שנייה... רגע, "
יום המוות מיום היוולדו" ?
או שאני מעוות, או ששלמה המלך השתגע קצת.
שמישהו מקורב אליי נולד, אני שמח,אין יותר מאושר ממני... החיוך שלי נמרח מפה ועד איילון.
בחיי חוויתי כמה הלוויות, והדמעות ירדו...אני ממש לא מתבייש בזה.
אז מה שלמה המלך רצה להגיד לנו פה בעצם? אני לא מבין כ"כ-ובכלל לא מתחבר,
אז במקום הלוויה אני אפתח בתפילת הודיה לקב"ה?
נשארתי עם הספק בראש.
שבת,בערך 10:00 על השעון ביד שלי, סוף תפילת תפילת מוסף, משהו הסב את עיני..
"אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלו בַּתּורָה וְעושֶׂה נַחַת רוּחַ
לְיִצְרו. גָּדֵל בְּשֵׁם טוב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוב מִן הָעולָם, וְעָלָיו
אָמַר שְׁלמה בְּחָכְמָתו:
טוב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוב, וְיום הַמָּוֶת מִיּום הִוָּלְדו...וְדַע מַתַּן שְׂכָרָם
שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא:
עליו, עליו יום המוות מיום היוולדו, בשבילו- לא בשבילנו. לפי מה שראיתי, ואין מישהו כמוך שידע את זה יותר טוב: סבא שלך עשה נחת רוח ליוצרו, עשה נחת רוח לקב"ה, וזהו- הקב"ה החליט שהגיע הזמן שהוא יקבל את השכר על כל הנחת רוח הזו, "דע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא..."- הנה זה מגיע.
בשבעה, בחודש, באחד עשר, בשנה- אנחנו עצובים על הנפטר, על זה שהוא לא איתנו יותר, יחלוק איתנו את החיים בעולם הזה.
וואלה? אנחנו פשוט אגואיסטים, אבל זה טבע האדם, אין מה לעשות נגד זה, נגד העצבות הזו, וגזרה על המת שבסופו של דבר ישתכח מן
הלב. חסרונו- ישתכח מהלב, מעשיו הטובים, תורתו, וכל מה שהוריש לך ולימד אותך בחייך - ישארו איתך-
תמיד.
מירושלים תנוחמו...