היום בו כבתה השמשנקדש את שמך..

היום בו כבתה השמש (יוני לביא)

 

בשביל העם האמריקאי ה-11 בספטמבר איננו 'סתם עוד יום' בלוח השנה. זהו הרגע בו שום דבר איננו עוד כמו שהיה. בסך הכול שני בניינים שנמחקו מעל פני האדמה וציירו מחדש את קו האופק של ניו-יורק, אבל המשמעות של הטרגדיה חורגת בהרבה מהאירוע המקומי שלה. לא מדובר אפילו במותם של ארבעת אלפים האנשים שהתאדו בין רגע בכדור אש בוער ולא הותירו לבני משפחתם אפילו קבר מסודר לבוא ולבכות עליו.

ה-11 בספטמבר הוא הרגע בו השטן בכבודו ובעצמו יצא לפתע ממסתורו החבוי, חשף את פניו האפילות, ובשנייה אחת הנחית את להב גרזנו על צווארה של העיר השלווה, מותיר אחריו שובל שחור של הרס וחורבן. עם קריסת הבניינים שחיברו בין הארץ לשמים, קרסה גם האופטימיות, השמחה השוטפת, והתמימות הנאיבית של אמריקה כולה. הקרקע הבטוחה והיציבה שתחת רגליה של מלכת האומות רעדה ונזרעה סדקים גדולים.

שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה.

                                                            

הסיוט שלא נגמר

גם לנו, היהודים, יש יום אחד כזה. אך עוצמת החורבן שארע בו גדול פי כמה וכמה.

תשעה באב.

יום מיוחד של פורענות, בו השטן ומלאך המוות חברו יחד, והצליחו לשגר את חיצי הרעל שלהם היישר לתוך ליבו של עם ישראל.

אלא שאנחנו מגדירים את הטרגדיה באופן שגוי כשאנו מתארים אותה כ'חורבן הבית', כאילו מדובר באובדן של... בניין. זו כמעט משימה בלתי אפשרית להסביר במילים את החיסרון של דבר שמעולם לא זכינו לחוש ולחוות את עוצמת קיומו, אבל צריך להבין שעולם ללא בית-המקדש, אינו עולם שחסר בו בניין נפלא אחד. עולם ללא בית-המקדש הוא עולם שונה לחלוטין. כי המקדש היה הצינור שחיבר בין העולמות הרוחניים, הגבוהים ביותר, לבין העולם החומרי, הגס, שלנו. עבודת המקדש הייתה הליך רוחני מורכב שבזכותו היה צינור זה פתוח ופעיל. הנוכחות האלוקית שרתה בבניין ובכל אשר בו. כשבית-המקדש חרב, נעלמה אותה נוכחות אלוקית מן העולם כולו. היה זה אובדן אמיתי וצורב, ממש כמו מוות. העולם כולו התנודד על צירו, וכוח המשיכה שלו כלפי מטה אל התהום, נעשה מאז חזק יותר. כמה שונה העולם שבו אנו חיים כיום! כשבית-המקדש חרב, נצמדה אלינו בעיקשות האשליה של העדר אלוקים מעולמנו, ונתלתה מעלינו כמו ערפל נצחי. בעולם זה, שבו אלוקים נסתר מאיתנו ולא מתגלה לנו, אנו נאחזים בהוכחות לקיומו של אלוקים, כמו דגים שמתווכחים על קיומם של המים. אנו מחונכים 'להאמין' במה שבעבר 'ידענו'. אנו מתאמצים לחוות, באמצעות מדיטציות ותפילות, רגעים קצרצרים של נוכחות אלוקית, שבעבר השתזפנו לאורה. אנו שנולדנו לתוך עולם ללא נוכחות אלוקית מוחשית, מעולם לא חווינו את הזוהר הרוחני שקרן מאותו צינור, בית-המקדש. אנו חיים בעולם אפל וצר, שבו המציאות הגשמית נראית לנו כאמת המוחלטת, ואילו המציאות הרוחנית נשמעת לנו כבדיה חסרת שחר. אנו מנווטים בתוך סיוט בלי לדעת אפילו שאנחנו נמצאים בתוכו. תשעה באב, במובן מסוים, הפך את כולנו ליתומים.

בתשעה באב ובימים הסמוכים לו, כעבור עוד כמה מאות שנים, פוגרומים ושחיטות של מסעי הצלב שטפו את אירופה ואלפי יהודים עונו, נשחטו ונרצחו, ביניהם נשים ותינוקות בני יומם, רק מפני שהם...יהודים.

שוב, באותו יום ממש, ט' באב שנת 1492, כמאתיים שנה לאחר מכן, גירש פרדיננד מלך ספרד, מאות אלפי יהודים מארצו כשהם נאלצים להיתלש ממולדתם ומבתיהם, להותיר אחריהם את כל רכושם, ולהפוך לפליטים, רק מפני שהם...יהודים.

האם כל זה הוא מקרה?

"יום שנכפלו בו צרות", קראו לו חז"ל. שלושת אלפים שנה מאז תחילתו של הסיוט ומי יודע מתי זה ייגמר.

להשיג את הבלתי אפשרי

לחוות מוות של אדם קרוב זה דבר קשה. העובדה שהאובדן הוא סופי ושום דבר לא יחזיר את הגלגל לאחור וישיב לנו את אהובינו, רק מכבידה על ההתמודדות. אלא שתשעה באב שונה באופן מהותי אחד ממוות: האסון הוא הפיך. כפי שהצהיר הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב קוק: "בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם [בין יהודים]; הוא יכול להיבנות מחדש רק בזכות אהבת חינם". החורבן שחווינו בתשעה באב הוא שיקוף של חורבן פנימי, שהמפתח לתיקונו נמצא בידיים שלנו.

אין בינינו אחד שלא מזדהה עם השאיפה הנעלה הזו. הבעיה היא שההגשמה שלה נראית לנו לפעמים כמעט כמו מדע בדיוני. כשאתה חושב על עתיד שבו כל היהודים יאהבו זה את זה, אתה שומע את הקול הריאליסטי בראש שלך, שאומר: "נו באמת, איפה אתה חי?! זה בלתי אפשרי".

אלא שכאן כל אחד צריך לשאול את עצמו בכנות:  מה אני מוכן לעשות כדי לשים קץ לכל האסונות הפרטיים שמתרחשים בעולם שאלוקים אינו מתגלה בו? עד כמה חשוב לי להחזיר את הנוכחות האלוקית לעולם ולפזר את הערפל המתמיד שאופף את חיינו? מה אני יכול לעשות כדי להוסיף עוד אחווה, סבלנות, הקשבה ונתינת מקום לשני גם אם הוא לא חושב בדיוק כמוני? במה אני יכול לתת יותר מקום לאמונה,לאהבה ולעין הטובה בתוך החיים הרגילים שלי?

אין לי ספק שהתשובה לשאלות הללו חיובית אם רק נזכור ונשנן לעצמנו שהדרך לכל הדברים הגדולים עוברת דרך הדברים הקטנים והחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו. איך נבנה את חיינו, במה נאמין וּלְמַה נחנך את ילדינו. אם רק נרצה באמת, אין דבר שלא נוכל לעשות כדי להפוך את האסון הנורא של תשעה באב על פניו.

משהו נוסף - חורבן המקדש והסתר פניםנקדש את שמך..

חורבן המקדש והסתר פנים - אלעד גסנר

 

"שוב עשית את זה? הפעם זה עבר כל גבול!!!"

 

"סליחה אבא אני לא יעשה זאת שוב" אני אומר ומסתובב, קורץ לעצמי ומחכה לפעם הבאה...

 

חמש לפנות בוקר אני מתעורר דפיקות חזקות בדלת, אנשים בלבוש שחור נכנסים הביתה, הם נכנסים לחדרי ועוד לפני שאני מספיק לעשות משהו הם תופסים אותי וסוחבים אותי החוצה. "אבא אאאאבא" אני צועק, הם מוציאים אותי מהחדר, אני רואה את אבא, הוא מסתכל עליי ולא עושה דבר, "אבא, הצילו תעזור לי, בבקשה" אבא מסתכל ולא עושה דבר, "אבא סליחה אני לא יעשה זאת שוב, בבקשה תעזור לי" אבא מסתכל ועוצם את עיניו, אני רואה שזה קשה לו "אבא בבקשה" אבא מסתובב ומפנה לי את גבו, אנחנו יוצאים מהבית נסיון אחרון "אאאאבבבאאאא" והדלת נסגרת.

 

מה יותר קשה? המכות שהוא יקבל מאותם אנשים? היסורים? הריחוק מהבית? מהסביבה המוכרת? או עצם זה שאבא שלו, אביו האהוב הסתכל עליו ופשוט לא עשה דבר...?!

 

לפני 1942 שנה נחרב בית שני, עם ישראל יצא לגלות והתפזר בכל רחבי העולם, במשך זמן הגלות עם ישראל סבל מרדיפות, מסעות צלב, פוגרומים ועלילות דם. שלושת השבועות היו ימים מובנים מאוד ולא היה צריך להסביר, הכאב היה גדול והיתה השתוקקות לחזור הביתה לירושלים.

 

היום ב"ה יש לנו מדינה עצמאית וצבא משלנו אמנם לא הגענו למנוחה ולנחלה אבל ב"ה הטוב מרובה על הרע. ולפעמים קשה לנו להתחבר לימי בין המצרים, הם תקועים לנו באמצע החופש ואנחנו מרגישים שהימים האלו כבר לא מדברים אלינו הרי ב"ה טוב לנו...

 

אנחנו לא מצליחים להבין מהו בית מקדש, מדוע זה כ"כ נורא שהוא נחרב?

 

עיקר חורבן הבית והגלות, הם אינם המכות והיסורים שעם ישראל קיבל אלא עצם זה שרבש"ע, אבינו, מלכנו מסתיר פנים מאיתנו.

 

במצב של הסתר פנים, אין הכוונה חס וחלילה שרבש"ע עזב אותנו לגמרי, אלא שרשב"ע עדיין משגיח עלינו אמנם לא בהשגחה גלויה אלא הוא מסתתר "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" ואנחנו פחות מרגישים בקיומו, כשבית המקדש היה בנוי, אדם שהיה עולה לרגל היה מרגיש את השכינה השורה בבית המקדש, וכן ההשגחה של רבש"ע היתה יותר גלויה כמו שאנו רואים בתנ"ך.

 

המצב של הסתר פנים נועד כדי לעורר בנו את הצפיה לה' יתברך. בהתחלה רבש"ע הוא זה שפנה אלינו, הוציאנו ממצרים, והתגלה לנו בהר סיני. אבל עכשיו הכדור עבר לידיים שלנו, עכשיו התפקיד שלנו זה לחפש אותו, לקרוא אליו. ולכן הוא מסתתר כדי שנבין עד כמה אנו זקוקים לו, עד כמה הוא עיקר חיינו.

 

ככל שנעמיק בקשר שלנו עם רבש"ע, ככל שנבין שרבש"ע הוא חלק מהותי וחשוב בחיינו והחיים בלי קשר עם רבש"ע אינם חיים, כך נבין את האסון בחורבן הבית, את האסון הגדול בכך שאנחנו נמצאים במצב של הסתר פנים.

 

 חז"ל מלמדים אותנו שאדם שמצפה לישועה ובוכה על חורבן הבית יזכה לראות בבניין בית המקדש. מסביר המהר"ל שחז"ל מלמדים אותנו עקרון חשוב שכאשר נרגיש שבית המקדש חסר לנו אז הוא יבנה.

תודה, תודה רבה..שמחה ואמונה
וואו. תודה.אביה =)
תודה רבה!!!רותי7
עורר בי הרבה מחשבות..
וואי תודה לך....חיים מנחם
ואם מישהו רוצה - מערך ללימוד עצמי לקראת תשעה באב:נקדש את שמך..
קפיץנקדש את שמך..אחרונה
קפוץ
אני לא חדשההרהמורניק

למה כ"כ משעמם פה?????

כולם כבר התבגרו ועברו לצמ"עאיגנוטוס פברל

או לשטו"ל

לא ככה - נהיה יבש כי לא מצטרפים חדשים במקום אלוGini
שהתבגרו ועברו לפורומים של הגילאים היותר גדולים 
כולנו יבשים 🙁🙁Gini
וואלה!! אני גםההרהמורניק
אני חדשההודיה לה':)אחרונה
למה באמת
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

את יכולה להפסיק להספיםנקדימון

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.


 

אולי די כבר?!

נשמע סיפור מענייןקעלעברימבאראחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

הנוער הדתי לאומי לאן הוא הולך בצבא ?אביגיל מלאך

האם אתם חושבים שכל הנערים של הציבור הדתי לאומי מכוון ליחדות עילית או גם למקומות רגילים אחרים ?

הציבור הדתי לאומי - מגיע לכל היחידות והתפקידיםזמירות

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

..יהודי חסידיאחרונה

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

הפצות!!יהודי חסידי

ב"ה אנחנו זוכים להקים ארגון שיעודד את כולנו ביחד לצאת להפצות, להתחבר לצמא הגדול שיש בעם ישראל להתחבר לאבינו שבשמיים.

 הארגון הוקם אחרי שבסוכות האחרון היה אירוע גדול בתל אביב - 'טולולולב - נוטלים לולב בתל אביב' שהשתתפו בו למעלה ממאתים בחורי ישיבות מישיבות שונות, ולמעלה מ-10,000!! יהודים זכו ליטול לולב.

 

בעז"ה ביום חמישי הקרוב יהיה אירוע השקה בהתוועדות 'צמאה' של הישיבות גבוהות __מגיעים ומתחברים דפוס .pdf

 

יצא עלון יפה, עלון (6).pdf מוזמנים לראות.

 

 

כמו כן יש אתר נחמד מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

 

אשמח לתגובות....

וואודומיה תהילה
מדהים!
קצת תמונות מהפעילותיהודי חסידי

וקצת תמונות מהאירוע בבניני האומהיהודי חסידי
סיפוריהודי חסידיאחרונה

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

 

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

מחפשים בני נוער לכתבהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

תודה  

כתבה לנוער על שמירת נגיעהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון 

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

 

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

 

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

 

תודה  

חיפוש קוראים לסיפור על נער מתבגר מאחורי מסך הברזלאורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

אולי יעניין אותך