ארמון המלך היה ביתו השני, הוא הסתובב שם בחופשיות, לבוש בבגדי השרד שלו כשעל מותניו חרב משובצת יהלומים מתנת המלך. כולםפ העריכו אותו וחלקו לו כבוד. הוא נפגש עם המלך יותר מכל אדם אחר בממלכה, ובית האחוזה הגדול והיפה שלו שכן ממש סמוך לארמונו של המלך.
היו אלה חיים טובים, החיים בצל התהילה והכבוד, חיים מלאי ההוד וההשראה שהאציל עליו המלך, חיים מלאי משמעות. מעשיו השפיעו על הממלכה כולה, והחלטותיו לבשו צביון ממלכתי בשעה שחתם על מסמכים חשובים שהיו בתחום סמכותו, משפיע בהנף קולמוס על חייהם של המוני אנשים. בכל בוקר, כשהתעורר משנתו היה פונה לאלוקים ומודה לו במילים חמות על הזכות הגדולה שניתנה לו לשרת את המלך ואת תושבי הממלכה, על השפע הטוב שפל בחלקו, ועל היכולת לעשות דברים נפלאים ולחיות חיים טובים.
עם השנים הוא התרגל למעמדו הרם, הוא הסכין לקרבתו הגדולה עם המלך והתחיל לזלזל בתפקידו. הוא התחבר עם האנשים הלא נכונים והושפע מדעותיהם ומעשיהם? מידותיו האצליות נפגמו, דעותיו הושחתו, והמלך כבר לא חפץ בקרבתו כבימים עברו.
הוא לא הקשיב לתוכחתם של שליחי המלך שבאו לדבר על ליבו, הוא לא שינה את דרכיו גם כשהסבירו לו שזה עלול לפגוע במעמדו המיוחד.
וביום אחד בהיר באו שליחי המלך, העלו אותו על ספינת אסירים גדולה ולקחו אותו לגלות בתוך מבצר גדול ואימתני על אי בודד הרחך מהמלך וארמונו.
באחת התבהר לו מצבו הרע, פתאום הוא הבין עד כמה היה כפוי טובה, כמה לא יגע להעריך נכונה את קרבתו הגדולה אל המלך, כמה רעה היתה התנהגותו, וכמה הושחתו דרכיו ומדותיו. הוא התחרט, אך כבר היה מאוחר מדעי...
הוא גזר על עצמו אבל, וקונן יום ולילה על מצבו הרע, הטוב שהיה ל ושאיננו, על הריחוק מהמלך, על טיפשוטו, על כך שאינו יכול עוד להשפיע טוב ושלא ניצל זאת עוד כשהיה יכול.
גם בניו בכו איתו, גם הם זכרו את הימים הטובים, את השפע הנפלא, את היכולת להיות קרובים למלך. הם ידעו שמחוץ לחומות המבצר, הרחק מהאי המבודד הזה ישנו עולם נפלא, שיש מלך טוב ונאצל שמנהל ממלכה אדירה, ושפעם הם היו חלק מאותו עולם מופלא. הם בכו.
כשהיתרגלו מעט הם התחילו לקבוע לעצם סימנים שיזכירו להם את האבל הגדול, את ההפסד שהפסידו. הם קבעו יום בשנה שבו יעצרו מכל עיסוקיהם ויזכרו בעבר הטוב שלהם, יקוננו על טיפשותם ועל התבונה שלא היתה להם כשעדיין היה אפשר, והתגעגעו למצב הטוב והנאצל של העבר.
בכה האב, בכו הבנים, ואפילו הנכדים הצטרפו לבכי. אך יום אחד גדלו הנינים, הם הסתובבו בתוך המבצ הגדול, נטעו כרמים, שתלו עצים, זרעו חיטים ושכללו את תנאי מגוריהם. היה להם טוב,הם היו מרוצים.
כשרו את הסבא שלהם בוכה, הם לא הבינו למה. "כ"כ טוב לנו פה!", הם אמרו."יש לנו פה את כל מה שאנחנו צריכים!, אז למה אתם בוכים על עולם דמיוני ומלך אגדי שהיה ואיננו עוד?! תפסיקו לבכות, תחיו את המציאות!" לעגו הנינים, והסב פרץ בבכי תמרורים.
***
אנחנו קרובים לתשעה באב, יום האבל על המקדש שהיה ואיננו עוד.
כמעט אלפיים שנה של בכי, כמעט אלפיים שנה של צער נוקב. על עולם שהיה ואיננו עוד.
עם ישראל זכה להיות קרוב אל המלך, אל הקדוש ברוך הוא, המלך היה חי בתוכנו, זו השכינה ששרתה בבית המקדש. היה זה עולם רוחני נפלא, עולם ייחודי שבו נטלו חלק בני ישראל שזכו לקרבה מופלאה אל המלך, הם שירתו אותו באהבה, הם היו מאוחדים סביבו, עבדו אותו בכל לבבם ומאודם וחיו בעולם רוחני ונאצל. היה זה עולם אחר ממה שאנחנו מכירים, עולם שבו המציאות היא רוחנית יותר, גבוהה יותר, אמיתית ומרוממת יותר. ובקרבתם לאלוקים השפיעו בנ"י על העולם כולו.
אח"כ חטאו בנ"י, התרחקו מהמלך, ניתקו את עצמם חמהעולם הרוחני שסימל המיקדש.. והקב"ה ברחמיו שלח את שליחיו הנביאים להתריע לעורר, לזעוק, להחזיר אותם לחיקו של המלך.אבל הם בחרו אחרת.
לא היתהנ בררה אחרת, הם נותקו מארמון המלך והושלכו לתוך עולם חדש, מנותק, גשמי, חסר את אורו של המלך, נעדר מהשפע הרוחני הנפלא של המקדש ועבודת האלוקים.
הגולים בכו, הבנים בכו אף הם, וגם הנכדים. דורות של יהודים קוננו ומקוננים על שהיה ואיננו, על הגדלות הרוחנית הנפלאה שהיינו חלק ממנה ולא עוד.
ואני, האם גם אנחנו מסוגלים להבין שיש עולם אחר חוף ממה שאנחנו מכירים, האם יש בכוחינו להכיל את העובדה שמחוץ לולם הגשמי והחומרני שאנו חיים בו יש עולם רוחני, גבוה, מקודש ונאצל?
אם נצליח להבין ולהפנים, נבכה גם אנחנו בתשעה באב, ונשמתינו הגבוהה תתגעגע לרוחניות עמוקה יותר, אמיתית יותר.
(לקוח מהעלון "שלום לעם" עלון מס' 436)
) שנזכה!