חופים של דקלים.
צועד. צועד לאט ודמותו מהורהרת.
מבטו משדר רוגע אך גם זעם עצור, ותקוות ישנות.
חייו כמו עוברים מולו על סרט נע, והעצבות את ישותו הבטוחה מערערת.
הוא מהלך לו לאיטו, פוסע בדרכו ומן החול ניבטות לו תמונות.
ליבו נרעד כשנזכר בשנים שחלפו כמוץ על פני רוח.
היו אלו ימים של פריחה, של שגשוג, של זוהר וללא דמע ומורא.
יושב הוא על יד בית הגבס, נוקש באצבעותיו, שותק בכדי לנוח.
מול עיניו רואה שוב את המראות, שומע צלילים, אנחות כבדות. נזכר ביום הנורא.
עת באו אחים נטולי פנים ואישיות, חסרי רגישות אל ביתם שהקימו בזיעת אפם.
מול עיניו חוזה שוב בילדו היחף,לבוש בחולצה כתומה קרועה, זועק בבכי מר.
ואין עונה. אנשים סביבו בוכים, מתחננים, שרים, אדישים. אך רחמי בני אנוש נעלמו ואינם.
דמעה זולגת מעינו ונופלת על החול הרך בעודו נזכר במראות. מה יוסיף הרי הכול כבר נאמר?!
והוא נשרף לו בלהבות של כאב ושתיקה
ומקולו נפלטת לה עוד זעקה.
הוא צועד חזרה אל ארצו אך צונח מתוך חלום,
אל מציאות ארורה וקשה.
והיא קוראת לו בקולות וברקים שישוב אליה עוד היום.
ומבטו הדואב רואה וזוכר כל גרגר חול, כל קצף ים לבן.
הדקלים קוראים לו והתמרים שניבטים מהם ערבים לעין.
והוא רואה, שומע, צועק ויודע. היא מחכה לו עדיין .
בוכה. בוכה בשקט וגוו רועד.
הוא צועד בשבילי היישוב הקטן ומריח ריחות ושומע קולות.
אך הריחות אינן ריחות חממות היישוב, והקולות אינן קולות הקסאמים המשחיתים. והוא עוד צועד.
בעודו מהלך, נזכר במשחקי הילדים על הג'יפים הצבאיים, ביבול שצמח, ובפריחת הקהילות.
והוא נשרף לו בלהבות של כאב ושתיקה
ומקולו נפלטת לה עוד זעקה.
הוא צועד חזרה אל ארצו אך צונח מתוך חלום,
אל מציאות ארורה וקשה.
והיא קוראת לו בקולות וברקים שישוב אליה עוד היום.
ומבטו הדואב רואה וזוכר כל גרגר חול, כל קצף ים לבן.
הדקלים קוראים לו והתמרים שניבטים מהם ערבים לעין.
והוא רואה, שומע, צועק ויודע. היא מחכה לו עדיין .
צועד. צועד צעדים מהירים בהתרגשות לא רגילה.
אוחז ביד בנו, ממלמל לו מילים שקטות,מחזקות.
צועדים להם בחולות המוכרים, מחייכים חיוכים דקים ונושאים תפילה.
רגליהם טובעות בחול הרך, צועדים בשקט מתוח, ולפתע נשמעות צעקות.
הוא מרים מבטו וליבו מחסיר פעימה אל מול מה שנגלה לעיניו.
ניצב שם, פצוע, שרוט, מלא בכתמים ובגרפיטי. אך הוא שם. ביתו הישן.
הוא מביט בביתו וביתו כמו לוחש "חיכיתי.", וכמו מעין מתגבר לפתע נרפאו כל כאביו.
ומבין הדיונות מופעים ילדים, פוצחים בריקוד סוער, והשמיים מתנקים מכל עב ומכל ענן.
רוקד. רוקד במעגלים אינסופיים של אהבה לארץ, לרגבי אדמה שאיש לעולם עוד לא ייקח,
והוא מביט בארצו, בחולות הזהובים ודמעה ניגרת והוא לוחש "לעולם לא אעזבך.תמיד אהיה שלך".
כלומר,חשבתי לכתוב ככה אבל חשבתי יותר בקטע של אופטימיות וקימה ממשבר אל תוך הגאולה..מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ושנזכה באמת!
