אוקי. פשוט בקושי הייתי פה מאז. אבל ב 9 באב עלב לי איזה זיכרון, אני חייבת לשתף.
כשאח שלי היה בן 3 עשינו לו חלאקה, היינו רק המשפחה המצומצמת וסבבתא משני הצדדים - נסענו לכותל לעשות לו שם,
הוא נולד בתמוז אז זה בדיוק היה בתקופה של הצומות וזה, אז אמא שלי ספרה לו על חורבן ביהמ"ק, ואך ש'הרשעים' הרסו לנו הכל ורק הכותל נשאר.
בערך 10 דק' כזה לפני שעלינו לאוטו, אח שלי מביא מביא את הקופסת כלי עבודה שלו, ושולף ת'פטיש.
אמא שלי - "ע'? מה אתה עושה"
ע' - "אני מביא את הפטיש"
אמא - "..למה.?"
ע' - "כי אני צריך לבנות את ביהמ"ק ממה שהרשעים הרסו"
כולו בביטחון, בעוצמה, בתמימות של ילד שהוא בטוח שהוא יכול לעשות אתזה.
אז צחקנו,
אבל תשעה באב הזה- באתי לבכות.
איך אבדה התמימות, אבד הביטחון - שאומר - "יאללה! עכשיו! לבנות! לעשות!"
סתם, ביאס אותי 
י
