|משתף|הרועה
בזמן האחרון ניסיתי לחזור שוב לגירוש, עכשיו כשעברו כמה שנים.

אבל לא יודע.. לא התחברתי. אני מבין שהגירוש אסור ברמה לאומית, אני מבין שהגירוש לא נכון ביטחונית, אני מבין שהוא פגע באנשים אבל כשאני רואה את הסרטים על הגירוש או את התמונות החיילים בקושי עושים משהו ואנחנו (ברמה הפרטית) נראים לא ממש הגיבורים הגדולים.
נגיד התמונה עם המנורה, אתם באמת חושבים שיש מה להשוות בין חתיכת מתכת למנורת הזהב בבית המקדש? ובין הרצח העינויים האונס הביזה שהיו בחורבן לביננו?

לי קשה עם זה.
כל דור יש לו את הניסיונות שלו....אביהש
וצודק באמת זה נראה כאפס אבל אנחנו צריכים להתמקד בהווה כן לחשוב על העתיד וללמוד מהעבר אבל שהעיקר שלנו יהיה ההוה!
מה שקורה עכשיו ולא מתוך רחמים עצמיים אלא מתוך רצון להתקדם להיות טובים יותר...כי היו דברים הרבה יותר גרועים אבל עדין זה לא אומר שאנחנו מושלמים!
עמ"י התקדם הרבה ב70 שנים האחרונות או אפילו 100 150 .....ובאמת שאין מה להשוות אבל צריך להתייחס למה שקורה ולהתקדם ממנו...
 
מקווה שעזרתי....
אביה
 
אני..calvin
לא מסוגל להתחבר לחורבן הבית..כאילו קינות והכל,זה עצוב לי באמת שעצוב לי,אבל אני לא יכול לבכות מזה כל כך..מהגירוש אני יכול לבכות ולבכות ולכאוב כי זה קרה כאן ועכשיו בדורנו...השנה יהיה לי קל יותר לבכות גם בגלל הפטירה של סבא שלי ז"ל שזה ממש חורבן הבית הפרטי שלנו
מסכימה עם calvin..אנונימי (פותח)
גם לי הרבה יותר קשה להתחבר לחורבן מאשר לגירוש... אני חושבת שזה בגלל שבגירוש היינו אז הרבה יותר קל לנו להזדהות.. בזמן שחורבן המקדש זה הרבה יותר רחוק מאיתנו..
קשה לי להבין אותכם..הרועה
(ואני ממש לא מזלזל בגירוש)
אבל כשאני עוצם עיניים וחושב על להיות שם למעלה על החומה לראות חברים מדממים צרחות חרבות כידונים חצים גויים מחללים את ההיכל, ולעומת זה 4 חיילים מרימים מישהו.
זה פתאום נראה הרבה יותר קטן.
כן אבל קשה לי נורא להזדהות עם התמונותהרועה
ההירואיות כשבקנה מידה טיפה יותר גדול זה לא הרבה. 
וואי יש לי הארה...אנונימי (פותח)
וואלה נכון , אבל פרטי.. אני מרגישה מה זה אגואיסטית עם עצמי..
יעני ..משו עצום.. ואני משווה את הכאב האישי שלי לדבר הענק שהיה פעם מרכז העולם.. שכל דבר שרק קרה שמה הלהיט כל יהודי..
וזה מראה עד כמה אנחנו אגואיסטים נראה לי ..ולא מבינים את מה שהיה שמה..
שנצטרך לשבור את טבע האדם שלנו באיזשו מקום ... לא כך ?
>>>שיראל.
האמת,לא מבינה מה יש להתחבר ומה יש להשוות.
 
החורבן היה נורא ואיום.
 
מסעות הצלב היו נוראים ואיומים.
 
גירוש ספרד היה נורא ואיום.
 
פרעות תרפ"ט,ת"ח ות"ט היו נוראיות ואיומות.
 
האינטיפאדות היו נוראיות ואיומות.
 
הגירוש היה נורא ואיום.
 
מה יש להשוות?
 
דבר אחד-הגירוש היה ע"י האחים שלנו.שלנו.עצם מעצמינו ובשר מבשרינו.שפשוט באו ונטלו חבל ארץ מא"י וגירשו את אחים שלהם מבתיהם.
 
"החיילים לא עושים משהו"-מה זתומרת? מה הם צריכים לעשות? אמרו להם לפנות-'ברגישות ובנחישות'-והם פינו.
 
"אנחנו לא ניראים גיבורים גדולים"-כנ"ל-מה זתומרת? אנחנו עשינו מה שנכון היה לעשות [ויש לי הרבה השגות על מה שהיה,אבל לא זה המקום לפרט].לא נראנו גיבורים גדולים? - אז מה? עשינו מה שנכון לעשות בלי לחשוב איך ניראה.יש הרבה דברים נכונים שעושים והם,אפעס,לא נראים משו.
 
המנורה-טוב,לי זה נושא קצת רגיש,אבל בכל זאת.לא השוואנו ברמה הפרקטית.אבל אי אפשר להתעלם מהדמיון האיום הזה.אי אפשר.
בדיוק כמו לפני שנים-רק בהבדל אחד.שם-הרומאים סחבו את המנורה ואת כלי המקדש,בתור בזיזה.כאן-אנחנו סוחבים,בתור סמל לגירוש ע"י אחים.
זה לא מזעזע? זה לא מזיז אצלך משו?
לבוא ככה,למקום שבו לפני שנים הוצאה המנורה מהמקדש ולהביא לשם מנורה שגם היא הוצאה מבית מקדש מעט,אבל ע"י אחים.אותי זה מחריד.
 
וכן-את רמות הזוועות שהיו אני אפילו לא מנסה להשוות.כי אין מה.זה לא דומה ולא קרוב.ב"ה פה המדינה ידעה להיות קצת נורמאלית.
[למרות שכשאני נזכרת בזה,הייתי בהרצאה של אלידע בר שאול פעם,והוא סיפר איך כשאביו היה ילד הייתה איזו הפגנה מול איזה קולנוע בת"א והבריטים פרצו לתוך ההפגנה עם סוסים ודרסו אנשים והכו בהם עם אלות הפוכות וכו'.אח"כ הוא אמר "מזל,פשוט מזל שהצבא שלנו לא מתנהג ככה" ודי לחכימא.]
 
 
מקווה שהובנתי.אשמח לפרט.
 
 
 
 
>>>אביה =)
חורבן הבית>>>עמ"י חטא, עמ"י הוזהר מהסוף, הם זלזלו באזהרות, עמ"י הותקף, עמ"י היה במצור של הרומאים (או הבבלים...אבל ניקחל תדוגמא של הרומאים) פול זמן (לא זוכרת בדיוק) גגם כשהם היו במצור הם לא הפסיקו לעשות מלחמות בינם לבין עצמם, בסוף הרומאים שברו את החומות ונכנסו לתוך העיר ושרפו את בית המקדש...
זה היה נורא, היה אש, היה דם, צרחות, צרחות.. יש מדרשים שכל הרחובות של ירושלים היו נהרות, נחלים מלאים בדם זורם... כשהרומאים נכנסו לעיר, מה שהם ראו היה מלא גופות, של אמהות מחזיקות תתינוקים שלהם...
אבל זה היה פעם. אנחנו לא יודעים את גודל הזוועה...
 
בשביל להבין חצי של רבע של שליש מהגודל של החורבן- אתה יכול לחשוב על..
 
גירוש גוש קטיף>>> אחרי 5 (?) שנים של נפילת פצמ"רים וחיים במקלטים, אחרי מאות פצמ,רים אחרי הרבה פצועים, אחרי בגידה כל כך נוראה של העובדים המסורים בחממות, מי שפצע, זרק והרג (קצת, אבל עדיין היו הרוגים) עומד לקבל את הבית שלך, הבית שבו נולדת וגדלת..
אתה לא מאמין שזה הולך לקרות.. אנחנו לא עשי נו משו רע!! אנחנו בסהכ היינו נחמדים לערבים האלה, העסקנו אותם בחממות, הסענו אותם טרמפםים...
"באהבה ננצח" האמנו בזה. נערים ונערות עמדו בצמתות וחילקו צמידים וסרטים. באהבה. בלי כח. בלי אלימות.
אבל זה לא עזר.
אחרי __ שנים של מאבק, הגיעו ליישוב שלך עשרות, מאות של... חיילים?!?! צה"ל?!?!?! זה הצבא שלנו?!?!? שלנו?!?!
הצבא שעומד לגרש אותי מהבית, להחריב אותו, לשבור את מפעל החיים שלי ולתת אותו לאויבים שלנו, זה הצבא שלנו?!?! צה"ל?!?!
לא, לא ניתן!!!
הם באים, מוציאים אותך בכח מהבית, במכות..
הצבא שלנו. הצבא שלך, שעוד שנה שנתיים שלוש אתה עומד להתגייס אליו.
מכה.
 
באמת שאין מה להשוות.
אבל הגירוש טיפה יותר קרוב אלינו מהחורבן. זה חורבן אחר, יותר קטן, הרבה יותר קטן. אבלך חורבן.
אם אני חושבת על הגירוש- זה עוזר לי לחשוב על החורבן.
חורבן.
איזה מילה קשה.
 
 
הרועה"עד מחר"
בחורבן זה היה פגיעה בגוף! והמבצעים היו הגויים!
בגירוש זה היה פגיעה נפשית (בעיקר). והמבצעים היו יהודים! בכבודם ובעצמם..
 
ועדיין יהיה לי קשה להסתכל על הגירוש כחורבןהרועהאחרונה
אני ממש מבינה אותך.יורבית
יש 2 דברים שיכולים לגרום לאירועים לזעזע אותנו -
אחד זה הגודל והעוצמה של המקרה. חורבן הבית - היה אובדן בקנה מידה עצום ובלתי-נתפס, שאחריו רבים הרגישו שכבר אין טעם להמשיך בחיים.. המרד נכשל, בית המקדש נחרב, ירושלים ושאר הערים נכבשו וכמעט כל יושביהן נהרגו / נלקחו בשבי, כמעט ולא נשארו יהודים בארץ.
והשני זה עד כמה המקרה קרוב אלינו. מבחינה כרונולוגית ומבחינה נפשית. חורבן גוש קטיף קרה רק [?] לפני 5 שנים, ורובנו נטלנו בו חלק משמעותי. במיוחד אנשים שהיו שם בזמן הגירוש. או לדוגמה קלווין שאומר שיהיה לו קל יותר לבכות בגלל הפטירה של סבא שלו, כי זה דבר שקרוב אליו.
 
היו המון מקרים, חורבנות, פרעות וגזרות במהלך 2000 השנים האחרונות. אבל מובן שקל לנו יותר להתחבר למשהו שיותר קרוב אלינו, ואפילו חווינו אותו בעצמנו. [מישהו חשב פעם בתשעה באב על פרעות ת"ח ות"ט, לדוגמה?] כשהאבל הוא גם פרטי וגם כללי של כל עמ"י, יותר מרגישים אותו.
מצד שני, הגיוני מאד שאתה יותר מרגיש את עוצמת החורבן הכי גדול. לענ"ד זה אומר שאתה במקום טוב, ומבין שגם מה שקרה לפני 2000 שנה שייך אלינו, וגם עכשיו מוטל עלינו התפקיד לתקן את זה.
 
שנזכה להתאבל באמת..
אכן, אין מה להשוות.golani
 
די טיפשי לערוך השוואהלולה=]
בס"ד

אי אפשר להשוות, ברור. גם יהיה נורא נורא קשה להתחבר - כי רובנו לא חווינו כזה חורבן אף פעם. לא את החורבן של ביה"ק, ורובנו, גם לא את החורבן של הגוש. אז אנחנו לא יכולים באמת להבין מה הלך שם.אי אפשר להשוות, 4 חיילים שגוררים אדם מהבית שלו ואין לו יותר איפה לגור, זה לא פחות נחשב ומצמרר מהחיצים והאש של הגויים. פשוט, אנחנו לא יכולים באמת להבין את המשמעות של זה. אין מצב בעולם.
 
ושוב- אין מצב להשוות. בשני המקרים היה חורבן, בשניהם זה היה חורבן לאומי ובשניהם היו אנשים שנפגעו (אם בצורה פיזית ואם בצורה נפשית).
אין מצב כזה שהגירוש ישפיע עליו היום כמו שהוא השפיע עלינו אז, ברור, ככה בני אדם בנויים. אבל אסור לזלזל ולהוריד מהעוצמה שלו...

"רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר"

לא יודעת מה איתכם, אני מצליחה מאוד להתחבר. להכל. לחורבן בית בית המקדש ולחורבן בגוש קטיף.
רק המחשבה שיש סיכוי כלשהו שאולי מתישהו יבואו ויהרסו את החדר שלי בביית שבוני בלי אישור.. רק זה גורם לי להבין עד כמה הגירוש היה נוראי.

רק ללכת לכותל, לראות את התור הענקי של התיירים בכניסה להר הבית, ולדעת שלי לא יתנו בכזו פשטות להיכנס למקום הכי יקר ללב שלי בתור יהודייה, ולשיר שם ברחבה 'אם אשכחך ירושלים' ולראות ברקע את כיפת הזהב, רק זה הספיק לי בשביל להבין עד כמה בית המקדש חסר לי.


בעז"ה, שנזכה כולנו להיגאל ברחמים עוד היום, כי כולנו כל כך צריכים את זה! גם גאולה פרטית וגם גאולה לאומית!


אני לא חדשההרהמורניק

למה כ"כ משעמם פה?????

כולם כבר התבגרו ועברו לצמ"עאיגנוטוס פברל

או לשטו"ל

לא ככה - נהיה יבש כי לא מצטרפים חדשים במקום אלוGini
שהתבגרו ועברו לפורומים של הגילאים היותר גדולים 
כולנו יבשים 🙁🙁Gini
וואלה!! אני גםההרהמורניק
אני חדשההודיה לה':)אחרונה
למה באמת
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

את יכולה להפסיק להספיםנקדימון

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.


 

אולי די כבר?!

נשמע סיפור מענייןקעלעברימבאראחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

הנוער הדתי לאומי לאן הוא הולך בצבא ?אביגיל מלאך

האם אתם חושבים שכל הנערים של הציבור הדתי לאומי מכוון ליחדות עילית או גם למקומות רגילים אחרים ?

הציבור הדתי לאומי - מגיע לכל היחידות והתפקידיםזמירות

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

..יהודי חסידיאחרונה

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

הפצות!!יהודי חסידי

ב"ה אנחנו זוכים להקים ארגון שיעודד את כולנו ביחד לצאת להפצות, להתחבר לצמא הגדול שיש בעם ישראל להתחבר לאבינו שבשמיים.

 הארגון הוקם אחרי שבסוכות האחרון היה אירוע גדול בתל אביב - 'טולולולב - נוטלים לולב בתל אביב' שהשתתפו בו למעלה ממאתים בחורי ישיבות מישיבות שונות, ולמעלה מ-10,000!! יהודים זכו ליטול לולב.

 

בעז"ה ביום חמישי הקרוב יהיה אירוע השקה בהתוועדות 'צמאה' של הישיבות גבוהות __מגיעים ומתחברים דפוס .pdf

 

יצא עלון יפה, עלון (6).pdf מוזמנים לראות.

 

 

כמו כן יש אתר נחמד מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

 

אשמח לתגובות....

וואודומיה תהילה
מדהים!
קצת תמונות מהפעילותיהודי חסידי

וקצת תמונות מהאירוע בבניני האומהיהודי חסידי
סיפוריהודי חסידיאחרונה

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

 

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

מחפשים בני נוער לכתבהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

תודה  

כתבה לנוער על שמירת נגיעהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון 

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

 

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

 

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

 

תודה  

חיפוש קוראים לסיפור על נער מתבגר מאחורי מסך הברזלאורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

אולי יעניין אותך