וואו אחד הספרים הכי טובים שקראתי לאחרונה..   שלא לדבר על הספר הקודם שלה "שמחה גדולה בשמיים" .

לדעתי 2 ספרי חובה..

אבל יש לי כמה דברים קשים להגיד

על 'שמחה גדולה בשמים'...

אשמח לדון עליו.

לא קראתי.

קראתי, אשמח לדון עליו, ויש לי הרבה הרבה קושיות חסרות מענה לגביו...

ואני בדרך כלל לא קוראת ספרות ישראלית. מישהי שכנעה אותי [כלומר קנתה לי במתנה את הספר] והוא ספר נפלא עם ניחוח של פעם. נקרא בשקיקה . לא עוזבים עד שמסיימים.

מה שכן, ההתחלה לא מובנת כל כך. אבל אלו רק כמה דפים ראשונים.

מומלץ מאוד!

הספר עדיין ממשיך ללוות אותי לפעמים, הוא מעביר תחושות מאד חזקות.

את "שמחה גדולה בשמיים" (יותר נכון קראתי שליש ממנו ועצרתי שם).

מה שהכי הכי הפריע לי בספר.

הספר גדוש רגשי נחיתות עד מעל האזניים.

בראש ובראשונה - רגשי נחיתות פוליטיים.

מה הקשר בין העלילה לרצח רבין? מה זה התפירה הגסה הזו?

אין לעובדה הזו שום קשר לעלילה מלבד הרצון למצוא חן

בעיני קהל קוראים לא מגזרי.

רגשי נחיתות דתיים - החל מהכנסת קטעים לא צנועים לעלילה

שלא היתה חסרה כלום בלעדיהם, וכלה בהתמרמרות

חסרת תקדים על הממסד הרבני שהרס לה את החיים.

וכאן אני לא יודע אם זה מרצון למצוא חן, או חמור מכך -

השקפת עולם כפרנית כמעט.

רגשי נחיתות פמיניסטיים כמובן, ובמיוחד פמיניסטיים-דתיים,

שהיום הם חובה אצל כל סופרת מודרנית המכבדת את עצמה,

ולא עולה לי עכשיו דוגמה, איזה באסה...

על כל פנים, הייתי מצפה מסופרת דתיה/מתנחלת בעלת בשורה כלשהי,

שתפנה לציבור שלה בכתיבתה ולא תרמוס אותו כך.

הספר עצמו כתוב יפה מאוד, ובדיוק בגלל זה הוא כ"כ עצבן אותי!

אגב, המלצה:

אחת מאלף של מירה קדר.

נגעה בדיוק באותם נקודות כואבות - דת ושוביניזם -

ובצורה מדהימה!

ממקום הרבה יותר שלם ומאמין.

ממש המחשה לאמונה אלון - את רואה? ככה צריך לכתוב! 

אביב - קבוצת קריאה או לא - אם יש לך משהו לכתוב -

תכתוב!

אין טעם לזרוק לאויר קבוצות קריאה כדי שיפלו ארצה

בחבטה מקהת חושים ומדכדכת עד מצולות הנפש!

ניצלו"ש התפייטות...

גם אני מאסתי בכל הנחיתות מחד וריקוד ה'מה יפית' מאידך... כל התהיות שהמחברת מעלה לגבי ההתיישבות לגבי עתיד ההתיישבות לגבי מוסריות ההתיישבות, כשהיא עצמה מתיימרת לבוא מתוך המחנה, פשוט מאוס בעיני.

זה נראה שהמחברת רצתה שספרה יכנס 'לברנג'ה' בכל מחיר והחליטה לעשות זאת על גב הציבור ממנו היא באה.

ממש לא נעים ודוחה!

הכתיבה נחמדה קלילה וזורמת. אבל בעיני לא יותר מזה.

העלילה לוקה בחסר כשהיא מתעקשת שלא להמשיך את חיי הדמויות אלא להשאירן עמוק בעברן מבחינה רגשית. ואני מתכוונת  ליאיר(?) שהכותבת מגלה לאחר כעשרים שנה שהוא עדיין מאהב בה, ולא באשת נעוריו, לאהל'ה. שגם היא מאהובת בגבר אחר.

כ"כ קלישאתי! כ"כ מנוגד לחיים עצמם, לכוח החיים לשטף החיים לעוצמה שיש בחיים אמיתיים משותפים, לגבור על אהבת נעורים אם רק פותחים להם פתח קטנטן לעשות כן...

בקיצור, ההרגשה הכללית שליוותה אותי לאחר קריאת הספר, הלנו היא או לצרנו?

קשר לביקורת ששמת, ולא מצאתי.

השאיר אותי עם הרגשה ממש מעצבנת!!

חבל, בזבוז של כתיבה יפה ונעימה לקריאה.

כשקראתי אותו בפעם הראשונה בכיתי.

גם בפעם השניה.

הוא תפס אותי כ"כ חזק,

בנקודות שאף אחד שבא "מבפנים" לא העז להעלות אותן לפני אמונה אלון.

לדעתי עיקר העניין בו לא היה קריאה פמיניסטית

העיקר היה דין וחשבון שאלון נתנה לדור שגדל סביב "מרכז"- הישיבה, החברה, התופעה,

דין וחשבון על אידאליסטיות(כללית וקולקטיבית) שלפעמים באה על חשבון הצדדים האישיים, הנפשיים של הדור שבחר בה.

הדמות הראשית שלומציון היתה כביכול נורא קיצונית, וגם הבחירות שלה היו קיצוניות,

אבל מצאתי את עצמי וגם את חברות שלי בה,

אפילו שזה בכלל לא אנחנו, רק ההורים שלנו,

זה אנחנו. כשהספר יצא נורא התווכחתי עליו עם אנשים. הם בחרו לבקר אותו על שטויות,

והתעלמו מהשאלות האמיתיות שם.

עין הקורא- "אחד מאלף" נכתב ע"י אומנית, מירה קידר יודעת את המלאכה, היא משוררת.

ובכל זאת, דווקא את הכתיבה של אלון אהבתי יותר, במקרה הזה.

ב"]אחד מאלף" הכתיבה קפוצה, לאקונית, נורא מהודקת ונוקשה. דווקא אצל אלון היה משהו משוחרר יותר, זורם-

בכתיבה. הדמות של רחלק'ה אצל מירה קידר היא מושלמת מדי, נו באמת,

תעשה לי טובה, כמה נשים כאלה קיימות?!גם סופר-הלכתית, גם רומנטיקנית מהסרטים, גם אומנית מופלאה(תאטרון!) גם רגישה ובעלת מידות נעלות, גם רכה, גם פמיניסטית וגם לא מתלהמת.נו שוין.זה לא יצא אמין במיוחד.

דווקא הכתיבה ב"ותכתבו אהובתנו" תפלה בעיניי, והתאכזבתי.

זה כמו לקרוא עיתון ברפרוף, יותר מדי עובדות, כתיבה קצתפופולרית ולא ספרות טובה.

מה שכתבתי.

זה יעזור אם אני אכתוב שוב?

שמחה גדולה בשמים כתוב מדהים.

בגלל זה בדיוק הוא כ"כ מעצבן, דורך ומתנשא

על הציבור שעליו הוא כותב ואליו הוא מכוון.

אחת מאלף, לדעתי גם כתוב יפה מאוד,

אבל גם אם לא - הוא לפחות לא שוויצר, מתחנפן וגס רוח.

מה לנו ולך אמונה אלון כי באת אלינו לכתוב את כל רצונותייך הכמוסים

ע"מ להיות מקובלת בציבור החילוני?

'ותכתבו אהובתנו' לא קראתי, אבל אין ספק ש'שמחה גדולה בשמים'

מוצף פופוליזם זול.

אגב, לדעתי גם מיכאל שיינפלד חוטא בזה, לפחות ב'אבדות' -

גיבור אנמי והתרחשויות לא מחייבות ע"מ לא להשתייך באופן מובהק

לציבור זה או אחר.

ומענין לענין באותו ענין -

האם שמתם לב, שגיבורת 'אחת מאלף', לאחר חיפושים כה רבים

אחר בעל תלמיד חכם ורחב אופקים,

בחרה לבסוף במוזיקאי בעל קול חם ועיניים ירוקות?

האמנם מה שכבש אותה באותו תלמיד נכסף של אביה,

היה דוקא קולו וצבע עיניו, ולא כפי שפורסם?

נקודה למחשבה.

אשמח לדון על שמחה גדולה בשמים.

יודעים מה? אולי נעשה עליו את הקבוצת קריאה שאנא-קל ניסה להרים? נראה לי שזה מין ספר שיש בו הכל, קונפליקט וכתיבה ברמה מאוד גבוהה.. מה אתם אומרים??.. .

למה במקום?

היה פה נסיון לפני כמה חודשים לפתוח קבוצת קריאה

בכמה ז'אנרים. אפשר פשוט להוסיף.

לא אהבתי בכלל. הכתיבה שלה מאוד הפריעה לי.

עוד רלוונטי?

מוזמנת

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.