וגם לוותר על מה שמגיע לה בדין ולפי ההלכה (שבעלה יזון ויפרנס).

 וזה כל כך לא ככה...

א. תורה מעדנת, ומלמדת מידות (כמובן, אם לומדים אותה נכון.. ויש הדרכה נכונה של הרבנים)

ב. זה מגדל את הבית. זה אומר, יש כאן משהו שיותר גדול משנינו.. 

זה (לעניות דעתי) מה שהכי מראה, שיש משהו שאנחנו מוכנים להשקיע בו, שיש משהו ששווה לנו יותר מכסף (טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף)

ג. זה מאוד מאוד מאוד תלוי מה התכנונים לעתיד.. אם זה תכנון לשנה-שנתיים-שלוש (כלומר זמן מוגבל וידוע מראש) אני חושבת שזה יותר קל. אם זה תכנון לכל החיים, את צריכה לדעת שאת נכנסת למשהו קשה. זה כמו להיות אשת קבע. ולפעמים אפילו יותר קשה, כי אין כמעט הערכה מהסביבה (בחברה שלנו..)

בכל אופן,

אם נזכה לבנות שיהיו מוכנות לבנות את ביתן כך, נוכל גם לזכות לגדולים בתורה,

ואם לא, אז פשוט לא..

שיהיה בהצלחה!!!!!!!!!

1.איך זה קשור לאיש קבע

2. איך מתפרנסים ממשכורת אחת של האישה ומי מגדל את הילדים

1. כמו שאיש קבע לא בבית, כך גם הרבה אנשי תורה גדולים לא כל כך בבית. השוואה נוספת: מבחינת זה שיש משהו יותר גדול מהזוג עצמו, שהזוג מוכן להקריב עצמו עליו.

2. כמו שהחרדים מתפרנסים. בסוף - מסתדרים. מצטמצמים. והאשה מגדלת את הילדים עם בעלה הצדיק.

מאבא שלהם. (כן, יש לי כמה כאלו במשפחה)

חלקם מהמשפחה החסידית ( העובדת ומנהלת עסקים ) בבלגיה.

דוקא הגיס שברור שהוא שקדן עצום ומצליח אין לאף אחד טענה כלפיו והוא כמעט לא בא בגישה שברור שמישהו יממן אותו. והוא מוערך מאד במשפחה עד כדי שמסייעים לו כלכלית מרצון וטוב לבב. הבעיה היא עם אלו שאינם לומדים מתוך ידיעה שיש בהם יכולת להתעצם בתורה אך מצד שני עושים פרצופים כשאף אחד לא מממן אותם...

וחוץ מזה המשבר שם כשצריך לחתן ילדים הוא ענק. ודי לחכימא.

לא שמעת על-

החרדים שלא מתפרנסים מהאבא ולא מהדודים מבלגיה (אין לנו)

אלא מהמשכורת שהאישה מביאה.

אם יש אנשים לא הגונים שחיים על חשבון הזולת תחת מסווה של אברכים, זו באמת בעיה, יש הרבה אנשים לא בסדר בעולם.

אבל זה לא שולל את כולם.

 שיש לנו גם כאלה שבאמת רציניים. אבל לצערי נראה לי שהם הולכים ומתמעטים. כמעט כל בנות הדודות שלי חיו כך בשנות נישואיהן הראשונות והיום, כשהבעלים שלהם חלקם גדלו בתורה הם יכולים לעזור לאשה בפרנסת הבית ( איזה היפך ...) ע"י זה שהם רמ"ים וכד'. אבל כמה שקדנים אמיתיים באמת קיימים? לא ברור לי. ובסיכום: לא מן החברה החרדית הייתי רוצה ללמוד אלא מן החברה התורנית של הציבור שלנו שהרבה יותר מאוזנת בענין זה

מישהו שאני מכירה מקרוב, כבר לומד 12 שנה בישיבה מתוכם 7 שנים נשוי. יש לו משפחה יפה, כמה וכמה ילדים.

העניין הוא המסירות והצבת רף ערכים שאומר שכמה שיותר ללמוד תורה זה התרומה הכי חשובה לעם ישראל.

הוא לא יודע כמה שנים הוא יישאר ללמוד, בינתיים כל עוד הוא יכול הוא שם.

באמת האשה זו העבודה העיקרית, אם כי בדרך כלל גם אברכים משלבים עבודות מהצד, יש מי שאני מכירה שמתפרנס ממכירת ספרים בשעת הפסקת צהרים, יש מי שעובד בנקיונות של בניינים, או קצת "רב" בגן או מלמד בתלמוד תורה. יש מי שמוכר מיצים לאנשים ביום חמישי בלילה, יש מי ששוטף משרד , כל הדוגמאות אמיתיות ויש מלא דרכים להתפרנס. כמובן אם האשה עובדת במשרה כזו שמפרנסת מספיק, יש שהיו מעדיפים שלא לעבוד בכלל, אבל יש שסוברים שעל הגבר לעזור בפרנסה, וזה כבר קשור להשקפת חיים.

כמובן שיש כאלו שיש להם אפשרות שההורים יעזרו, בשביל המטרה המיוחדת שלהם, וזה כמובן בא מההורים, כי גם הם מבינים את הערך של השייכות ללמוד תורה.

בכל מקרה המסירות לתורה זה העניין, יש בנות שרוצות מלכתחילה בחור שישב וילמד כל חייו, הם רוצות לגדל גדול תורה, ויש בנות שמוכנות שישב וילמד כל עוד התנאים מתאימים לכך, כל עוד הם יכולים, גם אם הוא לא יצא גדול תורה.

חוץ מזה אני מכירה כאלו שאמרו שהשנים הראשונות אחרי החתונה צריך להקדיש אותן ללמוד תורה, כדי שהבית יבנה מתוך תורה, ואז המסירות הוא רק בשנים הראשונות, ולדעתי כמעט כל אחד יכול לעשות את זה. אני מכירה מלא זוגות שכך פעלו.

התורה מאירה את החיים ואת הבית כי כל הבית יונק מהלימוד, מהמסירות, מהדיבורים של הרבנים, מהתוך הפנימי, מערכים פנימים ולא חיצונים. זה משפיע על ערכי הבית כולו. חוץ מהיראת שמיים שנבנית.

לגבי גידול הילדים, רוב האברכים שאני מכירה שותפים לגידול כמו אדם עובד אחר, הפסקת צהרים, ערבים, לפני שינה. ברור שש כאלו שמסירותן רבה יותר והם מאפשרות לבעלים ללמוד בהפסקת צהרים, או בערב עם חברותות עד שעה מאוחרות, אבל זה תלוי בכוחות של כל אשה וברצון המשותף של בני הזוג.

מקווה שעזרתי מעט...

וכן לאמור- לשאר המגיבים.

ואדמין- מה ז"א מוותרת על חלקה המגיע לה? והרי זו מחוייבותו של האיש, חובה (שהיא כזכות, ובכל זאת חובה)

שאיש חייב לפרנס את אישתו.

אישה יכולה לא לעבוד בכלל- היא לגמרי בסדר... איש לא- הוא חייב לעבוד ולפרנס את אשתו.

מצב שבו האיש לומד והאישה עובדת- זה עולם עקום ראיתי

(ולא נכנס להשלכות של זה מבחינתי על הכתובה ועל התוקף שלה... כי אני לא רוצה לפתוח את הפה על זה)

בית של תורה אפשר לבנות גם מ"קביעת עיתים" -כלומר משילוב של לימוד תורה עם חיים בעולם הנורמאלי

(ולא- לחיות בבימד זה לא עולם נורמאלי- זה לחיות בגן עדן מעין שבת קודש... )

אמנם מצד אחד אכן חובת הגבר לפרנס וכך היה גם בעבר- גדולי המשנה, הגמרא , ראשונים והרבה אחרונים דאגו הם לפרנסת ביתם. גם הנשר הגדול היה רופא, בגמרא מתוארים רבנים גדולים שעד שקבלו משרת רבנות עבדו בחקלאות, באמת לא חסר.

מצד שני אני לא בטוחה עד כמה האפשרות לגדול בתורה גדולה (בשורוק) משמעותית לחברה היא אפשרית בימינו לאדם עובד.

אומנם אדם עובד יכול להקים "בית של תורה" ( לא אהבתי שזה הוגדר ככה בשאלת הפתיח של השרשור כאילו רק מי שלומד כאברך יש לו בית של תורה) ע"י קביעת שעות לימוד קבועות והתמדה בהן, לימוד עם הילדים, חיים סביב התורה, אבל על מנת להצמיח גדולי תורה, מנהיגי דרך תורה כן צריך אשה שתתמסר לכך שבעלה מתמסר לתורה. לפחות עד שיוכל להיות: "הלומד על מנת ללמד".

מי שלומד ע"מ ללמד ודאי יוכל בהמשך גם להתפרנס מזה ואין בזה כל רע ( די עם ה"תורה לשמה" בלבד- אין דבר כזה! תורה נועדה על מנת ללמדה!!! ואיסור חמור הוא להתפרנס מן הצדקה, כספי ציבור מתרומות לישיבות הן כספי צדקה ולכן מי שרשאי להשתמש בהם הוא רק מי שאכן לומד על מנת ללמד כך זה לא יחשב לו לצדקה אלא לשכר על כך שהוא לומד כדי לגדול בתורה ולעסוק בה לטובת העם כולו, קוראים לזה בשפה היפה- מילגה.)

ופגשתי לא מעט שהצליחו לפחות לסייע בפרנסת הבית גם בתחילת דרכם כלומדים לרבנות או דינות.

גם לי קשה שאשה אחראית על פרנסה. אמנם היום היא שותפה לה אך לא אחרחית עליה ויש הבדל עצום מאד. כמה אפשר להפיל על כתפי אשה? אחזקת בית, גידול ילדים, וגם דאגה לפרנסה? אני כואבת לראות נשים שחוזרות לעבודה מהר מהר אחרי לידות כי הן עיקר פרנסת הבית , מה שאשה שהיא רק שותפה לפרנסה לרב יכולה לשהות עוד קצת עם התינוקות. לי זה נראה מאד משמעותי גם לתינוק וגם להתאוששות של האמא. לא יודעת איך הן עושות את זה.

בשמחה ובטוב לבב..

אחרת, הבעל עוזב את הישיבה.

יש מספיק ישיבות שהרב מבהיר בצורה הכי ברורה מתי לדעתו הגיע הזמן של התלמיד "לטוס" החוצה.

ואם לא הוא, אז אשתו מבהירה ש"עד כאן".

אחרת זה לא שווה כלום. אם היא לא איתו, זה לא שווה.

וב"ה יש מספיק נשים היום שמוכנות לשלוח את בעליהן ללמוד תורה.

אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
ובתרגום לעברית "נשים במה זוכות? שלוקחות את בניהם ללמוד בביה"כ, ושולחות בעליהן לבית המדרש, ונותנות רשות לבעליהן ללכת ומחכות עד שישוב."

נקודות למחשבה..

אם המטרה היא אישית, ובינתיים כספי הציבור מגדלים אותם זו בעיה רצינית.

אני מניחה שזה יותר קל בשנים הראשונות. אבל כשהמשפחה גדלה והצרכים גדלים עימה, צריך שיהיה משהו עמוק הרבה יותר בלימוד הזה ואם זה לימוד לצורך גדילה בתורה עד כדי מורה הוראה או דיינות וכד' אז זה ודאי טוב ורצוי וחשוב,וזה נותן המון כח לאשה לדעת שהיא תורמת את כוחותיה לטובת גידולו של תלמיד חכם. אני מכירה הרבה "שמחה וטוב לבב" שכזה המלווה בהמון קושי אישי, ואני לא בטוחה שזה נכון.

אף אני שמחה בכל פעם שבעלי מגיע הביתה , נח חצי שעה ויצא לכולל ערב, ללמוד לפחות שעה וחצי - שעתיים אחרי יום עבודה. אני לא חושבת שיש בזה קושי פחות מאשר נשים השולחות את בעליהן ללמוד תורה למשך כל היום. להפך, יותר קל לי כשהוא הולך ללמוד מאשר כשהולך לעבוד ואני שמחה בכל חידוש שהוא מחדש לי. ( בדיוק אתמול ברב אמר לי איזה ד"ת מדהים ושאלתי אותו בצחוק? מה אתה עושה פה? הייתי צריכה לשלוח אותך לבית המדרש???)  אני רק רואה את הקושי של להסכים עם כך שכל עול פרנסת הבית ייפול על כתפי האשה. ווזו הנקודה שאיתה אני לא מבינה איך נשים יכולות להסכים ( שוב, פרט לאם את מתכננת לגדל בביתך תלמיד חכם רציני ומשפיע, איזה ראש ישיבה/דיין או רב שכונה/עיר/ישוב בעתיד...)

 לימוד מעמיק וגדול בתורה - אלו הם יחידי סגולה היכולים לכך. אבל הגישה האומרת שכל בחור צריך לשבת ללמוד היא לא נכונה כהדרכה כללית לציבור!

מסכימה מאד שיש קושי גדול "לשחרר" את הבעל לכולל ערב, אחרי יום עבודה. אין ספק.

עד שאתה בא אתה כבר הולך ?!

לא מסכימה בכלל עם ההחלטה שלך שרק אם מתכוונים לגדל את גדול הדור הבא וכד'

רק אז ראוי להסכים שהבעל ילמד ולא ילך לעבוד.

אני מאמינה שלימוד תורה זה הדבר החשוב ביותר, ולא משנה לי בכלל אם בעלי יהיה מתישהו ראש ישיבה

או ישאר אברך עד זקנה ושיבה.

כל עוד הוא גדל בתורה, מעצם זה שהוא לומד (ושאני מתפללת על זה, וגם יוצאת לעבוד)

אשרינו.

ונקודה נוספת שלא ברורה לי- מה הם הכספי צדקה של הציבור שאותם מותר לתת רק למי שמתכוונים ללמד

את הכולל שבו לומד בעלי מממן אדם שמעונין לתרום מכספו על מנת שאברכים יוכלו ללמוד. ואין לו שום דרישות או כוונות אפילו, לגבי זה שהמטרה בהמשך היא שילמדו אחרים.

ושלא תביני שאני "נגד" שילמדו, אבל זו לא המטרה היחידה.

אולי צדיקה אחותך תגיד לך היכן, היא למדה במדרשה יותר ממני...

ולא משנה מיהו שהקדיש את הכסף, זוהי צדקה.

ברור שאף אני לא נגד שילמדו אם כי כך זה עלול להשתמע אבל זו לא הוראה ציבורית.. ואיני מדברת על לימוד למספר שנים שזו ודאי הנהגה טובה לכולם.

גם בעלי לומד בכולל , אך מי שמחזיק אותו הם בעיקר לומדי הכולל עצמו- שבכל ארוע או סתם בלי קשר תורמים לכולל (אזכרה, יום הולדת, סעודת הודיה וכד')

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=836&rc=17&Order=&filter=&page=2&orderby=

דברי הר' מלמד על מעלת תלמידי חכמים ופרנסתם

והרמב"ם: הלכות ת"ת ג,י, כלול בדבריו ומוסבר היטב על ההבדל בין הציבור המפרנס "תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות" לבין מי ש"לומד שלא על מנת ללמד" ש"לפי הנראה מהפוסקים, אין בזה היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור"

אם אישה מסכימה לזה ורוצה את זה ברור שזה בסדר ואף מעולה

וחוץ מזה איש שלא רוצה לעזור בבית הוא בסדר גמור??

אותם שאמרו שהשנים הראשונות אחרי החתונה צריך להקדיש אותן ללימוד תורה באמת עשו את זה? וחוץ מזה מה עם האחרי "כמה שנים"

ברור שהבית חייב להיבנות מתוך תורה, אבל הוא חייב הרבה יותר מזה גם להמשיך להיות כזה. 

בית של תורה אמיתי לא יכול להיות בנוי כך. בית של תורה אמיתי חייב שתמיד ילמדו בו תורה! ולא הכוונתי ל 24/7...

 ואני מסכימה עם כך שחייב להיות לימוד והתעסקות בתורה במהלך כל החיים.

בס"ד

תורה זה לחיות את התורה. את המהות שלה.

שהתורה תיכנס בכל תחומי החיים- גם כשניכנסים הביתה לארוחת הצהריים ואין ד"ת להריגש שזה בית של תורה...

[יש לי שיעור ממש יפה על הנושא הזה של הרבנית לבנון, שהיא העבירה השנה בבניין שלם. אם תרצו, אכתוב אותו בשמחה.]

שיש שותפה קבועה לחיי הנישואין... אני מרגישה שלפעמים אני צריכה להיאבק בה... כי "והגית בו יומם ולילה" אז כל זמן פנוי (אין דבר כזה. תיקון הניסוח- כל זמן שהוא חושב שהוא פנוי-) יכול להיות מוקדש ללימוד התורה- עוד דקה ועוד סוגיה ועוד פיסקה ולפעמים בא לי לזעוק- ואיפה אני???? אבל כאן תחושת האי נעימות מגיעה (הרי את רוצה שהוא ילמד תורה, אז למה פתאום את נלחמת בה...) אבל אולי העיוות הזה הוא רק אצלינו...

אני חושבת שבתחילת הנישואין יש בזה צד חשוב- בניית הבית מתוך תורה, מין מטרה או אידיאל ששניכם שואפים אליו ושואבים ממנו כוחות (אבל צריך לבדוק שאין לחץ כלכלי כי זה מעכיר את האידיליה- האם את עובדת? האם מסתדרים עם ההוצאות? עבודות מזדמנות- חלטורות?), כאשר צריך לדעתי להקפיד מאוד על זמן של ביחד- ארוחת צהרים ו/או ערב משותפת, לא להגזים עם שיעורים וחברותות וכו'.

לאחר מכן כאשר גדלות ההוצאות ב"ה מסיבות שמחות- לדעתי אין מנוס אלא להקטין את שעות הלימוד ולעבוד בעבודה משמעותית באופן כזה שנטל הפרנסה לא נופל על האישה. כלומר שתעבוד ותפרנס, אבל לא מתוך הכרח. וכמובן שצריך לקחת בחשבון חיי פשטות וצניעות.

זה אומר: "בכל דרכיך דעהו". שהאוירה תהיה תורנית, שמה שמחליטים ועושים בבית (חינוך, זוגיות וכו') זה בדרך התורה. דוג': לחיות בטהרה לפי התורה וההלכה, לחנך את הילדים למצוות ולשלוח אותם למקומות תורניים טובים, ללמד אותם אגדות חז"ל ופרשת שבוע.

זה לא אומר שהבעל יישב כל היום בישיבה ללמוד. ממש לא!!! זה לא מתאים לכל אחד.

זה אומר שהוא צריך לקבוע עיתים ללמוד תורה בקביעות.

אצלינו בישוב יש לימוד דף יומי, יש שיעורי תורה ם לגברים וגם לנשים, וגם אנשים כל יום למשך שעה בערב עולים לישיבה ולומדים שם בחברותות.

וזה דורש משניכם: גם התמדה שלו ודירבון שלך אם הוא צריך לפעמים. מבחינתך זה גם דורש שלא תעלבי שהוא הולך ללמוד תורה ולא נשאר איתך בבית אחרי היום העמוס אלא להיפך תראי לו כמה את שמחה מזה שהוא לומד תורה בזמן שיש לו (וגם את צריכה באמת להרגיש את זה, שזה לא יהיה מהפה לחוץ כי הוא ידע).

מנסיון זה עושה לו כ"כ טוב (הרי לכך הוא נוצר, ללמוד תורה) וזה נותן אוירה של תורה בבית. באמת!!!

אם אתם הולכים במעשים (שנתתי פה וכמובן שיש עוד המון), בידיעה שאתם יהודים שומרי תודה ומצוות וזה מה שאתם משדרים גם לעצמכם, גם ילדים וגם החוצה זו האוירה הכי טובה.

אני אישית חושבת שגם ארון של ספרי קודש בסלון נותנים אוירה תורנית בבית. זה מה שגדלתי עליו וזה מה שיש לנו גם היום.

אני מסכימה עם הכותבים שחובתו ההלכתית של הבעל היא לפרנס, אבל גם אז- התורה עיקר והעבודה צורך. וצריך להפנים זאת באמת...

בימנו, העבודה הפכה לעיקר, והתורה ל"קביעת עיתים". בעוד שאפילו חכמנו אמרו:" אל תאמר לכשאפנה- אשנה שמא לא תפנה". בפשטות, אם כך, צריך לומר: תורה עיקר וקביעת עיתים לעבודה!

אמת ונכון שהתורה יכולה להתבטא גם ברמת המעשה, ואולי זה גם המטרה הסופית. אולי. אבל יש משמעות לא פחות גדולה בלשבת בפשטות וללמוד תורה "לשבת מול הסטנדר"- ממש ממש כך. "זאת התורה אדם כי ימות באהל"- אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. 

סתם נק' להארה- גדולים בתורה מעדיפים לשבת וללמוד ורק אח"כ לצאת לעשייה. עשייה לא מחוברת לריק. ובכלל- אם ניקח את זה למעגל רחב יותר: חובתנו היא לבנות את עצמנו ומתוך כך להשפיע, לתרום ולתת "כלפי חוץ". 

במקרה שלך- כשיש לאדם את היכולות לשבת וללמוד- להתגדל בתורה- אני רואה בזכות שניתנה לך זכות גדולה. 

במקרה שלך- צריך לחרוג מהרגיל, וזה בסדר שהבעל יישב וילמד, כי לו, ספיציפית, יש את היכולות לכך.

אני מאמינה שברגע שמפנימים זאת לעומק ומבינים את מקומה האמיתי של התורה מול העבודה ממילא קל יותר להתחבר למציאות שאת מתארת, ומתוך זה- צומחת ברכה...

היש לך ספק שהליכה בדרך האמת תוביל לתוצאות שאינן טובות?

בהצלחה..

מז"א התורה עיקר והעבודה צורך?

האם מישהו שיש לו יכולות כלכליות לשבת וללמוד צריך לשבת וללמוד ולא לעבוד?

האם לא נכון, חינוכית, שילדים יראו אב עובד?

(אגב, בד"כ יכולות כלכליות ברמה כזו שזוג בתחילת דרכו יכול לאפשר לאישש לשבת וללמוד תורה-מתפרנס מההורים, האם זה נכון שזה מה שילד ילמד? ואם אביו לומד ומתפרנס מהוריו-לפחות עיקר פרנסתו-מי יפרנס את הילד לכשיגדל?)

התורה היא המובילה בחיינו, אנחנו לומדים את חוקיה ומצוותיה והולכים על פי זה, אנחנו מעמיקים ברבדים שמעבר להלכה וזה נשפיה על הנפש שלנו, אך כפי שאמרו חכמינו, אם אין קמח אין תורה.

אני לא יודעת למה התכוונת כשאמרת שהתורה עיקר והעבודה צורך, אך ברור לי, לנו, שהבית שאנחנו מקימים הוא על אדני התורה והיא היא המובילה אותנו בכל אורחות חיינו.

האם זה סותר עבודה?

לא בטוחה.

התורה אמורה להיות קבע והמלאכה ארעי. במצב אופטימלי - אדם אמור לעמול לפרנסתו לפי צרכיו בלבד, וביתר הזמן ללמוד תורה. האם יש ערך חינוכי באדם שעובד דווקא כאשר באפשרותו ללמוד? תמהני.

השאלה העקרונית היא האם עדיף אדם שנהנה מכספי תרומות, אשתו מפרנסת אותו או הוריו וכיו"ב והוא לומד כל זמנו, או אדם הנהנה מיגיע כפיו ולכן זמנו ללימוד מצומצם יותר.

לא נראה לי שמישהו רואה בעבודה לשם עבודה אידיאל (חוץ מהקיבוצניקים של לפני שלושה דורות...)

אין עניין של "להנות מ..."

יש עניין של מה נכון/ ראוי/ אפשרי לנהוג, בהתאם לנסיבות.

לא מקדשת את העבודה לשם העבודה, אלא לשם חינוך הילדים שיידעו שאדם מתפרנס מיגיע כפיו, ולא מכל השאר.

מלבד זאת, לא כולם בנויים ללימוד תורה מסיבי ולא כל אישה בנויה להיות המפרנסת היחידה.

חבל שמציגים זאת כאידיאל.

כשאת שואלת מהו בית של תורה, לרוב זה בית של אברך.

אני רואה ושומעת את התגובות על ביתנו-זוג דוסים שהאיש עובד ולומד במכללה-לא חינוך.

אולי אני טועה, אך עצם העובדה שיש המון אברכים שברור לי שלא לכולם זה מתאים-כבר מעידה על זה שאורח החיים הנ"ל מוצג כאידיאל.,

כשהיא שאלה מהו בית של תורה, מה זה אומר שהבעל כל היום בישיבה? שה אומר שבהגדרה האישית שלה , בעל אברך מייצג בית של תורה. ועל זה הנשים בפורום שבעליהן עובד חולקות. משום שאף אנו משתדלות להקים " בית של תורה" . בית שבו האשה תשמח כל פעם שבעלה יוצא ללמוד ותעודד אותו לזה גם אם התגעגעה אליו כל היום, בית שבו התשובה לשאלה "איפה אבא." תהיה לעיתים קרובות: יצא ללמוד תורה. בית שבו ברור לילדים שאם יש ספק אז שואלים רב, מכבדים את דבריו, ועל פי תורה יישק דבר. בית שבו כאשר אני עוטפת לבני את הגמרא הראשונה שלו בת"ת אני מספרת לו שנורא התרגשתי מזה. בית שבו כשהבת שלי מספרת לי ש"היא תתחתן עם רב" עיני אמה זורחות והיא מבטיחה לה שאם תתחתן עם רב היא תבוא אליה לעזור לה בבית... (  ואולי גם לממן אותו אם נזכה ) כל אלו הם מרכיבים של בית של תורה. לי אישית מאד כואב אם חושבים שביתי אינו בית של תורה רק משום שבעלי לא נמצא בישיבה כל היום.

אברכים, היא פשוט נתקלה במציאות כזו- ולכן שאלה עליה ואיך מתמודדים

קיימת, שאולי את קצת בוחרת להתעלם ממנה..

הנה, בן דוד שלי כולו שקוע בישיבה-הרוב המוחלט של המשפחה שלי חושב שהבית שהוא מקים הוא בית של תורה יותר משלי, נגיד. (ולא בגלל היכרות מעמיקה עם הבית שאותו הקמתי)

כנ"ל גם לגבי בת דודה שלי.

כנ"ל לגבי עוד בת דודה שבעלה הולך להיות ר"מ בישיבה, מייד אמרו לי-הנה את רואה, יש אנשים שהתורה באמת חלק מהעולם שלהם.

(ולא משנה שאנחנו פי אלף יותר דוסים בין אם זה בחיצוניות ובין אם זה בפנימיות)

ואסיים במה שאמר לי פעם מישהו מהסניף-יש כאלה שלומדים תורה ויש כאלה שעושים תורה. חבל שזה מחולק, זה יכול לבוא יופי ביחד.

בעיניי הרבנים צריכים להיות עירניים לזה, למשל בישיבה של בעלי הרב בכלל לא מעודד (באופן גורף) להשאר בישיבה לאחר שנות ההסדר, ואני ממש מעריכה את זה, ורובם המוחלא מקימים בית של תורה לא פחות מהאברכים.

זה שאנשים נוהגים כך- זה משהו אחד. אבל לא קשור אליי...

אני לא מהווה "ייצוג" למי שמתנהג כך..

השאיפה היא להיות בני תורה שעוזרים לחברה בישראל

במרכז הרב, החל מהרב צבי יהודה עד הרב יעקב ראש הישיבה היום מעודדים מאוד להישאר כמה שיותר בישיבה בין אם זה להישאר אברך או להתקדם לרבנות.

ועוד ישיבות גבוהות אחרות שדוגלים בכך.

בשונה מישיבות הסדר.

ואני אומר משהו קצת מכליל אבל יש בו אמת לא קטנה
רבותינו הגדולים יצאו מהישיבות גבוהות ופחות מהישיבות הסדר
מהישיבות הסדר יצאו לנו קצינים,רופאים,אנשי הייטק, שמלאכתם חשובה מאוד.

ואת רוצה להשוות את התורה של רבנים ששוקדים על התורה לתורה של אדם שלומד שעתיים ביום?
את יכולה, אבל הרבה רבנים מעידים על עצמם שאילו עבדו לא היו מגיעים להיכן שהגיעו.

הויכוח כאן הוא לא על המידות והדרך ארץ של אדם שלומד תורה
הוא על הבית של תורה שנוצר
וודאי שבית שכולו חי במסירות נפש על התורה יגיע לבית הרבה יותר גדול מבית של עובד וקובע עיתים.
בית של עובד לא יגיע לבית של הרב קוק בטבריה או הרב אליהו זצ"ל.
 

ד"א בקשר לחינוך ילדים, הרבה יותר חשוב לי שילדיי יתחנכו על מהי מסירות נפש של תורה
מאשר לראות בעל עובד.אעפ"י שהאברכים בבין הזמנים נורא חשוב להם להתפרנס מעמל ידייהם ולהביא נחת לאישה.
בסופו של דבר אצלנו בציבור לא נשארים אברכים בני 50, הם יוצאים לר"מ מלמד וכו'.
אז הפן של החינוך לעבודה קיים, אבל באיזה בית יכול לעבור מסר של מסירות נפש על התורה?
רק בבית שמוסר את נפשו על התורה.

והחידוש בציבור שלנו בשונה מציבורים אחרים
שאלו ואלו נצרכים להוויה בארץ ישראל.

אין לנו חברה בלי לומדי תורה ותלמידי חכמים

ואין לנו חברה בלי בני תורה אנשי צבא,הייטק, וכו'.

 

רבות. אך אין זה אומר שמי שעובד ביתו אינו "בית של תורה"! אלו שני דברים שונים.

לכן אמרתי שישנם שני סוגים

יש בית של תורה, שזה גם איש הייטק או איש קבע

ויש בית של תלמיד חכם.

לשם כך צריך נשים שימסרו את נפשן ממש.

ויש הבדל מהותי בבתים הללו.

ואלו ואלו חשובים,אידיאלים ונצרכים לאומה בארץ ישראל.

ואכן, לדעתי, בית שהתורה נמצאת ביסוד הוויתו וננשמת במוחשיות בין כתליו, הוא בית של תורה. כמובן שבית של אברך לא מחייב מהות של בית של תורה - ובית שאינו של אברך לא מחייב היעדר המהות, אבל הרבה פעמים זה מתאחד. אם כי, בית יכול להיות בית יהודי כשר ומעולה גם בלי להיות "בית של תורה".

במטותא,תקראו טוב לפני שאתם תוקפים.

אני רק הגדרתי שישנם כמה סוגי בתים של תורה

ובית של תלמיד חכם שונה לחלוטין מבית של בן תורה.(עובד ולומד נניח)

בית שסובב סביב הוראת הקב"ה.

- פשוט.

כל אחד כפי מתנות השמיים שקיבל.

מי שזכתה ונשאה עם בחור ישיבה שתורתו אומנותו, מסוגלת להמשיך בצורה כזו ולתרום את חלקה- אשריה.

מי שזכתה ונשאה לעמל העוסק במשא ומתן באמונה ועוזרת לו בשמירה על זמני תפילות ושיעורים- אשריה.

מי שזכתה ושולחת את ילדיה ללמוד מתוך שמחה, מכינה את הסנדוויצים, שואלת מה למדו? מחליקה קמט ומספרת סיפורי חכמים וצדיקים- אשריה.

בית של תורה הוא בית שמי שנכנס לד' אמותיו מרגיש בו שיש משהוא מעבר ל"בא לי" "מתחשק לי" ו"כולם עושים"- שהוא דומננטי, קבלת עול מלכות שמיים אמיתית.

בית שילד בו יודע שהמילה האחרונה בסוגיות סבוכות תהיה של פוסק ההלכה (ששמע כמובן את כל הנוגעים בדבר והמקצועיים..)

וזכורנה שמי שבונה (או ההיפך9 את הבית הזה- זו האישה!

אז אל נא יגרע חלקה בלימוד התורה, מותר לה לדעת מה פרשת השבוע וקצת מפרוש רש"י עליו, היא צריכה להשתתף בשיעורים וחייבת להתמצא ולו במעט בהלכות הנוגעות לתפקודה כאש וכאישה (וזה המוןןןןןן!)

שנזכה להתחמם באור תורה

ולגדל את ילדינו ללמוד ולקיים אותה מתוך אהבה ושמחה אמיתית!

כל מילה חקוקה בסלע

יש בית של תורה סטנדרטי
ויש בית של תורה עם מסירות נפש של ממש.

הראשון זה בית, שהאוירה בו מאוד תורנית, הזוג מאוד תורני החינוך תורני
האבא עובד וקובע עיתים. האידיאל הכללי שרוב העם צריך להיות ככה.

הבית השני, זה זכות של האישה שיש לה תלמיד חכם בבית!
בעל עובד יהיה בן תורה אבל לא תלמיד חכם, בעל בצבא יהיה בן תורה אבל לא תלמיד חכם.
תלמיד חכם החל מהרב אבינר עד הרב עובדיה.

הראשון דורש מהאישה לעבוד,להגיע כרגיל ולחנך, ירשה לה לעיתים לא לעבוד ולחיות בסדר.
השני דורש מהאישה המון מסירות נפש, הבעל מגיע בשעות מאוחרות, מביא שכר בקושי לחשמל בחודש
האישה צריכה לעבוד, לחנך לדאוג לבית.
זכות ענקית!!אבל מסירות נפש ענקית!

אחותי התחתנה עם כזה, גיסי סיים רבנות ועכשיו בדרך לדיינות
בדיוק עכשיו היא בכתה לי בטלפון שיש לו מבחן ענק הוא מגיע הביתה ל10 דק' והולך..
שאלתי אותה אם היא מצטערת על זה, היא אמרה שזה קשה אבל היא מאושרת מזה כ"כ.
ומה לעשות, הבית של אחותי נראה אחרת מבית של בן תורה,
אני רואה את הבתים של חברות שלי, זה בית של תורה אבל לא בית של תלמיד חכם.

צריך זכויות רבות בשביל לזכות בדבר כזה, ולעודד דבר כזה ולא לייאש את הבית ואת הבעל.
השכר הוא עצום, בעל תלמיד חכם זה דבר עצום מאין כמוהו והשכר העצום עוד יותר הוא משמייא.

אם את נראה לך מסוגלת לזה, לכי על זה.

ובקשר לשאלה האחרונה,איך התורה מאירה.
זה פשוט ללמוד תורה, להבין איך היא מאירה אותך איך היא משנה אותך איך היא ממלאה אותך
וממילא תביני שזה הרצון שלך לביתך.
(אבל בגלל ששאלת אותה, הייתי ממליצה שלפני שאת מתחתנת עם אברך\ת"ח תבררי את היחס הנכון לתורה כי אם לא באים עם יחס נכון לא מצליחים לחיות חיים כאלה באמת, ואחרי כמה שנים במקרה הטוב הבעל עוזב את הישיבה)

בהצלחה!

שאמרה לי לדבוק במה שהרב שלי אומר לי תמיד ולצאת רק עם אדם שמתכנן ללמוד הרבה שנים.
ובדיוק הציעו לי בחור צדיק וכו' אבל עובד פעמיים בשבוע (והרב שמואל פסל לי אותו)
אז אמרתי לה
אבל בעבר היו לנו תנאים ואמוראים שהיו אנשי מעשה גם ואף הגיעו לגדלות הרוחנית והתורנית שלהם.

אז היא ענתה לי, במציאות של היום, שהכל נרכש לאט, ואפילו החוכמה לא כמו פעם
צריך לשקוד המון כדי להגיע ליכולות האלה.
פעם אנשים עם יראת שמיים היו מקבלים רוח הקודש.
היום כדי להיות שקדן צריך להיות מינימום הרב אליהו.

אשמח שתראה לי בית של איש קבע\הייטק או לא משנה מה
שהגיע לרמה של בית של רב גדול.
הרבנית צביה אמרה בכנס שהיה אחרי פטירת הרב אליהו, שאילו היתה מבקשת מהרב לעבוד או להגיע יותר הביתה היינו מפספסים את הרב אליהו, אז שאני אהיה אחראית על כך?לא, שילמד.

כדי להוליד עוד תלמידי חכמים,כמו הרב אליהו, כמו הרב קנייבסקי
צריך במציאות של היום, לתת לבעל ללמוד וללמוד וללמוד
הרבנית חנה טאו בשיעור לאברכיות אמרה להן, אני ויתרתי על בעלי בלידות, כי יותר חשוב לי שיציל את עמ"י בלימוד שלו.מנשים כאלה, עם חשיבה כזאת, יצאו לנו הרבנים הענקיים האלה שאין לאומה יכולת קיום בלעדיהם.

ונראה לי מיותר להתווכח עם כך, אעפ"י שאנו כבר לא בישיבות, לכל אדם יש את היעוד שלו.
מי שיעודו להיות תלמיד חכם, שימצא אישה שמסוגלת לכל הדברים הללו.
ומי שיעודו להיות עובד בן תורה, שיהיה זו ברכה לא קטנה.

לא חסרים סיפורים בגמרא על גדויילים שלא עזבו את התורה לרגע
כמו רבי יוחנן שקיבל אות משמייא שעליו לחזור ללימוד.

ונגמר לו כל הכסף,חי בעוני קשה אבל לא ויתר על הלימוד.

וכן מסופר על החפץ חיים,
שהיה עובד כדי להביא מעט לחם הביתה ומיד חוזר ללימוד.
וכשהמלך ביקש ממנו לעבוד אצלו, לא הסכים.
היה עובד כדי להביא את המינימום הביתה וישר היה ממשיך בלימוד.

(אלו העובדים שיש לנו היום?)

יפסיקו ללמוד באיזה שלב של החיים. ויעשו עוד דברים. לדעתי החיפוש הזה אחר אותי מתמיד עילאי נועד לכשלון משתי סיבות

1. אי אפשר לדעת מי ימשיך לאורך שנים להתמיד בצורה הזו (אגב כמה כאלה את מכירה ששמים את הרגלים במי קרח כדי לא להרדם בלילה ולהמשיך ללמוד? ככה נהגו הצדיקים שהזכרת פה...)

2. למצוא אחד כזה זה אחד מ10 ישיבות...

אני בטוח שלא זה מה שה' מצפה מהאשה. הוא מצפה לעבודה שלה ולחפש אדם פחות או יותר ברמתה. לדעתי החיפוש הזה חסר סיכוי מראש

אם את מדברת על סתם אחד שלומד הרבה שנים יש כמה כאלה בכל ישיבה אבל הם לא מעולים מהדמות שאני הצעתי.

אנשים שעובדים והם תלמידי חכמים יש המון.. קחי אחד שהכרתי אישית.. http://www.givathashalom.org/files/stories.html

אפילו הרב עמאר שלח אליו שאלות בהלכה...

ומה עם צדיקים אחרים כמו החלבן?

בקיצור ה' רוצה עבודה ולא יכולת למידה דווקא וזו צריכה להיות  השאיפה של כל יהודי  לדעתי

עדיאל, אם היית בישיבה היית מדבר אחרת.

עבודה זה עונש, בל נשכח.
ישנם הרבה דעות שבימות המשיח כולם ילמדו תורה.

ד"א תלמידי חכמים יש לנו אלפים בציבור
אומנם לא כולם בדרגות של הרב אליהו, אבל ישנם עשרות.
ויוצאים מהישיבות גבוהות עשרות כאלה.
לפני שנה היה בישיבת עטרת כוהנים עשור והיו שמה עשרות רבנים בקרב הציבור שלנו.
נכון היו שמה גם אנשי קבע,פסיכולוגים,ד"ר בני תורה.

ישיבות מוציאות אלפים כאלה, ואם מישהי מחליטה שהיא מוכנה למסור את הנפש צריך לעודדה.
יותר מכך, הרבנית חנה זצ"ל, אמרה שממש צריך להכשיר בנות בשביל זה כי חסרות בנות כאלה היום
צריך לעזור להן להבין את הגודל והחשיבות בלהצמיח תלמידי חכמים שאינם עובדים!!
באמת היום הבנות גם שמתחתנות עם בחורי ישיבה, לא נראות כאלה, שמייאשות את הבעל אחרי שנה שנתיים.

אין מה לעשות,צריך את אלה ואלה.
אבוי לנו אם רק יעבדו ואבוי לנו אם רק ילמדו.
 

ואסור לברוח מהעונש אבל זה לא קשור לשיקול אם ללמוד או לעבוד

אני לא מתנגד למסירות נפש ללימוד תורה. חלילה!

אבל אני כן אומר שמי שהוא אברך זה לא עושה אותו חשוב יותר בעיני ה' מיהודי שעובד לפרנסתו והוא מקדיש כל זמנו הפנוי לתורה והוא צדיק במעשיו.

כדי לצאת כהרב אליהו זצ"ל זה משהו חריג לא כמו "בית של תורה" שעדיפה על אדם עובד

לא קראתי מה כתוב שם אבל הוא היה מורה בבית ספר יסודי...

אמרתי שיש חשיבות בזה ובזה
וודאי שבית של תלמיד חכם זה מסירות נפש עצומה שלא קיימת בשום בית אחר אפילו לא של איש קבע.

וכן אין ספק שמי שזכה להיות מסוגל ללמוד תורה כל ימיו, וודאי שזה זכות גדולה יותר מלעבוד.

יצאתי עם בחור שהראש ישיבה שלו אסר עליו להתגייס לצבא
לא כי צבא זה בדיעבד,זה לכתחילה במציאות של היום
אבל מי שיש לו יכולות ללמוד תורה כל היום, וודאי שזה עדיף.

זה משהו אחד. ואין מה לחפש בחור כזה או לדון בבית כזה כי לא ניתן לחפש ולמצוא אחד כזה לדעתי.

אם את מדברת על רוב ת"ח שאנחנו מכירים אינם עולים על בית של איש עובד שמקדיש זמנו לתורה והוא צדיק.

(וגם הוא יהיה ת"ח אם ימסור נפשו וזה אפשרי!)

שורה תחתונה אני חושב:

שזו שגיאה קשה לחפש מישהו כזה לזיווג (כמו הרבנים הנ"ל) ואם רוצים מישהו ת"ח אז איש עובד שיש לו מסירות נפש לתורה ועבודה הוא עדיף לא פחות

פשוט לי שבית של איש תורה שלומד כל היום שונה מאיש תורה שלומד שעתיים שלוש

אני שמעתי על אדם מרמת הגולן, שעובד הייטק

אבל הוא עשה תנאי לחברה שבה הוא עובד, התנאי הוא שחודשיים בשנה הוא נוסע לישיבה
באלול ועוד תקופה.
הוא נמצא חודש שלם בלי גיחות הביתה בהר המור
ועדיין הוא לא תלמיד חכם ועדיין ביתו לא כמו בית של תלמיד חכם

אגב,למה לך לומר שאי אפשר למצוא בחור כזה?
הרי בכל דור יש עשרות רבנים גדולים כמו הרב אליהו
וממילא יש עשרות נשים גדולות כמו הרבנית אליהו

לא רק שאפשר, אלא גם צריך לחנך לזה!
וזה בעיקר תלוי באישה, אם היא תעודד את בעלה ותיתן לו שקט נפשי לשהותו בישיבה הוא יהיה הרב אליהו.
ולא צריך לחפש בחור כמו הרב אליהו, הרב אליהו לא נולד הרב אליהו הוא עמל על להיות הרב אליהו
ובעזרת הרבנית הוא הגיע לרב אליהו.

אז אישה שמוותרת על שקט כלכלי תמורת גדלות בעלה,תצליח להצליח רבנים כאלה.

הרבניות הגדולות שהצמיחו כאלה אומרות את זה כל הזמן

אל תתחתני עם רבי עקיבא, תתחתני עם עקיבא ותהפכי אותו להיות רבי עקיבא.

ואחת הדרכים זה לעבוד ולפרנס ולתת לו את היכולת לשקוד בישיבה.

ותסתכל על הראשי ישיבות של היום,על הבתים שלהם, על הצניעות של האישה שלהם (עלזה אל תסתכל)
אין מה לעשות, זה בית אחר מבית של רב צבאי\עובד הייטק.
הבית של הרב טל יהיה כמו בית של איש הייטק?
ולהיות הרב טל זה לא תלוש מהעולם.

"לא תוהו בראה - לשבת יצרה".

אני לא חושב שעבודה זה עונש, להפך.

אז עבודה זה עונש.

נכון שאחרי שכבר קיבלנו את החבלי לידה נתנו לנו רבותינו יכולת גדולה איך להסתכל על זה
ואולי זה אף זכות

אבל מלכתחילה?זה עונש

הייתי ממליץ לך להוציא את הטיעון הזה מהדיון כי זה ממש מקומם. ללמוד תורה כדי לברוח מעונש?! זה ממש קרדום לחפור בה. אני לא מדבר כרגע על עצם הענין אלא על ההסתכלות.

קצת יותר מקומם שלוקחים את דבריי ומקשרים אותם למה שבא לך.

אני אמרתי שעבודה זה עונש בגלל שעדיאל אמר שמי שרוצה להיות ישר עם הקב"ה

יחפש אדם עובד ויעודד את הגבר לעבוד כי זה מה שהכי נכון.

ואני הזכרתי שלא נהפוך את העבודה לעיקר, העבודה היא עדיין דבר בדיעבדי.

ולמה ללמוד תורה?ממש לא כדי לברוח מעונש.

לא אמרתי את זה פעם אחת אפילו לא ברמז.

אם כבר ללמוד תורה,אז מלכתחילה!

ודאי שעבודה זה לכתחילה. 

אלא מה? לכתחילה להתפרנס מהציבור?! זה וודאי דיעבד.

ולכן, העבודה היא בדיעבד

ובהתאם לזה לתת לה את המקום הראוי לה ולא לשכוח שהעיקר הוא אחר

אומנם אני מסכימה איתכם שלא צריך לקבע את עצמנו על נוסחא אחת מדויקת ולטעון- רק מי שמחזיק בדרך הזו, מקיים את המציאות של : תורתך קבע ומלאכתך ארעי

עבודה נצרכת
להקים חברה בישראל זה נצרך ולכתחילה

הלכתחילה שאני אומרת, זה הימי קדם או אחרית הימים
שמה אין עבודה.

זה איסור להתפרנס מהציבור,אבל יש חשיבות להתפרנס בצניעות.
 

בקיצור ה' רוצה עבודה ולא יכולת למידה דווקא וזו צריכה להיות  השאיפה של כל יהודי  לדעתי 

ראשית - סחתיין על השרשור!!

לא קראתי ממש הכול (מן הסתם זה מובן - ממש ארוך..) אבל אני אגיב לדברים העיקריים שראיתי

כתוב- בזעת אפך תאכל לחם.

היחס הוא לא חבלי לידה- עבודה אלא :

לידה-עבודה

חבלי לידה- זיעת עבודה

(אפילו שכיום לא מזיעים בד"כ בעבודה- יש כאלה שכן וגם ב"דרך" לעבודה, כלומר הלימודים, שליחת קו"ח, עבודות זמניות וכד' מזיעים המון...)

יש בנושא הזה מחלוקת מפורסמת (בוודאי כולם כאן מכירים) בין רשב"י לר' ישמעאל ולהלכה נפסק כר' ישמעאל  - הנהג בהם מנהג דרך ארץ.

ואביי בסוף אמר שהרבה ניסו כרשב"י ולא עלתה בידם. כלומר יש מיעוט שכן עלתה בידם.

אולי את קורצת מהחומר הזה

זה דבר פרטי אבל כהדרכה מדריכים ללכת בדרכו של ר' ישמעאל ולעבוד.

הרמב"ם דיבר על הנאה תלמיד חכם מ"תרומות" שזה לא הנושא של השרשור.

(וגם יש שחלקו עליו ויש שהתירו משום "עת לעשות לה' ")

הבאתי כאן את כל מה שהבאתי,
לכן אמרתי ביחס הכללי זה שייך לרוב, אבל חייבים! את המעט הזה.כרשב"י.

עבודה לפרנסה זה עונש בו נתקלל אדם הראשון

הפסוק שהבאת מדבר על להתחתן וללדת לא על עבודה (תקן אותי אם אני טועה)

במציאות היום זה נצרך ולכן זה כאילו לא עונש אבל במציאות מתוקנת אדם לא צריך לעבוד כדי להתפרנס

אברהם דוד מוזס שנרצח במרכז הרב, היה ישן בחוץ, מלווה גרביים מחברים
כדי לא להעירם אותם בזמן שהוא קם לותיקין.

יש יש הרבה כאלה, אני נחשפתי לכמה.

אם יש לך את כוחות הנפש לחכות למצוא מישהו שהוא רק יושב ולומד ואפילו לא עובד קצת- אז בשמחה.

אבל קחי בחשבון שזה קשה וזה יכול לקחת אפילו כמה שנים ואני לא מגזימה..

קחי בחשבון שנקודת הסיום שאת רוצה להגיע אליה מבחינת בעלך היא לא תמיד נקודת ההתחלה, ז"א  שלפעמים אדם נכנס לתהליך בנקודת התחלה מסוימת ומסיים אותה אחרת לגמרי. אז לא תמיד נכון "להתקבע" על משהו מסוים. מה שחשוב לבדוק הוא הפוטנציאל והרצון האמיתי והכנה של אותו אדם

התוצאה הסופית שאליה את שואפת היא תוצר של תהליך.

לכן, שוב -אני חושבת שבסופו של דבר חשוב למצוא מישהו שהתורה עיקרית אצלו- לא ברמת הנוסחאות המדויקות, ומשם והלאה- לצמוח ובע"ה להגיע לאן שאת רואה לנכון...

בהצלחה

יש מאות כאלה אצלנו ב"ה.

אני מקבלת הצעות לפחות 4 בשבוע והרוב לא נפסלות על העיניין של התורה.
אולי כי ההצעות הן לרוב רק מרבנים.

אבל אם מישהי מחליטה שהיא בנתה את עצמה לשם כך,עברה המון תהליכים
יש כאלה שגם עוצרות ולא יוצאות כמה שנים כדי להיבנות נכון לזה
אין לה מה לפחד מלמצוא בחור ששואף ללמוד רק תורה.
ואת לא יוצאת עם בחורים בשיעור א', הרוב מעל שיעור ה' לכן הם כן יודעים את הכייוון
בשלב הזה, או שהם בכיוון להישאר מעט ולצאת או שהם בעיניין להישאר עד הסוף.
ומומלץ גם לדבר עם הראש ישיבה שלו הוא גם יודע אם נכון לו הכיוון הזה או לא.

בנות כאלה,אינן שואפות לרב אליהו
אבל הן כן שואפות לבחור שיתעקש על לימוד תורה לפחות 10 שנים אחרי החתונה
ד"א אותם בחורים גם לא ירצו בנות שלא שלמות עם זה במאה אחוז ושהן כן מוכנות לצאת עם אדם שיעזוב עוד כמה זמן, בדר"כ בחור כזה יפסול אותן.

לא צריך לפחד מלהתקבע על דבר כזה עצום.
משגע אותי שמתקבעים על גיל,מראה,עדה,גובה.אבל על דבר כזה?צריך לעודד קיבוע.
ושוב,אני אומרת יש מאות בחורים כאלה, לי יש רשימה של כמה עשרות מרבנים וכו'
הבעיה שבנות מתאימות כמעט ואין, מבחינתי מי שאומרת\מתלבטת על בחור שיהיה מוכן לעזוב ישיבה אני לא אציע לה בחור שמתכנן למסור את נפשו בישיבה.
 

כי חסר לנו נדבך חזק של תורה

דבר שברור מאליו בציבור החרדי.

ולכן בזה יש שני ת"ח ענקיים שהם מחליטים.

יותר אצל הבנות..

רמת ההקפדה הדתית אצל בנות גבוהה מזו אצל בנים, כך שלבקש רמה קיצונית מסויימת מצמצם משמעותית את הסיכוי ומציאת התאמה.

מצד שני, אם זה מה שאת רוצה - שיהיה בהצלחה !

את חברותיי המדרשסטיות הרבה בנים פסלו על חוסר צניעות,או ביקשו מהשדכנית להאיר על כך.
באמת שניתן למצוא בודדות שמקפידות על גרביים,כיסוי ראש מלא (גם בלי שתי אצבעות קדימה!)
רק אסוף בשיער וכדומה...ואם הן קיימות אז זה נמצא בגבעות..(לצערנו אבל ככה זה)
דברים שבנים שמתכננים לימוד תורה משמעותי פוסלים ישר.
ויש גם הרבה שלא פוסלים.

הרמה הרוחנית הטבעית יותר גבוהה זה כן.

ההקפדה הרבה פחות.

ושוב,לא נתקלתי במחסור של הצעות עד כה ב"ה!
אעפ"י שהייתי בהפסקה של כמעט שנה ההצעות ב"ה זרמו.
וראיתי בחורים איכותיים או או איכותיים...
רק צריך לרצות לשם שמיים וזה מגיע.

ואני גם לא בטוחה שראוי לומר את זה

אולי אפשר לומר שמתוך מי שאת נתקלת- זה כך..

בכ"א- הצלחה ורק טוב

מביקור פזיז במדרשות מכללות וכו'
הרוב לא נוהגות כך

הן לא עוברות על איסור חלילה,שלא יהיה כאן קיטרוג.
מה שהן עושות ב"ה זה מותר לגמרי.

אבל לראות בנות עם כיסוי ראש כמו של הרבנית עידית,
או לבוש שכזה-שוב אני בקושי רואה וב"ה אני מעורבת מאוד בחיי הבנות בציבור שלנו.

רק אמרתי שרמת ההקפדה של נשים לא גבוהה מבחורים.
והחמרה בצניעות (אם נקרא לזה כך)היא לא נחלת הכלל.וקצת חבל...

אני מכירה הרבה יותר בחורים שמתעקשים על שרוול ארוך מאשר בנות.

ועפ"י הלכות צניעות של הרב אבינר,שלוש רבעי חובה גם לבנים ועדיף שרוול ארוך לגמרי.

גם הרב אברהם שפירא היה מדבר על כך לתלמידיו

אבל מזה אין לי מקור

ולרב אבינר יש הרבה מקורות,ספרי שו"ת של הרב.

אבל בעיקרון מבחינת הרב אבינר מה שחובה על נשים חובה על גברים
הוא תמיד מדבר על זה.

גרביים,שרוולים,רחב וכדומה..

אמרתי רמת ההקפדה הדתית.בייחס לתגובה של משה.

את רואה את החבר'ה מהמבט הצר של אלו שנכנסים בש.ג. של בית המדרש, את לא רואה מה הם עושים שם או בתקופת השרות הצבאי שלהם.

אני נפסלתי בזמנו על ידי בנות לאור היעדר רקע ישיבתי משמעותי (זכותן), בה בעת שראיתי עשרות חבר'ה עם רקע ישיבתי והסדרניקים (כנראה בלחץ ההורים), שההגדרה הצבאית שלהם הייתה "ביינישים בלאי".

תופעות כמו עישון כבד, אי ניצול זמן, סגנון חיים רדוד, ורעות חולות ואחרות לא פסחו על הסוג הזה של אנשים.

ומצד שני ראיתי חבר'ה מצויינים שהלכו על 3 שנים ישר אחרי התיכון. אז הם לא יודעים לפתוח דף גמרא לבד (גם אני לא, אגב*), אבל כל ההתנהלות שלהם אומרת כולה יראת שמים.

________________

* הרב שטיינזלץ עוזר לפעמים

אני חיה בעיר מעורבת,אני באתי ממקום מעורב.

אז בסניף שלי חבר'ה בישיבות חוץ מהגיל של חניכים שלי כמעט ואין.

המקסימום זה המכינה בעלי.חניכים שלי יצרו תופעה גדולה של ישיבות וישיבות גבוהות.

אעפ"י ששתים שנמצאים בשבי חברון הלכו לשמה כי הם שמחו שמשחקים שמה כדורסל.
אם כבר זאת החברה שלי ומשמה באתי ב"ה!!זכות ענקית.

גם אני הייתי פוסלת בחור שלא נמצא בישיבה.
מה שאמרת זה כמו שחילונים אומרים על לא לחזור בתשובה כי יש מלא דתיים גנבים.
זה טיעון רדוד כדי לשמוח במציאות שהם נמצאים בה.בפסיכולוגיה זה נקרא דיסוננס קוגנטיבי.

זה שיש תופעות כאלה וכאלה בכל מקום שתלך אין עוררין על כך.
אבל בפועל,הכלל מעיד על עצמו.

רוב בחורי הישיבות הם בינשים למופת,רוב אלו שהלכו ישר לצבא ברמה רוחנית נמוכה.

זה שיצאו כמה מפה גרועים וכמה מפה טובים זה לא מעיד על הכלל וגם לא מעיד על הנחיה נכונה לכלל.

לא סתם הוקמו ישיבות ההסדר,באמת להבטיח את מקומם של החיילים הדתיים לא רק בצבא אלא גם בתורה.
וזה הוקם כצו השעה,אני זוכרת שהיו מצטערים בעקיפין על כל ילד שהולך לצבא
שהיה ברור מאליו שהוא הולך ולא יחזור אותו דבר.(מבחינה רוחנית)
היום הורים שקטים לשלוח את הילדים שלהם,רבנים שקטים ונשים שקטות להתחתן עם בוגרי צבא.

בע"ה.

ובמפרשי המשנה. וגם: יודע להעביר אותה לקריאה פשוטה וקלה.

מלבד, הוא לקח חופש מהבנק על מנת להשלים את מלאכתו.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%97%D7%A1_%D7%A7%D7%94%D7%AA%D7%99 

האר את עיני..איפה ראית זאת בדור האחרון לדוג'?

הרב אורי עמוס שרקי היה מרצה באוניברסיטה . גם הרב זיני.

הרב פר' לב- חיבר ספר בנושא חשמל בשבת "מערכי לב" והקים את מכון לב .

הרבי מילובביץ' היה מהנדס.

איך הוא הוציא תואר...אני שאלתי אותו.

ד"א-אין בעיה להוציא תואר,ההפך מבורך ומכופל.

אבל אין ספק שזה עולה על משהו.

הרב אליהו לא הוציא תואר,הרב קנייבסקי לא הוציא תואר והגיעו לאן שהגיעו...

שהתפרנסו ממעשה ידיהם.

אני ארמוז שיש אפילו ראשי ישיבות כאלה. ומהגדולים שביניהם.

גם הרב שילת ממעלה אדומים לדוגמה, מעולם לא התפרנס מתורה.

ואם תבואו פה להשוות לי לכמה חכמים שהוזכרו ולהגיד שזה לא אותו דבר - אז יש לי 2 תשובות:

1. אנחנו לא מחלקים ציונים לרבנים.

2. אם נתתם לרבנים המסוימים הללו "ציונים" פחות גבוהים - אין לי שום ספק שאתם לא מכירים אותם.

חיזקתם מאד מאד...

שה' יאיר את הדרך ויתן את הכוחות, לכולנו ולכל עמישראל!!

בבשורות טובות ומשמחות..

ושוב תודה רבה!!

הרמב"ם לא היה אוהב את זה. אבל היום זה קצת אחרת. כל זה טוב ויפה אם האדם באמת יושב ולומד. אבל חובה להיזהר שלא לפתח אישיות של גרור נתמך. שהופכת אחר כך למגיע לי. זה מאוד מאוד לא בריא.

לימוד זה לא עבודה. גבר צריך לפרנס ולעבוד. העבודה מכבדת אותו. הוא צריך לשלב זאת עם לימוד התורה. אבל לא לעבוד??? בעיני זו בושה. 

את בני אלא תורה

ומסבירים המפרשים שם שרק לבנו היה נותן ללמוד רק תורה כי הוא מוכשר לכך אבל שאר בני האדם לא

ועיינו גם

http://www.halachayomit.co.il/DisplayRead.asp?readID=414

בכל מקרה לצערנו היום המצב הרבה יותר מסובך ממה שטליה מנסה לתאר ..........

נכון שאם האישה מאוד מפרגנת והבעל הוא עילוי הוא צריך ללמוד תורה

וכמו שפעם שאלה אישה אחת את הרב למה הבעל שלי לא החפץ חיים וענה לה הרב כי את לא מנתנהגת כמו אשתו של החפץ חיים

אבל לצערנו היום זה לא כך ושבבניקיות(פזילה לחילונות) חדרה חזק לחברה החרדית וחלקם פוזלים לרחוב החלוני ולשכורות ההיטק הגבוהות והם אומרים למה שלי לא יהיו חיים כאלה

ולדעתי הבעיה הקשה ביותר היא חילול שם השמים כאשר הרחוב החילוני מסתכל על אותם חברה שלא הולכים ללמוד ואומר " פרזיטים , למה הם חיים על חשבון המדינה , למה הם לא עושים צבא"

וזה מרחיק עוד יותר אותנו מהמטרה שלנו כי כאשר אדם לא דתי רואה אדם דתי הוא חייב להרגיש אני רוצה להיות כזה אם לא----זה אומר שאנחנו נכשלנו.

ולצערנו אנחנו רואים בני תורה שעוזבים את הישיבה כי נקלעו למצב כלכלי קשה ואז שם שמים מתחלל עוד יותר כי אנשים אומרים אם הוא חכם למה הוא לא כלכל צעדיו מראש וכבר נאמר פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות.

וכן במדרש ....חנוך תופר מנעלים היה .....וזאת היתה הקדושה שבו :

ומסביר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמ' 34) בשם רבו רבי ישראל סלנטר, שאלו היו הייחודים של חנוך: בכל תפירה שתפר, בכל סנדל שעשה, הרהר חנוך, שהסנדל יהיה חזק ועמיד, שמלאכתו תהיה מתוקנת ויפה ושמי שיקנה את הסנדל הזה ילך רק בדרכים טובות.

להמשך המאמר

http://breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1161292857&ucat=36

ולכן : מטרת העל  של כל אדם באשר הוא היא לקדש שם שמים ברבים

ואז :

אם אדם בוחר להיות איש הייטק מצויין - קדש את שמך ברבים שכולם יראו שאתה איש טוב איש ישר איש אמת כולם ירצו להיות כמוך תוכל לקרב עוד אנשים ל-ה'

אם אדם בוחר להיות סנדלר - מצויין אבל תחשוב מחשבות טובות , תעשה מוצר טוב , תהיה ישר.

אבל אם משהו בוחר את דרך התורה אז:

אם הוא חי על חשבון אשתו (או הורים וכד').. וזה רצון אישתו - אז אין בעיה אבל שיכינו את עצמם לימים קשים - כמו שמסיימת הגמרא:  א''ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתאובעברית לכו לעבוד בחודשי ניסן ותשרי כדי שלא תחפשו את מזונכם כל שאר השנה)

אבל אם אדם בוחר לחיות על כספי הצדקה פה חייבת להיות לדעתי רשת פיקוח רבנית כדי לוודא

שלושה רמות של יכולות בתלמידים:

1. עתידים להיות גדולי דור ומורי הלכה- אנשים אלה צריכים להתקיים מקופת הציבור.

2. תלמידים רציניים אך לא עילואיים- אפשר שיתקימו על חשבון הציבור אך לתקופת זמן מוגבלת בלבד.

3. אנשים שפוזלים לרחוב- ומשתמשים בתורה קרדום לחפור בה- להעיף מיד מהישיבה ולשלוח למסלול העבודה

ולדעתי הבעיה המרכזית היא עם מספר 3 כיוון שהרבנים מפחדים שאותם אנשים יצאו מהדת ולכן הם מוכנים להעלים עין על מנת להציל מה שאפשר להציל

הבעיה היא שהחילונים רואים בכך שחיתות של הממסד הדתי ובמקום לקדש שם שמים - נמצא שם שמים מתחלל

ויהי רצון שימצא שם שמים מתקדש דרכינו ויתקיים בנו ובכל דרכיך דעהו 

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי