מספרים על כפרי אחד, שבא יום אחד בפעם הראשונה בחייו לעיר הגדולה, ורצה לנסוע באוטובוס. הוא עלה על האוטובוס בתחנה הראשונה שלו- ותיכנן לרדת בתחנה האחרונה. יחד איתו עלו כל מיני אנשים וירדו בתחנות שלהם. הכפרי לא הבין- למה הם יורדים עכשיו? למה הם לא מחכים לתחנה האחרונה? [איפה שהוא יורד..]

את המשל הזה, שמעתי בשיחה של אבא שאיבד שני בנים בתאונת דרכים.

הנמשל-

אנחנו כמו הכפרי הזה, והחיים הם כמו אוטובוס. לנו נראה שכולם צריכים לרדת [למות..] בתחנה שבה אנחנו רוצים לרדת [גיל 120 בע"ה] . אבל בעצם- כל אחד שיורד- יורד בדיוק בתחנה שבה הוא רוצה לרדת- והולך בדיוק לאן שהוא רוצה להגיע! גם אם לנו- הלא מבינים- זה נראה מוזר..

צריך לזכור שכל תאונה כזאת, כל מוות- הוא מהקב"ה. ואם הקב"ה לקח את הנשמה בדיוק בזמן הספציפי הזה- זה הכל חלק מתוכנית א-לוקית שלמה שאנחנו פשוט לא רואים את כל הפרטים..

ה' נתן, וה' לקח. יהיה שם ה' המבורך.

[אם צריך עוד הרחבה על זה, אפשר לפנות במסר.]

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....