?
לא!
צריך להמשיך! תבכי אם זה עוזר.. אבל זה לא אומר שצריך להיות בדיכי כל היום!
אני מבינה מה את אומרת כי גם לי זה קורה! אבל ריך להמשיך אם החיים!
חיבוק חזק!

במיוחד מהיסודי.... הייתי רעה אליהן.... גם עכשיו יש לי יסורי מצפון =[

אם זה לא היה כואב לך בכלל, אז באמת היינו צריכים לשאול - איך את מחייכת? איך את שמחה כאילו לא קרה כלום?

כי באמת, אם את לא מרגישה כלום אחרי שהיא נהרגה - זה אומר משהו.

 

אבל זאת לא המציאות.

כאב לך. כואב לך. את חושבת על זה הרבה.

אבל את לא באבל, ואת לא צריכה לאלץ את עצמך לשקוע בצער. זה לא בריא!

כמו שאומרת הקלישאה - החיים ממשיכים.

וזה מה שתהילה היתה הכי רוצה בעולם.

 

תקשיבי לעצמך. את מרגישה עצב שגורם לך לרוצת לבכות יום שלם? תעשי את זה.

את מרגישה עצב, אבל לא עד כדי כך, ומתחשק לך ללכת לטייל? לכי לטייל.

אבל אל תכריחי את עצמך להיות באבל ובצער. זה לא ממש מועיל...

תמשיכי לשמוח ולחיות, להנות מהחופש, להוסיף אור וטוב. זה כ-ן מועיל.

 

 

זה קשה...

מה שתהיי בטוחה היא עכשיו בעולם שכולו טוב מי שסובל זה הילדים שלה....ובעלה כמובן והמשפחה

ישראלית.....

הקב"ה עושה דברים שלפעמים אנחנו לא מבינים.

ואני חושבת שאם קורה חס ושלום דבר כזה אז צריך להמשיך לחיות , כמובן שמותר לבכות,

ומותר להתאבל ולהיות עצוב אבל החיים צריכים להמשיך.

וגם הבעל והילדים יצטרכו להמשיך לחיות כי פשוט אין להם ברירה!!!

אין מה לעשות -ה' נתן ה' לקח!

 

בהצלוחה נשמה!!!

 

את יודעת חבל שלא באת למפגש של הפורום רציתי להכיר אותך!!

בטח אצל ההורים..

באמת ממש מצער לשמוע,

ואני ממש ממש מבינה אותך שאת ככה מרגישה, זה קרה לי השנה כמה פעמים שאנשים נפטרו (אני לא יודעת אם את מנוסה..) אבל אני יודעת שכשמישהו נפטר לך - אתה מרגיש כאילו נחרב העולם, נעצר, ואתה לא יכול להבין איך יש אנשים שממשיכים כרגיל, אתה אומר לעצמך - לי נחרב העולם והם? כהרגלם?

ואז אחרי כמה זמן כשלמישהו אחר נפטר מישהו, והרגשתי שכן אני ממשיכה כרגיל את החיים הבנתי שאולי בעצם לה, נעצרו החיים , אבל האדם מבחוץ לא רואה את זה, לאדם שנפטר לו מישהו קרוב - נשרף בתוכו..אי אפשר להבין את זה..זה כל פעם מחדש..

אבל אני חושבת שעם כל זה אנחנו תמיד צריכות לזכור שהכל אבל הכל לטובה! שאנחנו לא יודעות למה זה קרה, ולא מבינות חשבונות שמים, אבל ה' עושה הכל לטובה! וכנראה שזה מה שיהיה הכי טוב לילדים שלה,

אנחנו צריכות לזכור שכן צריך להצטער אבל יש נורמות, צער אינו עצב - המביא לידי דיכאון!

אדם שמתאבל על קרוב משפחתו - מצטער, אינו שומע מוזיקה ושירים וכו' אבל תמיד תמיד צריך להשאר בו גם שמחה, שבכל אם נרצה נמצא אותה..אמנם היא נסרת מאיתנו הרבה, אבל עם חיפוש וקצת יגיעה נגיע אליה!

 

זה שיא הקשה, אבל אני חושבת שכשאת רוצה לבכות- אז תבכי , ושאם את רוצה לדבר עם מישהו - תדברי, תחפשי את האדם המתאים ותדברי איתו באמת, אל תשמרי את כל העצב אולי ייסורי מצפון וכאלה אצלך - תפרקי!! מתחננת!!

ועם זאת כשאת רוצה לצאת לטייל ללכת סתם עם חברות וכאלה - אל תמנעי ממך את זה, את כל היום תהי כבולה מתחת לפטירתה - וככה זה יכניס אותך יותר עמוק..

 

אז מקווה שעזרתי לך...

וממש ממש בהצלחה!! זאת התמודדות לא קלה..

וסליחה ממש שחפרתי.. הייתי צריכה..

בס"ד

לפני כמעט 9 שנים נפטרה סבתא רבא שלי, הייתי בערך בת 6...את לא יודעת איזה יסורי מצפון יש לי עד היום!

עשיתי לה את המוות!!!!אני כמעט יכולה להבטיח לכם שהיא שנאה אותי!אני ואחשלי הקטן (הוא היה אז בן 4 שהיא נפטרה) עשינו כל מה שהיא אמרה לנו לא לעשות!!!כל שבת שניה היינו אצל סבתא שלי ובשבת בבוקר כל הנכדים הולכים לאכול אצל סבתא פנינה!היא אמרה לנו לשבת ולא להפריע לשירי שבת אני ואח שלי רצנו מסביב לשולחן (שהיה ענקי!ארוך, מלא כיסאות, ואנשים) וצרחנו וצחקנו ועשינו רשע לא נורמאלי שכל הזמו השכנים הערבים היו באים לבקש שקט!היא אמרה לי לא להרביץ לאבא שלי ולטפס עליו ואני בכל זאת עשיתי את זה, ואבא שלי אמר לה שזה לא כואב לו ושהוא נהנה והיא רק צרחה עלי ש"על תעלי על הנכד שלי!!!אריאל!מספיק!שלא תעיזי לעשות את זה יותר!כיבוד אב ואם"אבא שלי סיפר לנו שהוא היה ילד עוד יותר שובב ממני ומאח שלי, שהוא היה רשע ועשה כל הזמן צרות ובאמת הגיע לו שיצרחו עליו ושיענשיו אותו לאיזה 50 שנה!והיא בחיים לא צרחה עליו!בחיים!לא הרימה עליו קול!הגעתי למסקנה שהגזמתי!שהייתי ילדה ממש רעה!וכעסתי על עצמי!ואם היו נותנים לי להביא מישהו מהעבר לחמש דקות, הייתי מבקשת אותה!לבקש ממנה סליחה!כי היא מגיעה לה!עד שהבנתי, נכון!מה שעשיתי היה לא בסדר!אבל היא בטוח לא שנאה אותי (או שכן...), היא ידעה שאני ילדה קטנה, היא הייתה חולה ומבוגרת ודאגה לאבא שלי שאותו היא אהבה אהבת נפש!!!הנכד המובחר!צריך לקחת הכל בפורפרציות...לפחות להשתדל...ב"הצלחה!