אוקיי זה קטע שאני כותב ברגעים אלה אפילו לא בקובץ וורד..זה ישר מהלב בלי השקעה מיותרת..זה בלי חרוזים
חולף במסדרונות המוכרים.מעביר מבט.קולט את האחות,את הרופא,את תמונות הקיר האומנותיות.
הולך לי לאיטי ונזכר בריחות המוכרים.ריחות של אינפוזיה,של קפטיריה שבה ישבנו בימים טרופים בכדי להירגע מעט.
כשרגלי נחתה במפתן המבנה העצום המלא כולו במלאכי אדם שעוסקים כל ימיהם במלאכת קודש,אך מלאה אף במלאכים-שטנים שמנתקים אנשים מחיק משפחותיהם אל ישיבה של מעלה,חשתי בליבי ההולם בפראות.זיעה ניגרת ממצחי וקולות מעומעמים ממה שהיה ונגמר אך לפני חודש חוזרים ומכים בי.המראות,בליל הצבעים והקולות,הכל נראה מוכר להכאיב.
אנו חולפים על פני השומר בכניסה לבית החולים,וזה אותו שומר עם אותו כלי הנשק.כאילו לא השתנה דבר, כאילו לא חרב הבית.אולי רק על אנשים פרטיים.
הכל אותו דבר אך גם כל כך שונה.
והנה היא מגיעה לפניי.המעלית.הזכרונות מכים בי,נלחמים בעוז,מורטים בשערות ראשי,מכאיבים בכל נימי נפשי.ואני נזכר.איך צעדנו אל תוך המעלית הזאת לפני פחות מ30 יום,באותו יום שני הארור,איך חלפנו על פני ידידו של הסב שהנהן לעומתנו בפנים קודרות ולחש שאנו יכולים לעלות,אך להיות מוכנים למראות קשים וקורעי לבב.אני זוכר כל רגע מן הרגעים הללו.הנהנו חלושות והידיד חלף הלך לו.נכנסו אז באותם רגעים קשים אל תוך המעלית ונשמתי שואגת בקרבי "איך אנשים יכולים לחיות את חייהם כאילו לא קרה דבר".הלב בוכה,הנשמה זועקת ודמעות גדולות נוחתות מעיניי על רצפת המעלית שנשטפה פעמים כה רבות בדמעות של גיל ושל עצבות כאחד.
ועכשיו אנו נכנסים למעלית.סבתי,האלמנה הטרייה,עומדת לצידי,גווה רועד אך נפשה יציבה.הפעם זה שונה.על הצג הספרות מתחלפות והנה אנחנו עולים לנו.לאט לאט.קומה 6.קומה 7.אוחז בידה של סבתי ומרגיש איך היא רועדת.קומה 8.הדלת נפתחת אל קומה של שכול ושל כאב.פה ביקרו מלאכי חבלה ולקחו עמם לגנזי מרומים את האדם היקר לי מכול.פה הם קוטפים פרחים שעוד לא הבשילו דיו כשמשפחותיהם מייללות שהם הרי פרחים מוגנים.סבתי מחבקת אותי ואני מחבק אותה חזרה.והעולם דואב ובוכה איתנו.אך הנה הדלת נסגרת לאחר שאחרון האנשים יצא ואנו ממשיכים קומה אחת למעלה.
הדלת נפתחת והנה נגלה לפנינו עולם חדש.
אנחנו יוצאים מהמעלית וצועדים שני צעדים קדימה.מביט סביב ורואה קומה שכל כך דומה לקומה שמתחתיה רק שפה קורה תהליך הפוך.
רואה איך מהמעלית הצמודה לזאת שיצאתי ממנה יוצאים רופא ואחות שדוחפים אחריהם מיטה על גלגלים וליבי רגוע,כי הנה עוד מעט יבוא לעולם ילד חדש.עולם ומלואו חדש.
אני נזכר איך כשראיתי מיטה יוצאת מחדר ונדחפת ע"י רופא ואחות עמדנו שם בני משפחה מזועזעים ובוכים,בני משפחה שלא קיבלו על עצמם את הדין.אני זוכר את רגע השקט,מלמול ברוך דיין האמת החרישי,ואת הבכי הנוראי שפרץ לאחר מכן.את הרופאים והאחיות שבאו ובכו איתנו,חיבקו את אמי ואת סבתי והתחננו למחילה מהנפטר וממשפחתו וייסורי המצפון והתחושה שלא עשו הכל ניכרים על פניהם.
אך עתה אנו בקומה אחרת.רק 5 שניות מפרידות בין קומת המוות והשכול לבין קומת הלידה מחדש והחיים החדשים שנבראים בעולמנו.
והנה הוא התינוק.תינוק יפה עיניים,עדין.תינוק זעיר,אך הוא בעצמו חיים שלמים ועתידו לפניו,ואיש לא ידע מה הוא צופן לו.חיים חדשים מונחים בעריסת תינוק בבית החולים שערי צדק.הלבבות פה גואים באושר אך גם בוכים בצער וביגון.כאב על אדם ענק שאיננו,ושמחה על תקוות חדשות שהתחילו.
תודה לך,הקב"ה,שהבאת מעט את השמחה הזאת למשפחה הנכונה,זאת שהייתה צריכה אותה יותר מכל ברגעים קשים כאלו.
