מה באמת כ"כ קשה לנו בתוכנו עם זה שמתים אם באמת אנו יודעים שהכל לטובה ובאמת הם שמחים וכו'
"מי שמכיר את המציאות הרוחנית מבין שהנשמה מתגברת כשהיא נפרדת ממגבלות הגוף" (עפ"י אורות הקודש)
המוות "טומאתו היא שקרו" אמר הרב קוק
אולי ה"מוות" הוא רק "בתוכנו"? במבט סוביקטיבי שלנו? אולי אם נשנה תפיסה גם המוות יעלם? יתכן? נשמע גדול עלינו? נשמע מוזר
אוביקטיבית הכל מושלם, רק משהו בתוכנו עושה לנו לא נעים כזה, זה "סוביקטיבי".
אולי קטע של "למה דווקא הם", או "מה הם אשמים" וכל מיני שאלות פנימיות סוביקטיביות למיניהם. זו האמת?
אנחנו יודעים בוודאות שזו האמת? מה עושות לנו מחשבות ורגשות כאלו? מה נהיה בלי מחשבות ורגשות כאלו?
אולי זה רק סוג של "חמץ" סוביקטיבי שמגיע עם הזמן ומחמיץ את העיסה?
הרי נגזר עלינו למות, על אדם וחווה...
אבל
יש גם תחיה, יש תיקון, אנחנו בזמן התחיה!
התחיה התחילה עם תחיית העולם כבר מעל 150 שנה, תחיית עם ישראל מעל 150 שנה (החל משנת הת"ר וכן בזוהר), הרבה "תחיות". בסוף זה גם יגיע לתחיות "פרטיות" יותר.
לכו תשמעו ילדים קטנים היום, איך הם צוחקים על מוות בבריאות נפשם, לפני שטעמו או שמעו את "דעת העולם", הטרגדיות, השקרים, ההמוניות וכו'
יתכן והם כבר לא ימותו?
יתכן ואנחנו כבר לא נמות?
האם זה תלוי בגורם חיצוני או בהחלטה אלוהית בלבד? או שמא יש כאן גם מהלך פנימי אלוהי?
לאדם וחווה נאמר "מכל עץ הגן אכול תאכל" - כולל עץ החיים (!) שאם אכלו היו חיים לעולם וגם אח"כ היו יכולים לאכול מעץ הדעת.
עץ הדעת הוא כשמו - הדעת, השכל, התפיסות שלנו, המוגבלות.
אבל יש משהו קודם לזה - עץ החיים, הנשמה האינסופית! היכולות האינסופיות שנמצאות כבר כאן בעולם בפוטנציאל.
עלינו להקדים את עץ החיים לעץ הדעת - את החיים האינסופיים של הנשמה (גם כשהיא בגוף כאחד!) לתפיסות השכליות המגבילות אותנו במובן זה או אחר.
יש גיל ביולוגי - בן כמה הגוף.
יש גיל כרונולוגי - כמה זמן עבר, סיבובי הגלגלים.
יש גיל פסיכולוגי, מנטאלי - באילו תפיסות אנו חיים, איך אנו תופסים את החיים, אוביקטיבית וסוביקטיבית
ויש עוד גיל:
גיל אלוהי!
הנשמה היא אלוהית, אינסופית. "ואכל וחי לעולם"! עץ החיים! גם במציאות הנמוכה! הרי זו התכלית!
וכי אכפת לה לנשמה כמה סיבובים עשתה השמש?! זה אפילו לא השמש, זה כדור הארץ מסתובב! 
היא מעל הזמן והמקום! היא רק מתבטאת ומתגלה גם בזמן ומקום
אבל היא קדמה למושגים האלו ובאה לכאן להתגלות באחדות במושגים ארציים "דירה בתחתונים", לעשות מהארץ שמיים, כפי שאמר אחד האדמורים החשובים "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם" - השמיים הם כבר שמיים אבל הארץ ניתנה לבני אדם לעשות מהם שמיים!
לא "חייבים" להתנתק מהארץ כדי להגיע לשמיים. התכלית היא שמיים וארץ, שמיים בארץ...
ר' צדוק הכהן מלובלין כותב שמוות הוא כמו שינה עמוקה מאוד, כמו שחז"ל משווים בין שינה למיתה - ששינה זה 1 מ60 ממיתה, ז"א שמוות הוא שינה חזקה מאוד - פי 60 משינה רגילה. בטח כמה היו "מתים" לשינה כזו...
אבל אולי אין צורך?
פשוט לקום מהתרדמה, תרדמת האנושות..
יש אמת, - אם נוסיף את הא' ל"מת" - הא' הא'לוהית, הא'ינסופית, הא'מיתית..
פשוט נגלה את עולם האמת כאן וכבר לא נצטרך להגיע לעולם אמת שאיננו "כאן"...
טוב, אולי זה לא כ"כ פשוט כפי שזה נשמע, אבל אפשרי, קמעא קמעא ומן השמיים יסייעו כמובן.
נקדים את "דעת אלהים" ל"דעת העולם" - העולם המעלים והמסתיר אמת אלוהית אינסופית דווקא כדי שנגלה אותה
חכם אחד אמר "הטרגדיה האנושית איננה המוות אלא מה שמת בתוכנו בחיים"
המוות "טומאתו היא שקרו" אמר הרב קוק והוסיף גם שמרבית אנשים חיים רק כדי לא למות ולא בשביל לחיות...
דווקא מהמקום שא"א להבין את המוות - שם נושקת הנשמה לדעה אלוהית אינסופית, לא סוביקטיבית ולא מוגבלת בהבנה שכלית. מקום של אי ידיעה בשכל הנברא, המצומצם. מקום של עץ החיים , של חיי עולם נטע בתוכנו! חלק אלוה ממעל ממש! של 'ידיעה' אינסופית "עד דלא ידע"...
"כתיב {ישעיה כה-ח} בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים וכתיב {ישעיה סה-כ} כי הנער בן מאה שנה ימות לא יהיה משם עוד עול ימים לא קשיא כאן בישראל (שיחיו לעולם כמו הפסוק הראשון) כאן בעובדי כוכבים (שימותו אחרי מאות שנים כמו הפסוק השני)" [סנהדרין צא:]
"ישראל קדמו לעולם" לישראל יש כוחות אלוהיים אינסופיים..
אז קדימה, באמת כבר מתנו מספיק "כי עליך הורגנו כל היום" "ונפשנו כעפר לכל תהיה"
הגיע הזמן לחיות! זה מה שנדרש, לא? אז אפילו נמסור את הנפש בשביל לחיות... 