ואז סוף סוף נהיה לכם קצת טוב. קצת יותר קל, בלי המלחמה התמידית בעצמך.
ואז היצר הזה, שאני מאחלת לו רק רע, באמת, מכל הלב, שיהיה גם לו קצת רע- הוא בא אליכם, ולוחש לכם ליד הואזן-
אההה, אתה פשוט בנאדם חלש. אין לך כוח להילחם, אז אתה מרפה. בתירוץ שזה הדרך הכי טובה להפסיק מתישהו ליפול. אתה מרמה את עצמך. אתה סתם חלשלוש בלי כוחות. ויתרת מזמן על המלחמה. איזה מין יהודי אתה? איזה מין אדם אתה???? ככה, נופל. כל יום. כל שעה. בלי סוף. ולא מתייחס לזה בכלל. כי וויתרת. כי אתה עצלן.
ואז מרוב יאוש, אתה שוב ושוב נופל. ולא. אין לך את מי לשתף. כי אפחד בכלל לא אמור לדעת שאתה נופל. אתה הרי הדוס של השבט. אין מצב שאתה נופל. וגם אם מצאת כבר את מי לשתף, מתישהו כולם הולכים.
ואתה נשאר לבדך, עם הלחישות האלה של היצר הזה. עם הצרחות של המצפון. עם הצרחות שלי שאף אחד לא שומע.
לבד. כל כך לבד.
שתיהיה לכולכם שבת שלום. תשתדלו אתם לשמוח, גם בשבילי.









צריך להתפלל שיהיה כ'ח..








