו הרעיונות של המשיח והגאולה לשיא שלא קדם לו. דבר זה מתבטא בין השאר גם בגלגולי תנועת החסידות, בעיקר בתנועת חב"ד, בשני האדמו"רים האחרונים שלה, ובפרט באדמו"ר הנוכחי של חב"ד.
הערב נעסוק ברעיון של הגאולה והמשיחיות ובפרקטיקה המעשית שלהן בעיקר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ובפרט סביב המשיחיות של הרבי מליובאוויטש ושל חסידי חב"ד לפני ואחרי ג' בתמוז.
ההרצאה שנשמע עכשיו מפיו של הרב ד"ר יעקב גוטליב, מחברו של הספר 'שכלתנות בלבוש חסידי – דמותו של הרמב"ם במשנת חב"ד', תעסוק בפרשנויות שונות שניתנו במאה העשרים למושג המשיח והגאולה בתורתו של הרמב"ם.
השקפת הרבי לדמותו של המשיח
הרב ד"ר יעקב גוטליב: רבי משה בן מימון – הרמב"ם – הוא בעל משנה משיחית מסודרת, אותה הוא מציג בהלכות מלכים בספר "משנה תורה". לרמב"ם יש התייחסויות לנושא המשיחי גם בפירוש המשניות, באגרת תימן, ומעט גם במורה נבוכים. אך כאשר אנחנו מדברים על המשנה המשיחית של הרמב"ם אני רוצה לצמצם את זה למקום העיקרי שהוא בשני הפרקים האחרונים שחותמים את ספר משנה תורה.
סמכותו הרבה של הרמב"ם וההערצה שיש כלפיו בהיותו איש הלכה גרמו לרבים להישען על משנתו המשיחית. בדבר זה יש אבסורד מסוים: תנועה משיחית, ביסודה היא תנועה שיש בה להט, מיסטיקה, ציפייה והתנתקות מהעולם הקיים וכמיהה לעולם חדש, כאשר בראש התנועה עומד אדם פלאי, איש שסוחף אחריו המונים. לעומת זאת, עולמו המשיחי של הרמב"ם הוא עולם טבעי רציונאלי מפוכח. המשיח אצלו אינה דמות פלאית, אלא מנהיג חכם ומצביא דגול בדוגמת דוד המלך אותו מכנה הרמב"ם המשיח הראשון.
אחד החידושים העיקריים של משנתו המשיחית של הרמב"ם הוא שהגאולה היא גאולה טבעית – 'עולם כמנהגו נוהג'. הרמב"ם מצטט את מאמר שמואל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", והופך אותו מדעת יחיד להשקפה חז"לית כללית. הוא גם מנתק את ימות המשיח מתחיית המתים, הן בספר משנה תורה בהלכות מלכים, ובצורה מפורשת אף יותר באגרת תחיית המתים.
חידוש מיוחד נוסף שאנו מוצאים אצל הרמב"ם, היא שאלה שמעסיקה את עם ישראל בקשר לתנועה משיחית – נושא זהותו של המשיח. בניגוד לגאולה הראשונה – גאולת מצרים – שם משה רבינו השתמש במופתים בתהליך הגאולה, אומר הרמב"ם במשנה תורה שהמשיח לא צריך להוכיח את משיחיותו לפני שהוא פועל, מכיון שאם המשיחיות היא טבעית, אי אפשר לומר שהוכחת המשיחיות תיעשה באמצעות אותות ומופתים. לדידו, המשיח הוא מנהיג שמנסה לגאול את עם ישראל, ובמידה והוא מצליח, אנחנו יודעים בדיעבד שהוא המשיח. אם הוא לא מצליח, הרמב"ם לא מגדיר אותו כמשיח שקר, אלא הוא אומר שהוא "ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו".
יש להניח שלרמב"ם יש כאן שתי מגמות. האחת – רציונאלית כללית, והרמב"ם היה אדם רציונאלי. השניה – בתקופת הרמב"ם ולפניה צצו כפטריות כל מיני משיחים, שניסו למשוך את הציבור על-ידי אותות ומופתים. הרמב"ם רצה למנוע את התופעה הזאת, וזו עוד סיבה לכך שהוא הציג משיחיות שונה, רציונאלית.
בתחילת פרק י"א של הלכות מלכים מובאות המשימות שהמשיח צריך לבצע ושהן יהיו ההוכחה על משיחיותו. ניתן לומר שהוא מדבר על ארבע משימות המתחלקות לשתי קבוצות – משימות לכינון האומה: החזרת מלכות בית דוד, וקיבוץ גלויות. משימות דתיות: הקמת בית המקדש, וכינון שלטון התורה, ולמעשה – השבת הקיום המלא של התורה והמצוות.
הרמב"ם מדגיש שכל התהליכים האלו צריכים להתבצע אך ורק בדרך הטבע, כאשר בשלב מאוחר יותר המשיחיות הופכת להיות אוניברסאלית, תפקידו של המשיח הוא לתקן את כל העולם כולו לעובדו שכם אחד, וכל הדברים האלה ביחד מהווים את המסגרת לנקודה העיקרית אצל הרמב"ם – ידיעת ה'. בתור פילוסוף דתי, רואה הרמב"ם בידיעת ה' את הפסגה של תכלית האדם. הוא פותח את ספר משנה תורה במצוות ידיעת ה', והוא מסיים את הספר בפסוק "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". זוהי התכלית של הכל, כאשר ימות המשיח מהווים את התנאים הנוחים ביותר לכך שבני-אדם אכן יממשו את תכלית חייהם שהיא לדעת את ה'.
• • •
כעת אבקש להתייחס לתנועות בנות זמננו – זאת של הרבי מליובאוויטש.
בניגוד למשנת הציונות הדתית, הרבי מדייק בדברי הרמב"ם ושם דגש על כך שכל תהליכי הגאולה צריכים להיות תחת מלכותו של המלך המשיח. אין גאולה ולא אתחלתא דגאולה ללא מלך המשיח, שהרי הרמב"ם פותח את הלכות המשיח בפרק י"א במילים: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה", וכן הלאה. גם הניסוח באמונה במשיח הוא: "וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו", כלומר, יש כאן דגש על המשיח עצמו, ומכאן הרבי שולל כל תפיסה של גאולה שלא עומד בראשה המלך המשיח ומניע את כל התהליכים בעצמו. זו נקודה שהציונות הדתית לא מצליחה להתמודד איתה, מכיון שהיא מדברת על תהליך שקורה מאליו, בניגוד לדיוק בדברי הרמב"ם.
בנוסף, הדמות של המשיח במשנתו של הרבי מתעצמת מאוד, כאשר גם את זה הוא קושר לרמב"ם. הוא טוען שהמציאות של מלך המשיח היא במידה רבה עיקר ענין הגאולה, וכל הענינים שמלך המשיח פועל זו תוצאה מעצם הימצאותו. כלומר, מלך המשיח הוא לא אמצעי והגאולה זו המטרה, אלא שבעצם מציאותו של מלך המשיח פה כבר מתגשם אידיאל משיחי, וכל שאר הענינים הם תוצאה של זה. הוא כותב את הדברים בפירוש: "מה שבאותו זמן יהיה העולם במצב מתאים שיוכלו לקיים את כל המצוות בתכלית השלימות, הנה כל זה הוא רק תוצאה ומסובב מעצם הענין של ביאת המשיח". כלומר, ענינו של משיח הוא לא רק בכדי לתקן את העולם, אלא ענין בפני עצמו, מלך מבית דוד.
בשביל להבין את הדברים יותר לעומק, מדוע הרבי מאדיר כל-כך את הדמות של מלך המשיח, אנחנו צריכים לחזור שבע דורות לאחור – לספר התניא של רבי שניאור זלמן מליאדי, שם כתוב שכל המטרה של בריאת העולם היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. על פי פרשנותו של רבי שניאור זלמן, כוונת המדרש היא שהקב"ה נתאווה לגלות את אור-אין-סוף בעולם הגשמי, גילוי שיתרחש בימות המשיח ובפרט בתחיית המתים. הנקודה היא שההנכחה של האלקות בעולם, שזו בעצם המטרה של הבריאה, מתבצעת בצורה המושלמת ביותר קודם כל במשיח עצמו. המשיח מגלם את התכלית של הבריאה – החיבור בין העולם האלוקי לעולם הגשמי. כתוצאה מכך הוא גם פועל את החיבור הזה בעולם כולו, אבל אצלו החיבור הזה נעשה בצורה המושלמת ביותר.
בקשר לכך ישנם ציטוטים מופלאים. אחד הרבי מביא מה'צמח צדק' – האדמו"ר השלישי של חב"ד, שאומר: "במשיח נתת אתה האין-סוף בעצמו". ישנו ביטוי נוסף של הרבי: "העצמות של משיח צדקנו חד ממש עם עצמות אין-סוף". זה ציטוט מדויק מלשון הרבי. הווי אומר – המשיח מתווך בין האלוקות לעולם הגשמי, אולם תיווך זה מתקיים בו עצמו בצורה המושלמת ביותר.
• • •
נעמוד כעת על עוד כמה נקודות בקצרה: לכולנו מוכרת האגרת של הבעש"ט שמדברת על כך ש'קאתי מר' לכשיפוצו מעיינותיך חוצה. בחב"ד בכלל, והרבי בפרט, עשו מזה 'עניין' גדול, באשר היות ותורת חב"ד עוסקת באלוקות – הרבי מזהה אותה כידיעת ה' באידיאל המשיחי של הרמב"ם. לכן הרבי כותב שהפצת המעיינות זה לא רק מה שמקרב את הגאולה, אלא זהו התוכן הפנימי של הגאולה, ולכן הוא גם רואה בעצם הפצת המעיינות של החסידות עניין משיחי – גאולתי לכשעצמו.
נשאלת תמיד השאלה מה הרבי אמר על עצמו ומה הוא עשה. זהו נושא רחב, אבל כאן אביא את מה שאני טוען בספר שלי – שהרבי פעל על פי הדגם המשיחי של הרמב"ם. במילים אחרות: מה שהמשיח צריך לעשות על פי הרמב"ם זה מה שהרבי עושה בעצמו: ידיעת ה' – הפצת המעיינות. יכוף כל ישראל ללכת בה ולחזק בדקה – מבצעי המצוות, השלוחים, בתי חב"ד וכו'. את "ילחם מלחמות ה'" תופס הרבי במימד הרוחני, כשם שבמלחמת עמלק, כאשר משה רבינו הרים את ידיו גבר ישראל, כך הרבי תופס את עצמו ככוח רוחני שעומד מאחרי המלחמות, וגם מאחרי תהליכים פוליטיים כלל עולמיים, כמו נפילת הקומוניזם ומלחמת אירן עירק.
חשוב לציין שהפעילות של הרבי כוללת גם פעילות אוניברסאלית, כי הרבי רואה את הגאולה כענין אוניברסאלי. לכן הוא פועל למען ז' מצוות בני נח, ואפילו כותב שבסופו של דבר את תורת החסידות צריך ללמד לא רק ליהודים אלא גם לגויים, כי כל מה שקשור לענין ידיעת ה' צריך ללמד גם לעולם כולו.
"נשמתו בי"
מנחה: אני מתכבד להזמין לפאנל את הדוברים הבאים שנשמע הערב: פרופ' יורם בילו, ד"ר אלון דהן, וד"ר שלי גולדברג.
בסוף הפרק המרכזי והאחרון בספר של ד"ר גולדברג, העוסק במשיחיות של קודמו של הרבי מליובאוויטש – הריי"צ, היא כותבת כך: "ניתן לומר שמשנתו העניפה של הרבי ובפרט מגוון האיכויות והתפקידים שהוא מייחס לנשמת חותנו, צמחו על הזדהותו המוחלטת עם נשמת ריי"צ. מבחינתנו עיקר חשיבותם של הדברים אותם אומר הרבי על חותנו נעוצה בכך שניתן להקיש מהם על האופן בו תופסים חסידי חב"ד את הרבי עצמו. כל מה שאמר הרבי על הריי"צ, אמרו ואומרים חסידי חב"ד על הרבי עצמו בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז ג' בתמוז".
ואכן, התופעה המדהימה שקרתה לחסידות חב"ד מאז שנות התשעים, וביתר שאת מאז ג' בתמוז, מוכרת ברבים. זו תופעה שאין לה אח ורע. השאלה שתעסיק אותנו הערב היא – מה הם הגורמים, ומה קרה לחסידי חב"ד ולחסידות חב"ד בעשורים האחרונים, שהביא לתופעה המשיחית המדהימה והמרתקת כל-כך שאנחנו עדים לה?
הדובר הראשון יהיה ד"ר אלון דהן, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ומחבר דוקטורט בנושא "דירה בתחתונים – משיחיות במשנתו של רמ"מ שניאורסון".
ד"ר דהן: בדבריי אני אבקש להתייחס לפן נוסף של המשיחיות האישית של הרבי מליובאוויטש.
כאשר מתבוננים במאמר יום קבלת הנשיאות, רואים דבר מענין – הרבי מליובאוויטש לא ממנה את עצמו במפורש לנשיא חב"ד באותו יום, אלא הוא דורש בכל השיחה את חידוש ההתקשרות עם האדמו"ר הריי"צ. זה נראה כאילו מובן מאליו, בגלל שהריי"צ היה דמות יוצאת דופן, והרבי מזכיר אותו כאיש פלא וכגיבור, שסבל את הסובייטים ברוסיה ואת הנאצים בוורשה, הגיע לארה"ב עם חסידות מרוסקת ושיקם אותה. עברו עליו הרבה יסורים, כמו משיח, והרבי התייחס אליו בהערצה רבה. אבל אני חושב שלא ההערצה היא הסיבה למינוי הנוסף. הריי"צ, שבחייו היה הנשיא השמיני, "התמנה" על-ידי הרבי מליובאוויטש לכהונה נוספת לאחר הסתלקותו, להיות הנשיא של הדור התשיעי ולתפקד דרך נשמתו שלו.
אצטט כעת מאחת השיחות של האדמו"ר מליובאוויטש, בה הוא מדבר על השתלשלות תורת הסוד מהאר"י והלאה דרך רבי חיים ויטאל ועד תורת החסידות, ובסוף הוא כותב: "והולך ומוסיף מדור לדור, עד לנשיא השמיני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הן באופן נשיאותו בחיים חיותו בעלמא דין, והן באופן נשיאותו לאחר ההסתלקות כנשיא הדור התשיעי". היינו שהריי"צ מתפקד כנשיא בשני דורות – אחד בדור שהוא היה חי וקיים, ולאחר ההסתלקות דרך הרבי. את כל מעשיו בהקמת המוסדות ובשליחת השלוחים לכל רחבי העולם בלי יוצא מן הכלל הוא מייחס לנשיא דורנו הריי"צ, למרות שהוא עשה את זה.
אין לי תשובה חד-משמעית מתוך הכתבים, אלא רק פירוש אפשרי לכך: לריי"צ היו אמירות מפורשת שהמשיח יבוא בימיו, והוא הודיע שנשאר רק לצחצח הכפתורים, ו"עמדו הכן כולכם לגאולה", ובנוסף לזה הוא פירסם ארבע 'קול קורא' שבהם הוא דיבר על כך מפורש. כל זה נתן תחושה שאנחנו עומדים ממש על סף קץ הימים וחבלי משיח, והריי"צ הדגיש יותר מפעם אחת שזה יהיה בחייו. גם הרבי עצמו, בשיחותיו (בעיקר בימי הגאולה של הריי"צ), הדגיש יותר מפעם אחת שהדברים של הריי"צ שהגאולה תהיה בימיו עדיין בתוקף, כלומר זה עדיין יהיה בימיו – ארבעים שנה אחרי ההסתלקות, והדבר הזה מתאפשר על-ידי זה שהיום הריי"צ מגיע לידי ביטוי דרכו.
אדבר כעת על מימד נוסף בענין הזה: כאשר מתבוננים בהגות החב"דית, אפשר לראות בצורה ברורה שסדר השתלשלות השפע האלוקי של הבריאה דרך עשר הספירות, זהה באופן ברור לסדר התגלות תורת החסידות מהבעש"ט ועד לאדמו"ר האחרון. דהיינו, כאשר אנחנו מתבוננים על הביוגרפיה המיסטית של האדמורי"ם, אפשר לומר שכל אחד מהם מתפקד כייצוג של אחת הספירות האלוקיות, כאשר במובן הזה צריך להיות איזשהו תחום וטווח זמן שבתוכו מתגלה המשיח, ואפשר באמצעות המעקב אחר השתלשלות הזו לדבר אפילו על הזהות של המשיח כספירה האחרונה – המלכות, שתוחמת את הענין הזה, ושהיא בעצם חותמת את תהליך סדר ההשתלשלות ביחד עם אחרית הימים.
לדבר זה יש כמה התבטאויות בכתביו של הרבי, אולם אני עמדתי על זה ממקום אחר, בספר לקוטי דיבורים של הריי"צ, בדברים שהוא בעצם מוסר מפי רבי שמואל (המהר"ש): אחד החסידים נכנס לרבי שמואל ואמר לו שנקבע בדעתו שהבעש"ט, המגיד ממעזריטש והאדמו"ר הזקן הם כתר, חכמה ובינה של החסידות. רבי שמואל מסכים עם הקביעה הזו, והוא קובע את סדר האדמו"רים על-פי מדרש מסוים, שבסופו מגיע עידן הגילוי של המשיח בתחומו של האדמו"ר העשירי. החידוש שבדבר הזה הוא מרשים, משום שעל-פי-זה אנחנו יכולים לקבוע פחות או יותר את זמן הגאולה לדורנו.
כעת, לאחר ג' בתמוז, אנו רואים שלא היתה התמנות של אדמו"ר נוסף. אי מינויו של אדמו"ר נוסף יוצר מצב שבו משך זמן כהונתו של רבי מנחם שניאורסאהן כנשיא הדור העשירי יכול להמשך מעתה ועד עולם, מה שאומר שהדור הזה לא יגמר, ולכן הדברים שלו שהגאולה תתרחש בדור העשירי, כל זמן שלא ימנו אדמו"ר נוסף, הם נכונים.
זה הצד השני של הנושא. בהסתמכות על הרמב"ם, יש גם את ההסתכלות של החסידות.
החסידים מנכיחים את הרבי
מנחה: כדי לענות על השאלה שמעסיקה אותנו כאן, תוך השתתפות במבט המעשי הפרקטי של הרבי מליובאוויטש, דומה כי אין מתאים יותר מאשר פרופ' יורם בילו, אנתרופולוג באוניברסיטה העברית, שאחת המומחיות הגדולות שלו הן הילולות.
פרופ' יורם בילו: הוצגתי כאן כמומחה להילולות, אך המחקר הנוכחי שלי עוסק דווקא באותם קבוצות בחב"ד, שהמושג 'הילולא' איננו מתאים להם. כוונתי היא למה שנקרא בחב"ד 'המשיחיסטים', שמאמינים – ואני מצטט מדבריהם – ש"הרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים כפשוטו ממש ואין בו שום שינוי דגניזה, אלא כפי שהודיע בתורתו, שמקומו של מלך המשיח הוא בבית חיינו– 770, ושם הוא ממתין ומצפה לגאול את ישראל. גם אם עברו ארבע שנים (כאשר נכתב הענין הזה) מאז ג' תמוז תשנ"ד, יום ההעלמות של הרבי, בהן לא זכינו לעת עתה לפקוח את עינינו, הרי שהעובדות אינן משתנות. הנשיא הוא הכל, הוא חי וקיים, ויבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש".
מי שמכיר את השיחות של הרבי, יודע שהם בדרך-כלל הסתיימו במילים האלו – "תיכף ומיד ממש". המילה ממש היא כמובן מילה טעונה. הרבי, באחד המקומות המעטים שבהם הוא הזכיר את התודעה המשיחית שלו עצמו (שעליה דיבר הדובר הראשון, שלא כל כך התייחס אליה, כמובן לא לכל ההיבטים שלה), הוסיף ואמר הרבי: "עם כל המשמעויות שב'ממש'". והמשמעויות של ממש הן בין השאר 'מנחם מענדל שניאורסון' (ר"ת), או 'משיח מנחם שמו' (ר"ת), כך שאין ספק שלרבי הייתה תודעה משיחית חזקה. ובמובן הזה הם צודקים, אלה שטוענים שאכן הוא ראה את עצמו כמשיח, וכל זה משותף לכל הדוברים כאן.
אין לנו עוד פרספקטיבה היסטורית לשפוט את המשיחיות בחב"ד. זו תופעה מדהימה שלא היתה כמוה.
מה שאני מנסה לבדוק הוא – מה מאפשר לאנשים האלו להתקיים ולקיים את אמונתם כשהרבי נעלם לאורך חמש עשרה שנה. בכדי לחיות עם משהו שאינך רואה אותו וחווה אותו באופן גשמי, אתה חייב למצוא דרך לעשותו כנוכח על-מנת שתוכל לחיות עמו כבמצב הווה, וזו כוונתי כשאני מדבר על 'מסלולי הנכחה'.
כאן אני רוצה אפילו לטעון טענה קצת פרובוקטיבית, שבמובנים מסויימים הם צודקים. כלומר, הרבי כבר התגלה, הטענה שלהם שהרבי איתנו יותר מתמיד, מאז ג' בתמוז תשנ"ד, היא טענה נכונה באופן אמפירי ועובדתי. בשנים שלפני ג' בתמוז התמעט הקשר האישי של החסידים עם הרבי במובן מסויים. הרבי ביטל את היחידות הפרטית, ועבר לקבל אנשים ביחידות קבוצתית, שגם היא התבטלה מאוחר יותר. בשנים האלה הרבה מהחסידים לא ראו אותו. יתירה מזו, חלק גדול ממניינם של החסידים היום הם בעלי תשובה שהצטרפו בשנים האחרונות לשורות חב"ד, ולהם מעולם לא הייתה עמו היכרות אישית.
יוצא אם-כן שבאיזה מובן הוא בכל-זאת איתנו יותר מתמיד. הוא נראה היום יותר מאשר פעם, ואני חושב שאני לא צריך לשכנע אתכם. אטען טענה שאפשר להתווכח אתה ואשמח לשמוע דוגמאות נגדיות, אך אני לא מכיר במאה העשרים ואחת דמות רבנית שרואים אותה יותר ממנו במרחבים ציבוריים ופרטיים. בתיהם של החב"דניקים מעוטרים בעשרות תמונות של הרבי בגדלים שונים. הוא נוכח בבית. הוא נראה בתמונות רבות, בעיקר בתמונת הדיוקן עם הנפת היד.
אתאר לכם את הנוכחות הזאת של הרבי: כפי שאמרתי – התמונות שלו נמצאות בכל מקום, ניתן למצוא אותה בנתיבי איילון, שם יש תמונת ענק בגודל של בית בן שלוש קומות הנצפית על-ידי הבאים מירושלים, "משיח יעשה לנו נסים ונפלאות" (נחום ברנע כתב עליה בזמנו בידיעות אחרונות קובלנא, כיצד כל שלטי החוצות בנתיבי איילון הוסרו על פי חוק בכנסת מלבד התמונה הזו), וכן על קירות הדירות של כל משפחה משיחית, במגנטים על המקרר, על הכרטיס שאני מוציא כעת מכיסי – 'כרטיס משיח' – אותו כל אחד מהם נושא (וכאן זו התמונה המפורסמת עם היד), על מדליוני זהב, על כוסות הקידוש, על מחזורי התפילה, על שעוני קיר, על קופות הצדקה, על כיפת 'יחי אדוננו מורנו ורבינו'. הוא נמצא על מחזיק המפתחות שבצידו השני 770 (תוכלו לראות אם אתם לא מאמינים לי), בכיס המעיל על כרך האגרות קודש במהדורת כיס (לא הבאתי את שלי, אבל חב"דניקים מחזיקים אותו בכיס). אוֹמַר שהרבי נישא בשני המובנים של המילה, הוא גם מרומם ונעלה ונשגב, וגם נמצא בכל מקום ועל כל חפץ.
מלבד כל זאת ניתן למצוא אצלם דגלון משיח על הדש, ו-770 רקום על אריזת הטלית והתפילין. הם משתדלים שרצף הספרות 770 יופיע במספרי הטלפון הנייד שלהם, בקודים שלהם ובסיסמאות שלהם באינטרנט.
הם פונים אליו ומתייעצים איתו באמצעות אגרות הקודש לעיתים מספר פעמים ביום, ומדווחים לו באותה דרך על מעשיהם. במובן הזה הרבי הוא מאוד נגיש, כל אדם יכול להתייעץ איתו כל הזמן. אם אין בסביבה תמונה שלו, הם מדמיינים את דמות דיוקנו בעיני רוחם. הם שליחיו, קשורים אליו כצאצאיו, ובמיוחד כשהם נושאים שמות כמו מענדי – מנחם מענדל, שניאור זלמן, שלום דובער, חיה מוסיא – הרבנית, ועוד. כלומר, יש פה ממש זהות עם הרבי. הם מזמנים אותו לחתונותיהם ולעיתים תמונתו מתנוססת בהזמנה, הם פונים אליו בלשון הווה ונוכח, הם מצמידים לשמו כינויי חיוּת ואוסרים כינויי פטירה, ובכך יש הבדל עצום בינו לבין הריי"צ, שלמרות שאין ספק שנשמתו חיה, בכל זאת הריי"צ נ"ע.
הם משתתפים בהתוועדויות שבהם הוא מופיע בוידאו, וההתוועדויות המוקרנות הן של היום-טוב הנוכחי, כלומר שמחת תורה בסוכות, וכדומה. כאשר ההתוועדויות משודרות ב-770 למשל (הייתי שם כמה פעמים) הקהל על המסך העצום צועק 'אמן' אחרי שהרבי מסיים, והקהל שמחוץ למסך צועק 'אמן' ביחד עם הקהל הוירטואלי. זה דבר שיכול לגרום לסוג של ורטיגו אפיסטמולוגי – התערבות הקהל הוירטואלי והקהל האקטואלי. הם מבקרים ב-770 כדי להיות עם הרבי, בעיקר בתשרי ובפסח. הם חשים בנוכחותו בבית משיח בעת התפילות, בסעודת משיח ובהתוועדויות, בקבלת 'כוס של ברכה' ו'לעקח', והם ממקדים את מבטם בבימה בציפיה לראותו.
מודל משולש ומחייב
מנחה: קיבלנו עד כה פרספקטיבה מתוך כתביו של הרבי, ופרספקטיבה מתוך ההתנהגות החב"דית כיום. כעת ד"ר גולדברג תשלים את הדברים מתוך פרספקטיבה רחבה יותר – "תפיסת נשמת הצדיק במשנת חב"ד" באופן כללי.
ד"ר גולדברג: פרופ' בילו הזכיר את סעווען סעווענטי, אז אציין שאנחנו אכן בשנת תש"ע, שזה מסתדר אפילו מספרית, כי תש"ע זה 770.
אני רוצה לפתוח בחיבור בין תפיסת עולמו המשיחית של הרבי, לבין מה שמתחולל בתודעה הכללית והיהודית בפרט בהקשר המשיחי. כיום אני רואה את הרבי כחלק ממה שאמרו מבשרי הקבלה הגדולים במאה העשרים וגדולי ישראל בדורותינו, שדיברו באופן מובהק על נחיצות לימוד פנימיות התורה, בגלל הצוהר לזמן המשיחי שאנו נתונים בו. אלו דברים שאמר גם הרבי אך מכיוון אחר.
לעניות דעתי אי אפשר לנתק את מה שאומר הרבי על הזמן שבו אנחנו נמצאים, ממה שאמרו דוברים אחרים ומקובלים רבים לאורך הדורות על כך. הרבי בונה שיטה משיחית מובהקת בכלים פרגמטיים-מעשיים, שעולה בקנה אחד עם הוגים אחרים במאה שלנו. כולם מדברים באופן רמוז או באופן מודע על כך שבדור הזה יש פוטנציאל של התפתחות רוחנית ושל תודעה משיחית אוניברסאלית. זוהי הנחת היסוד, וכל אחד מנסה להוכיח זאת בשפתו.
לעניננו, את מה שקרה בחב"ד בעשרים השנים האחרונות אפשר לראות על רקע שלושה תהליכים – מודל משולש אותו בנה הרבי. הרבי יצר מודל פסיכולוגי של הזדהות עם חותנו, עד כדי כך שהריי"צ הפך להיות חלק מעצמותו שלו, והוא התבטל לחלוטין בפניו. מושג הביטול שתופס מקום מרכזי בעולם החסידי, הוויתור על האינדיבידואליות שלי תמורת הזהות עם האחר וההתבטלות הטוטאלית בפני הא-ל, התבטא גם כאן בהתבטלות של הרבי בפני הריי"צ. יש פה למעשה שני גופים אך בתוכם שוכנת נשמה אחת.
הרבי מעלה על נס את קיומה של נשמת הריי"צ בדורנו, וטוען שהריי"צ – רבי יוסף יצחק – הוא נשיא דורנו, הוא המלך המשיח. הוא לא משתמש בביטוי 'ניצוץ משיח', ואף לא במונח ההלכתי של הרמב"ם 'בחזקת משיח'. הוא אומר דברים אמיצים ומובהקים שהריי"צ הוא המלך המשיח, ומשליך את דברי ישעיה "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם" על הריי"צ. לדבריו, הוא הנשיא האמיתי והגאולה היא בדורנו. כבר לא צריך לצחצח את הכפתורים, כבר לא צריך להתכונן, מכיון שזה כבר כאן, המשיח מציץ בין החרכים מאחורי דלתנו.
עד כה סקרנו את המודל הפסיכולוגי – ההתבטלות הטוטאלית שלו בפני חותנו, שכחלק ממנה לא נמצא טקסט אחד גלוי באחד ממאות ספריו שהוא עצמו המשיח, או יותר מזה – שהוא נשיא הדור. בכל אלפי המובאות בתורתו ניתן למצוא תשובה אחת לשאלה מי נשיא הדור היום – כ"ק מו"ח אדמו"ר. הוא מעולם לא אומר 'אני הנשיא'. דרך אגב, בחב"ד הם לא נקראים אדמו"רים אלא נשיאים, ונשיא זה לא מלשון 'פרזידנט', אלא מלשון נשמת יעקב אבינו, ניצוץ של יעקב אבינו.
למה זה הריי"צ? – את זה נראה בשני התהליכים הבאים, המרכיבים את המודל המשולש שבונה הרבי.
עכשיו אנחנו מגיעים למודל השני. רוב הספר מתמקד בנצחיות הנשמה ובחייה לאחר הסתלקותה מן הגוף. הנחת היסוד שמנחה את הרבי בהיבט השני בו נדון כעת, היא תפיסה שלא נולדה בחב"ד, ואף לא בחסידות. זו תפיסה שמופיעה בזוהר ומבוססת על התנ"ך, המדברת על אקסיומה שהרבי עומד עליה פעמים רבות. אלו שני מושגים מהזוהר השייכים להקשר שלנו. הראשון הוא: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" – הצדיק שנפטר נמצא ונוכח הרבה יותר לאחר הסתלקותו מאשר בחייו. המושג השני: "אסתלק יקרא דקוב"ה" – הסתלקות בארמית פירושה עליה והתעלות. דהיינו, התפיסה המיסטית שבאה לידי ביטוי במימד השני, אומרת כי לאחר ההסתלקות הנשמה נוכחת בעולם הזה הרבה יותר מאשר היתה נוכחת קודם לכן. זה נכון באופן עקרוני לגבי כל אחד מאתנו, כי הגוף הוא בר-חלוף והנשמה נצחית, אבל בודאי לגבי צדיק. נאמר בזוהר שהצדיק בחייו היה נוכח בעולם העשיה, ולאחר הסתלקותו הוא גם בעולמות האצילות, הבריאה, היצירה והעשיה. למה הוא נוכח לאחר ההסתלקות יותר מאשר קודם? מפני שהחציצה הגופנית המגבילה כבר איננה, ומשסרו כבלי הגוף הנשמה נמצאת ביתר שאת וביתר עוז ממש כאן.
כלומר, הרבי בונה שיטה שנראה אותה תיכף במימד השלישי, שנוכחותו של הריי"צ שהוא נשיא דורנו היא כאן ועכשיו. אנחנו נקראים בלשון חב"ד בני הדור השביעי, אבל הדור הזה יונק את חיותו מהנשיא הנוכח כאן שהוא הנשיא השישי. למה? כי לאחר הסתלקותו הוא כאן הרבה יותר מאשר היה קודם.
לאחר המימד הראשון – הפסיכולוגי, של ההתבטלות, והמימד השני – המיסטי, של נוכחות הנשמה לאחר הסתלקותה, מגיע המימד השלישי והאחרון, והוא היסוד ההיסטוריוסופי המדויק שבנה הרבי.
מה המיוחד ברבי על פני ששת קודמיו? הוא לא המציא דבר יש מאין, אבל הוא פרגמטיסט, איש מעשה שלא קם לו אח ורע. את כל היתרונות התיאוסופיים הקיימים בחב"ד על גאולה ומשיח ועל נצחיות הנשמה הוא מוציא מן הכוח אל הפועל בצורה פרגמטית מובהקת, שגם למנהיגים שלנו בצה"ל ובמוסדות הבטחון יש מה ללמוד ממנה.
הפרגמטיות שלו מתבצעת הלכה למעשה, ובעשיה זו הוא השתמש בהיסטוריוסופיה (הפילוסופיה של ההיסטוריה) בכדי לבנות שיטה הטוענת שאנחנו בדור השביעי, ובדור זה צריכה להגיע הגאולה. זאת, כאמור, לאור דברי חכמי הנסתר בדורותינו ובדורות שקדמו לנו, שאמרו שבדור הזה יש פוטנציאל של התפתחות, אפשרות של פריצת התודעה המשיחית. זו לא הזדמנות ראשונה, אבל זאת בהחלט הזדמנות מובהקת.
השיטה שבנה הרבי מחלקת את ההיסטוריה האנושית לשבע תקופות, וטוענת שאנחנו בפתחו של הדור השביעי. במאמר ההכתרה שלו הוא אומר ש"התאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים", תוך שהוא נשען על המדרש ב'שיר השירים רבה' האומר שלאחר הבריאה הסתלקה השכינה שבעה רקיעים, וכנגד הסתלקות השכינה בעקבות שבעה חטאים יבואו שבעה צדיקים ויורידו אותה חזרה למטה. בדברים אלו, כדרכו של היסטוריוסוף, הוא בונה שיטה מדויקת – הוא מחלק את ההיסטוריה לתקופות וטוען שהחלוקה שלו מבשרת תהליך, ובכך הוא בונה את השיטה. הוא מתאר את השתלשלות הדורות והסתלקות השכינה, ומסביר שהדור שלנו הוא הדור השביעי ועליו להנכיח את השכינה בעולם שלנו ממש.
לדבריו, המשימה מוטלת לא רק על יחידי סגולה אלא על כולנו. כך הוא מדגיש שהגאולה תלויה בכל אחד ואחת מאתנו, חוזר מאות ואלפי פעמים על האמירה שהעיקר הוא המעשה, ומסביר שהתודעה של המשיח בדורנו תתגלה על-ידי כל אחד ואחת – נשים וטף, יהודים כגויים. כל המפעלים שלו שעליהם הוא דיבר ויצר את כל תפיסת עולמו, פנו לא רק ליהודים ולשומרי מצוות, אלא. הוא יצר מציאות בעולם בכלל בה גויים חייבים לקיים שבע מצוות בני נח, והוא הצליח להנהיג דקה של שתיקה בבתי הספר האזרחיים המודרניים של הנוכרים, מתוך המודעות שהגאולה היא נחלתו של כל אחד ואחת מאתנו. על פועליו אלו הוא קיבל מדליה של הקונגרס האמריקאי, וזה דבר שנותן להבין במעט את היקף מנהיגותו, בדומה לכך ששועי עולם כנשיאי ארה"ב ומנהיגי העולם האחרים שיחרו לפתחו.
למעשה, הוא אומר שהדור המשיחי זה כל אחד ואחת מאתנו. כאשר אנחנו כורכים את המודל הפסיכולוגי שבו הוא מתבטל בפני חותנו, יחד עם המודל המיסטי בו הנשמה של הריי"צ נוכחת כאן והיא צריכה להתגלות, ויחד עם המודל ההיסטוריוסופי, יוצא שהוא בעצם בא בתביעה לכל אחד ואחת מאתנו ודורש פעולה עבור הגאולה. דברים דומים לאלו, כתב פרופ' וולפסון (מחוקרי הקבלה הגדולים בעולם), שאומר שהרבי דיבר על קיומה של תודעת משיח אותה הוא ניסה לעורר בתוכנו, באמצעות הדרישה שעל כל אחד ואחת מאתנו לגלות את המודעות הזאת במחשבה דיבור ומעשה.
הרמב"ם מסביר שיש 'בחזקת משיח' ויש 'משיח ודאי' – כלומר, יש פוטנציאל ויש מימוש. הרבי ממשיך את תורת הבעש"ט והחסידות, שבכל אחד ואחת מאתנו יש ניצוץ משיח. כאשר אנחנו מממשים את היעוד שלשמו ירדה נשמתנו לעולם ועל-ידי מחשבה דיבור ומעשה אנו יוצרים מציאות, אנו מאחדים את הניצוץ שקיים בכל אחד, ומאפשרים למלך המשיח לחתום את תהליך הגאולה.
מושג המשיח לא נולד בחב"ד. אם נלך אחורה נמצא אותו בגמרא במסכת סנהדרין שאומרת שהמשיח נמצא בפתחה של רומי והוא אסור בפצעיו, וגם בדברי חז"ל האומרים שעוד לפני בריאת העולם "רוחו של משיח מרחפת על פני המים". הרבי כעת בא ואומר שעלינו לגלות את המשיח, ובלשונו של אדמו"ר הזקן "להמשיך אותו מן ההעלם אל הגילוי" על-ידי מימוש הפוטנציאל של כל אחד ואחת מאתנו, ואז ניצוץ משיח שבתוכנו הופך להיות משיח ממש, במהרה בימינו אמן.
למה, באמת, הרבי לא עולה לארץ הקודש?
מנחה: תודה רבה לד"ר גולדברג וליתר הדוברים. נפנה כעת לכמה דקות של שאלות קצרות ואחר כך נשמע דברי סיום.
שאלה: בהמשך לכל מה שנאמר כאן הערב, רציתי לשאול מדוע באמת לא עלה הרבי מליובאוויטש לארץ ישראל? הרי לכאורה היתה זו פעולה שביכולתה לחתום את תהליך הגאולה?
ד"ר גולדברג: לשאלה זו אפשר לענות בכמה רמות, אך מהתפיסה המיסטית אפשר לומר, שהרבי לא עלה לארץ ישראל מכיוון שביסוד ההיסטוריוסופי שהוא בונה עולה תפיסה המדברת על כך שהאירועים בהיסטוריה אינם מקריים, אלא יוצרים כיוון מסוים. אנחנו בעיני הבשר רואים את הגלות כעונש ואת הגאולה כשכר, אך על-פי החסידות הגלות היא התפזרות הניצוצות שבאה בעקבות שבירת הכלים בבריאה. בכדי להביא את הגאולה צריך לחשוף בכל פינה בעולם את ניצוצות האור שגלו ונשבו אל תוך הקליפות, והגלות היא אמצעי לגלות את האור בכל הבריאה.
התפיסה הרוחנית המדברת על קיומו של בית חב"ד בכל פינה, בין אם זה בתאילנד, קטמנדו או האיטי, מדברת על-כך שצריך לגלות את האור האלוקי ולממש את ה"נתאווה לו הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים" בכל פינה, ולכן מהנקודה הזאת יש לגלות גם תפקיד בונה.
הרבי הוא אדם בעל שיעור קומה. ייתכן שאף אחד כאן מבינינו לא חב"דניק, אבל ללא ספק המפעל של הרבי חורג מעבר להיותו נשיא חב"ד, והוא בא ואומר שהוא רואה את השליחות שלו ואת התפקיד שלו בגילוי האור האלוקי בכל מקום. זה היה בעצם הבסיס לתפיסתו המשיחית, ולכן הרבי לא יכול לעלות לארץ ישראל בטרם תושלם המשימה.
אם נרצה, ניתן לנסח את זה גם בשפת העולם החסידית: מערכת היחסים שקיימת בנפש שלנו קיימת גם בבריאה – מצרים, כנען, וארץ ישראל זה מסע שצריך להשלים אותו בסדר הנכון. אני קודם כל צריך לצאת מהמיצרים שלי, אחר-כך אני צריך להכניע את עבדותי ליצר, ורק לאחר שהשלמתי את העלאת כל הקליפות אני יכול להיות ישראל. יש כאן מסע מסודר ואי אפשר להקדים את הזמן של אחת מהתחנות בו.
פרופ' בילו: באותו עניין אני רוצה להוסיף שבתפיסה המשיחית של הרבי התמונה של התחלת הגאולה היא מאוד ברורה. זה מתחיל מהמקום הקדוש, והמקום הקדוש הוא 770, שהוא בגימטריה לא רק 'פרצת', אלא גם 'בית משיח'. הרבי מתאר בצורה מאוד מוחשית ומדויקת כיצד בית המקדש השלישי ירד משמים אל 770 ואז יתרחש המסע של כל בני ישראל בראשות הריי"צ והרבי בדיוק כפי שהוא צריך להתרחש. כלומר, יש פה תיאור מאוד מדויק וברור שאי אפשר להקדים אותו ולדחוק את הקץ.
ד"ר דהן: בנושא הזה מצאנו שאלות רבות. היו דברים שהתעוררו אפילו בישיבות הכנסת, ובענין הזה ניתן למצוא בפרוטוקולים של הכנסת תרעומת מצד חלק מחברי הכנסת על אדמו"ר שיושב בברוקלין, ויש לו מה לומר על כל דבר וענין בארץ ישראל בה בשעה שהוא אפילו לא ביקר בה.
בשעתו אריק שרון היה אצל הרבי ושאל אותו: "למה אתה לא עולה לארץ? הייתי מציע שתאמץ את הנוהל שקיים אצל מפקדי צה"ל שצועקים 'אחרי', ותעלה לארץ". הרבי השיב לו שזה כמו רב חובל שספינתו טובעת והוא צועק 'אחרי' וקופץ ראשון לסירת ההצלה... הרי ברור שתפקידו הוא להישאר האחרון בספינה ולוודא שכל הנוסעים ניצלו.
בפעם אחרת הוא המשיל זאת לאדם שכאשר הוא יושב מחוץ ליער הוא יכול לראות את כל היער במבט כולל מלמעלה, אך אם הוא יכנס לתוך היער הוא עלול ללכת לאיבוד.
ניתן להתייחס לשאלה הזו גם מהיבט אחר: עבודת האדמו"רים מתקיימת דרך הציון של קודמיהם. עד עלייתו של הריי"צ לארה"ב, היה הציון הקדוש במקומות שבהם קבורים האדמו"רים ברוסיה, והוא יכול היה להעביר את הבקשות והפ"נים שנשלחו דרך הציון. כאשר יצא מרוסיה, לא היה ציון כזה בנמצא, ולכן הוא נסע לארץ הקודש כדי להשתטח על קברי האבות בחברון. עם הסתלקותו של הריי"צ שוב לא היה צורך לרבי לצאת מארה"ב.
הדבר האחרון, שמופיע בספר 'חרדים' ובעוד מקום, שאם עולה לארץ ישראל צדיק בקנה מידה כזה של 'נשיא הדור', כפי שהוא מכנה את אדמו"רי חב"ד, יכול להיות מצב כזה שמסיבות הלכתיות ואחרות יהיה אסור לו לצאת מארץ ישראל יותר, ואז יכול להיות מצב שבו החיבור שלו עם הארץ עלול לתת יניקה לחיצונים. ככל הנראה הרבי התחשב בעמדה הזו, ולכן העדיף שלא לעלות לארץ ישראל.
• • •
מנחה: נבקש כעת מד"ר גולדברג להשמיע דברי סיכום קצרים.
ד"ר גולדברג: הסיבה שרציתי לעסוק בנצחיות הנשמה ובחיים שלאחר החיים, ינקה ויונקת את חיותה מהשאלות הקיומיות שהיו לי ויש לי על עצם תכלית היותנו כאן, על צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, תכלית הפשר, והנסיון לקבל תשובות דוקא בדרך שכלית ודוקא דרך מחקר אקדמי, הם היו הסיבה העיקרית שהניעה אותי לעשות את העבודה.
הסיבה לעיסוקי בקבלה היא מפני שתורת הסוד נותנת לנו את התשובות למה שמעבר לתפיסת עולמנו. היא נותנת לנו לראות את העולם הזה כחלק ממערכת הרבה יותר מקיפה, פאזל אחד מתוך מערכת חלקים רחבה, משל לכך שאנחנו בעולם הזה שנקרא כך מלשון 'העלם'.
אני השתכנעתי באותנטיות של הטקסטים הללו, מכיון שלא יתכן שכולם טועים. בכל הספרות היהודית מדובר על אותו עיקרון – שהנשמה היא נצחית והגוף הוא בר-חלוף. זהו עיקרון יסוד, העובר כציר בתודעה האנושית, ובסיסו הוא שלנשמתו של כל אחד ואחת מאתנו יש קיום לפני כניסתה לגוף, כמו גם לאחר צאתה ממנו, ו-120 שנות החיים בגוף הן הרף-עין לעומת חיי הנצח של הנשמה.
הסיבה שאת כל זה חקרתי במסגרת חב"ד דוקא, כי חסידות חב"ד אוצרת בתוכה משנה עניפה.
סודה של החסידות הוא השפה שהיא בונה, והמוטיבציה שלה לחשוף יחד איתנו את סודות הקבלה. קבלה וחסידות אינן שם נרדף, אבל החסידות בנתה שפה לאפשר לנו לדעת על פנימיות התורה ועל תכלית תורת הסוד.
בחסידות גופא, חב"ד היא שיטה מורכבת, מסועפת ועמוקה, אותה ייסד אדמו"ר הזקן. עלינו לזכור שחב"ד התחילה כחסידות הכי פחות משיחית – לא תמצאו כמעט את המילה "משיח" בדברי אדמו"ר הזקן – והפכה לאחר שבעה דורות לחסידות המשיחית ביותר. יוצא אם-כן שיש לנו כאן משנה ענפה, מורכבת וסדורה, שחברו בה יחדיו גם העיון הקבלי והמיסטי וגם היסוד הרציונאלי, וכמובן דמותו של הרבי שבתודעה של כל אחד הוא בעל שיעור קומה. זכיתי לחבור לתורתו ועל כך אני מודה.
הרבי אומר שבכל אחד ואחת מאתנו קיים אותו ניצוץ, וכל אחד ואחת מאתנו מודע לשליחות שלו. כולנו כאן שליחים המבצעים את משימתם, ואז הפוטנציאל משיח – 'בחזקת משיח', הופך ל'משיח ודאי' ממש במהרה בימינו.
)
