אם למדת את זה לבגרות, את יודעת בדיוק על מה אני מדבר.
ואם לא, אז את לא צריכה לדעת - כי זו את.
----
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
תגיד לי למה אין אמת רק הזיות
אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות
לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים
אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם
לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך עם המוות אתה חי
מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי
האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת
וזה שנעלם, האם יחזור או כבר מת?!.
לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איך...
לא חושב שיש משהו שמתאר את התחושה שלך יותר טוב מזה.
קשה, באמת שקשה.
אתה הולך ברחוב ורואה איזה מישהי משתגעת, ובאמת שבא לך עכשיו ת'כלס לצעוק לה: בואנה, מה את עושה?!...
מתוך הלב, לצעוק ואז לחכות שהיא תשאל 'מה אתה רוצה שאני אעשה?', ואז
אתה נתקע עם המילים בפה בלי להוציא הגה, כי אתה לא בדיוק יודע להגדיר את
זה. אתה פשוט לא רוצה לראות אותה ככה, אתה רוצה לראות אותה, אממ...איך
נגיד את זה? א"א להגיד את זה. יותר פנימית, יותר כזו צנועה. אוו, פנימית,
זו המילה. אבל אין, הבחורה בכלל בראבדים אחרים ממה שאנחנו חיים...
יודעת? זה החסרון בטבע, אבל מצד שני זה היופי.
הגיוון הזה, שאין אחידות, זו יוצר צבעים.
זה נותן לנו [!] כוחות להתחבר יותר לעצמינו, לפנים שלנו.
להתנתק רגע מהעולם, ולהרגיש ת'תחושה הטובה הזו בלב, האישית הזו.
הזו של - אני, האלה שהפנימיים שכמוני - שאין כאלה הרבה - ו...הקב"ה.
וואו, זו החבורה. לבדוק ולהסתכל לכל דבר לעומק. להשתדל לשמור על העולם הפנימי הזה.
להיות עם אחרים כי אני חייבת כאלה כמוני, מדהימים כאלה, פנימיים כאלה, שיא הפשוטים...
כשיש רגע בחוץ - אז מעריכים את הפנים. כשהעולם כולו מלא ברגש, דוקא מהנקודה הזו את
תוכלי בעז"ה להתחבר הכי קרוב ביותר אלייך. ויודעת מה? לא סתם להיות מחוברת, אלא לבכות מזה.
להרגיש, לנשום את הפנימיות שלך. אתמול בדיוק תפילת ערבית הייתה בשבילי פשוט מדהימה.
תמיד מדברים על דמעות, והנה פתאום, שאני בכלל במקום שדיי זר לי, פתאום אני מתמלא דמעות.
'השבינו אבינו לתורתך', אני אומר ומכוון כל מילה. טועם את הטעם המר של הדימעה, ומרגיש שיש לאן לשאוף.
ההנאה, היא זו שתבוא ממילוי החסרון. ודוקא משום שאת חסרה, דוקא משום שהעולם עוזר לך להיות חסרה,
הוא הוא גם עצמו עוזר לך להיות יותר פנימית וקשובה לעצמך, הוא, אותו
עולם עוזר לך להתרגש כל פעם מחדש מהרצון לדבוק באחווה הפנימית הזו. באנשים
האלה המדהימים שמסתכלים פנים. הרצון לעזור לאחרים, לתת כמה שיותר מעצמך.
הרצון הזה להתכנס בתוך עצמך ולכתוב. מכתב אישי ממך, אל עצמך. אל הקהילה
הפנימית, אל ההוא שם למעלה, או יודעת מה? אפילו דרישות מהעולם שיפסיקו כבר
עם השטויות שלהם...
'איש האמונה', מצד אחד מרגיש ייאוש ועצבות,
אבל דוקא משם הוא מתרומם.
ההרגשה הזו של 'לבד', היא מוכרחת מעצם זה שאת מחוברת בנשמה, להוא שם למעלה.
את רוצה להתנתק מהכל, ולהתחבר רק אליו, לעולם האמת. זה מה שיוצא בדידות.
ובמיוחד בעולם שלנו - החוץ הזה שלא רואה אף אחד פנימה ממטר - בגלל, הבדידות היא חלק ממנו.
לקחת אותה, ולהתרומם בזכותה. אכן, אפשר ליפול לייאוש ועצבות, אבל דוקא משם,
אפשר גם לעלות כ"כ גבוה למעלה, לעולם האמת, לאבאל'ה שם למעלה.
לא צריך בשביל זה לעבור עולם. פשוט צריך להרגיש, לחיות, לנשום,
אמונה. להרגיש מנותק מהעולם, אבל מחובר ממש פה בעולם, למקור הנשמה.
קחי את הבדידות הזו, היא לא פתאום תעלם.
ואם כן, אז סתם חבל. קבלת מתנה. את האלה מקבוצה הקהילה של איש האמונה.
זו מתנה מאוד גדולה. קחי ת'בדידות, אל תעלימי אותה.
ומתוכה, תוציאי בעוצמות הכי חזקות, את הפנים בתוכך, אל הפנים שמחכות להקשיב לך.
אל הקהילה הזו - שאמנם היא מעטה, אבל ישנה - שתמיד שם בשביל לצלול איתך למעמקי הנפש.
ואם במקרה לא מצאת אותה עדיין, אז תמיד אבא יהיה אבא חם, פנימי ואוהב.
תדמייני משל. תחבקי אותו כ"כ חזק. תבכי על כתפו ותנשמי,
אמונה.
(עכשיו כי שלושת השבועות, אבל שיהיה זמן, אפשר ללחוץ על הכתוב ולהפעיל את השיר. כדאי לעקוב ממש כל מילה)
אכסוף י-ה ואבוא לראות פניך,
אך לא אדע לפתוח שעריך לא אדע
אכסוף י-ה ואפציר בך לפתוח ואצעק עד יותש בי כל הכוח
אכסוף י-ה אלוקי כה רבו געגועי
אתה הבטחת שאקרא לך מיד תבוא אליי
כי את כל אשר בקשתי נתת בידיי
רק פתח לי את השער אלוקי
אם תקח אותך ממני למה לי חיי
רק פתח לי את השער אלוקי
אכסוף יה ואשרוט את חומותיך
ומידי אנטוף דמי אליך אכסוף יה
אכסוף יה ואפול אל מול שומוריך
ואשלח אהבתי אליך אכסוף יה אלוקי כה רבו געגועי
אתה הבטחתה שאקרא לך מי תבוא אלי
כי את כל אשר....
