נמאס לי!! אני מרגישה צבועה. חיה בשקר. פעם הייתי דוסית. מאד דוסית. ועכשיו?! כלוםםם!!! כלפיי חוץ נשארתי אותה הדוסה, שהולכת עם חצאיות ארוכות.. אבל בפנים אין כלום בעצם. כבר יותר מ3 חודשים שאני לא מתפללת ביומחול. בכלל. ופעם הייתי מתפללת ממש.. בכוונה וכו'.. ועכשיו אפילו לא אומרת ת'מילים בלי כוונה.. פשוט לא פותחת סידור.. בשבת עוד איכשהו.. אבל גם זה לא מו פעם.. וכאילו משדרת שלא אכפת לי.. אבל בפנים זה כואב-כואב.. אבל אני מרגישה כאילו אין לי שליטה על עצמי.. השכל משדר לעשות משהו, אבל כאילו הגוף לא מציית לו.. מרגישה ג'יפה עם עצמי.. כבר מלא זמן שאני בכאסח עם ההורים שלי.. ובלי סיבה מיוחדת.. אני עצבנית על כל העולם, אבל בעצם לא עצבנית על אפאחד.. ואת העצבים והתסכולים שלי אני מוציאה על המשפחה שלי, שצריכים לסבול אותי.. אני בדיכאון מתמשך.. כבר לאידעת כמה זמן.. כמה חודשים.. ורע לי. פשוט רע לי. ואני לא יודעת למה רע לי, כי בת'כלס לא באמת רע לי. אבל ככה אני מרגישה.. אני חברה של כל העולם, אבל אינלי באמת חברה..(וחברה שלי>> אני בקושי פוגשת אותה.. אנחנו חברות אמת, מתי שאנחנו מדברות= בממוצע בערך פעם בחודש..) יש לי טראומה מכתה ה'... מאז קשה לי להתחבר לאנשים..(מי שרוצה יותר פרטים- אפשר באישי, לא מתחייבת לנדב את כל הפרטים..) אני הרבה פעמים לבד.. אבל מצד שני אני כן צריכה ת'קשר הזה עם חברות.. אוףף.. אני לא באמת יודעת מה אני רוצה מעצמי.. בלעע.. זאת סוגשל פריקה.. אני מתגעגעת לכלימני אנשות שאינלי כ"כ אפשרות לפגוש.. אבל מצד שני אני רוצה להיות לבד עכשיו.. אין לי אפשרות להיות לבד.. ישלנו בית קטנטן.. והרבה אנשים שגרים בו..(8 נפשות ב3 חדרי שינה..) והחוצה אני לא יכולה לצאת סתם בלי להסביר בדיוק לאן אני יוצאת, למה, עם מי, לכמה זמן וכו'..(צרות של בכורים..) וגם אינלי כ"כ לאן.. אפילו כשאני במחשב אני לא לבד, כי כולם בערך מסביבי..  

טויב.. זהו בערך.. אני עצובה... וזהו. לא יודעת אם יש כ"כ מה לעשות עם זה...