את שלוות הערב המשפחתי פילחה צעקה: "אבא, הוא חזר!!!" ומלמולים: "אני לא מאמינה! פשוט לא מאמינה! איך הוא מעז?! אמרתי להם לפחות אלף פעמים שיתרחקו ממני... אני לא מאמינה! איך הוא מסוגל לעשות לי את זה???"
אבא מצטייד בַּנֶשֶק. "הנה, בפני זה הוא לעולם לא יוכל לעמוד! הוא ישקשק מפחד!" הוא ניגש בהחלטיות למקום הקרב, שם גילה את בתו מותשת מהקרב המהיר, אך הנואש שניהלה עד לפני רגע. למותר לציין שהיריב ניצח, אחד-אפס לו.
"אבא!" מייבבת הלוחמת הצעירה, "הם תמיד עושים לי את זה! מה יש להם נגדי?! ותמיד כשאני יחפה ולא מוכנה!!"
"גורם ההפתעה," ממלמל האב, והבת נועצת בו מבט מאוכזב, כאומרת 'חשבתי שאתה אתי, לא אתם!'.
"טוב," מתעשת האב. "אז איפה הוא?" הבת מצביעה בהיסוס אל קצה החדר. "הנה, ממש שם!" אבא צועד לקצה החדר, ושם מרים את הנעל שבידו. העקב פוגע ב-ד-יוק במטרה, והבת צורחת:
"אבא, אלו נעלי העקב החגיגיות של אמא!"
אבא מושך בכתפיו ומעיף מבט אל הג'וק המת.
"חבל," הוא אומר, "הוא דווקא נראַה בחור הגון."
