תנועה שראשיתה בקרב יהודי אירופה בסוף המאה ה-18, אשר אימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שביניהן חיו היהודים. הדוגלים בהשכלה נקראו "משכילים".
בשם התבונה האוניברסלית ביקשה תנועת ההשכלה את שילובם של ערכים והשקפות מתוך תרבות הסביבה באופק הרוחני-יהודי, ואפילו ייחסה להם עדיפות. בסוף המאה ה-18 התנגשה ההשכלה עם החסידות, שכבר הייתה מגובשת ועוד הוסיפה להתפשט. במזרח אירופה הולידה התנגשות זו תוצאות חמורות יותר מאשר העימות המקביל של ההשכלה עם העולם הרבני - הבלתי מעורער עדיין, שהיה אפילו מסוגל לקלוט את החסידים. מתוך מחלוקת זו, שנמשכה כמאה שנה, התהוותה היהדות המודרנית של מזרח אירופה.
עוד לפני הולדת תנועת ההשכלה, נמצאו בגליציה, בפולין ובליטא יהודים בודדים שהיו בקיאים במדע החילוני ובתרבות הזמן. על פי רוב, היו אלו מלומדים או סוחרים, שהיו בגרמניה, והושפעו מהזרמים הפועלים שם. אלא שמלומדים היו בבחינת תופעות בודדות לחלוטין. את הידע שרכשו הם שמרו לעצמם, ללא כל כוונה ואפשרות להפיצו. גליציה נעשתה למרכז הראשון של ההשכלה. היה לה קשר הדוק עם המרכזים היהודיים בגרמניה, וכעת נוצרו קשרים גם עם מרכזי ההשכלה בברלין ובקניגסברג.
תוכניתה של ההשכלה הייתה להמשיך במאמצי החינוך העממי של משה מנדלסון ושל נפתלי הרץ וייזל, ולהרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי, ללמד עברית טהורה ולהכין את הנוער במידת האפשר למקצועות יצרניים, כחלק מהאמנציפציה ליהודים.
כמו כן נלחמו המשכילים בכל האמונות התפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות הרוח, אויב התרבות, הלכה ההשכלה המזרח-אירופית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה יותר ויותר ביקורתית כלפי הדת, ואפילו עוינת אותה. חדרה גישה מזלזלת, ולעתים עוינת, כלפי החוק היהודי-דתי ואף כלפי הדת בכלל.
כחלק מתהליך השינוי קראו אנשי ההשכלה לנטוש את הלבוש המסורתי, את שפת היידיש ואף חלק ממנהגי היום-יום, וזאת במטרה לבטל הבדלים חיצוניים בין היהודים לבין סביבתם. במקרים רבים הובילו שינויים אלו להתבוללות, להיטמעות והמרת דת.
אחת הדרכים לקשור את היהדות לתרבות הגרמנית והכללית הייתה בגישה מדעית לתרבות ולהיסטוריה היהודית. בשנת 1819 נוסדה האגודה לתרבות ולמדע של היהודים (Verein fr Kultur und Wissenschaft der Juden) על ידי קבוצת חברים בראשותו של יום טוב ליפמן צונץ. האגודה ראתה לעצמה מטרה לחנך את הצעיר היהודי ל"יחסים הרמוניים" עם סביבתו, מחד גיסא, והצגת הערך המדעי של היהדות לציבור האינטלקטואלי הנוצרי, מאידך גיסא.
רבים מקרב האינטלקטואלים היהודים, ובהם המשורר היינריך היינה, שהיה בין חברי האגודה, מצאו פתרון למצבם בהמרת דתם לנצרות.
מנהיגי תנועת ההשכלה, בהם דוד פרידלנדר, היו אלו שהגו את הרפורמה ביהדות. הם קראו לנטישת הלבוש המסורתי, לשינוי אורח החיים ולתפילה בשפה המובנת למתפלל, ובכך דמו למחוללי הרפורמציה הנוצרים.
