בימי המעשה הרגילים אין דעתנו פנויה לבדוק את מהלך חיינו הפרטיים והציבוריים, אם תואמים הם את ייעודינו ושאיפותינו. יום צום - יום התבוננות ותשובה הוא. כי אכן אין אנו צמים על עבר רחוק שמעבר להשגתנו. צמים אנו על מצבנו אנו. ואולי דווקא בשעה גדולה ומשמחת, כשהלב גואה משמחה וגיל, מן הראוי שניעצר לרגע, נפסיק את הריקודים והמחולות לזמן מה ונתבונן: על מה שמחים אנו בעצם?

כל שמחה יהודית, מהולה היא בתוגה. לא שמחת התפרקות היא, אלא שמחה רצינית ומעמיקה. השטחיות וקלות הדעת אינם סימן לשמחה אמיתית והודאה של אמת. זקוקים אנו כאוויר לנשימה לכמה ימי רצינות וכובד ראש בשנה, לימי התבוננות ומחשבה על המשך הדרך לעתיד.

נתבונן נא קצת ביום שבעה עשר בתמוז: האם חומות ירושלים שנפרצו נבנו שוב? אמנם "פרזות תשב ירושלים", וכך נאה לה יותר מחומות המציינות את הפחד מאויב ומלחמה. אך זקוקים אנו לחומות ירושלים בגלל קדושתן: לאכול בתוכן פסח, שלמים ומעשר שני. לשם כך צריכים אנו מקדש וכהונה, אורים ותומים, סנהדרין, מלכות ונבואה; כי בלא אלו לא נוכל לקדש את חומות ירושלים. היכן הם כל אלו?

האם נוכל לאכול ולשתות ביום פריצת החומות ולהפוך ללעג ולקלס את כל שאיפותינו וייעודינו הגדולים? הרי דברים אלו תלויים הרבה גם בנו, בהכשרת הלבבות, בעליה רוחנית, בהסרת מחיצות מפרידות, באמונה איתנה ובעוז רוח. הן בעינינו ראינו כיצד הגאולה משולבת ממעשי אנוש והדרכה אלוהית כאחת!

ביום זה בוטל התמיד. האם חודש כבר התמיד? אתמהא! ביום זה נשרפה התורה. האם אין היא נשרפת עדיין על ידי גויים, וגם, אוי לבושתנו ולחרפתנו, גם על ידי אחינו היקרים, בארץ ישראל הנגאלת והמשתחררת? ביום זה נשתברו הלוחות. האם נעלם עגל הזהב ותמו מחולליו, מנפצי הלוחות לרסיסים? ביום זה הועמד צלם בהיכל. והרי צלם זה בגלגולו האחר ובכפתו המוזהבת, עדיין עומד ומתנשא מעל חורבות היכלנו, ומנהלים משא ומתן להפקיע אותו מבעלותנו ולתת אותו חינם לשועלים שיהלכו בו; ואנחנו עומדים טמאים ומנודים, ועינינו רואות וכלות. אוי לנו בשפלותנו ופחיתותנו הנפשית, שאיננו חשים כלל בעלבון ובצער השכינה ובטננו הומה לזלול מעדנים. הכיצד לא יתפלץ הלב? כיצד לא ירתח הדם לראות את העם ומנהיגיו בתבוסתנותם הגלותית בכל הנוגע לגבולותינו המקודשים, המשוחררים, ואנחנו שאננים ואדישים מלהתאבל על כך?!"

( לקוח מתוך אתר 'ישיבה',הרב יעקב אריאל)