וגם לוותר על מה שמגיע לה בדין ולפי ההלכה (שבעלה יזון ויפרנס).

 וזה כל כך לא ככה...

א. תורה מעדנת, ומלמדת מידות (כמובן, אם לומדים אותה נכון.. ויש הדרכה נכונה של הרבנים)

ב. זה מגדל את הבית. זה אומר, יש כאן משהו שיותר גדול משנינו.. 

זה (לעניות דעתי) מה שהכי מראה, שיש משהו שאנחנו מוכנים להשקיע בו, שיש משהו ששווה לנו יותר מכסף (טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף)

ג. זה מאוד מאוד מאוד תלוי מה התכנונים לעתיד.. אם זה תכנון לשנה-שנתיים-שלוש (כלומר זמן מוגבל וידוע מראש) אני חושבת שזה יותר קל. אם זה תכנון לכל החיים, את צריכה לדעת שאת נכנסת למשהו קשה. זה כמו להיות אשת קבע. ולפעמים אפילו יותר קשה, כי אין כמעט הערכה מהסביבה (בחברה שלנו..)

בכל אופן,

אם נזכה לבנות שיהיו מוכנות לבנות את ביתן כך, נוכל גם לזכות לגדולים בתורה,

ואם לא, אז פשוט לא..

שיהיה בהצלחה!!!!!!!!!

1.איך זה קשור לאיש קבע

2. איך מתפרנסים ממשכורת אחת של האישה ומי מגדל את הילדים

1. כמו שאיש קבע לא בבית, כך גם הרבה אנשי תורה גדולים לא כל כך בבית. השוואה נוספת: מבחינת זה שיש משהו יותר גדול מהזוג עצמו, שהזוג מוכן להקריב עצמו עליו.

2. כמו שהחרדים מתפרנסים. בסוף - מסתדרים. מצטמצמים. והאשה מגדלת את הילדים עם בעלה הצדיק.

מאבא שלהם. (כן, יש לי כמה כאלו במשפחה)

חלקם מהמשפחה החסידית ( העובדת ומנהלת עסקים ) בבלגיה.

דוקא הגיס שברור שהוא שקדן עצום ומצליח אין לאף אחד טענה כלפיו והוא כמעט לא בא בגישה שברור שמישהו יממן אותו. והוא מוערך מאד במשפחה עד כדי שמסייעים לו כלכלית מרצון וטוב לבב. הבעיה היא עם אלו שאינם לומדים מתוך ידיעה שיש בהם יכולת להתעצם בתורה אך מצד שני עושים פרצופים כשאף אחד לא מממן אותם...

וחוץ מזה המשבר שם כשצריך לחתן ילדים הוא ענק. ודי לחכימא.

לא שמעת על-

החרדים שלא מתפרנסים מהאבא ולא מהדודים מבלגיה (אין לנו)

אלא מהמשכורת שהאישה מביאה.

אם יש אנשים לא הגונים שחיים על חשבון הזולת תחת מסווה של אברכים, זו באמת בעיה, יש הרבה אנשים לא בסדר בעולם.

אבל זה לא שולל את כולם.

 שיש לנו גם כאלה שבאמת רציניים. אבל לצערי נראה לי שהם הולכים ומתמעטים. כמעט כל בנות הדודות שלי חיו כך בשנות נישואיהן הראשונות והיום, כשהבעלים שלהם חלקם גדלו בתורה הם יכולים לעזור לאשה בפרנסת הבית ( איזה היפך ...) ע"י זה שהם רמ"ים וכד'. אבל כמה שקדנים אמיתיים באמת קיימים? לא ברור לי. ובסיכום: לא מן החברה החרדית הייתי רוצה ללמוד אלא מן החברה התורנית של הציבור שלנו שהרבה יותר מאוזנת בענין זה

מישהו שאני מכירה מקרוב, כבר לומד 12 שנה בישיבה מתוכם 7 שנים נשוי. יש לו משפחה יפה, כמה וכמה ילדים.

העניין הוא המסירות והצבת רף ערכים שאומר שכמה שיותר ללמוד תורה זה התרומה הכי חשובה לעם ישראל.

הוא לא יודע כמה שנים הוא יישאר ללמוד, בינתיים כל עוד הוא יכול הוא שם.

באמת האשה זו העבודה העיקרית, אם כי בדרך כלל גם אברכים משלבים עבודות מהצד, יש מי שאני מכירה שמתפרנס ממכירת ספרים בשעת הפסקת צהרים, יש מי שעובד בנקיונות של בניינים, או קצת "רב" בגן או מלמד בתלמוד תורה. יש מי שמוכר מיצים לאנשים ביום חמישי בלילה, יש מי ששוטף משרד , כל הדוגמאות אמיתיות ויש מלא דרכים להתפרנס. כמובן אם האשה עובדת במשרה כזו שמפרנסת מספיק, יש שהיו מעדיפים שלא לעבוד בכלל, אבל יש שסוברים שעל הגבר לעזור בפרנסה, וזה כבר קשור להשקפת חיים.

כמובן שיש כאלו שיש להם אפשרות שההורים יעזרו, בשביל המטרה המיוחדת שלהם, וזה כמובן בא מההורים, כי גם הם מבינים את הערך של השייכות ללמוד תורה.

בכל מקרה המסירות לתורה זה העניין, יש בנות שרוצות מלכתחילה בחור שישב וילמד כל חייו, הם רוצות לגדל גדול תורה, ויש בנות שמוכנות שישב וילמד כל עוד התנאים מתאימים לכך, כל עוד הם יכולים, גם אם הוא לא יצא גדול תורה.

חוץ מזה אני מכירה כאלו שאמרו שהשנים הראשונות אחרי החתונה צריך להקדיש אותן ללמוד תורה, כדי שהבית יבנה מתוך תורה, ואז המסירות הוא רק בשנים הראשונות, ולדעתי כמעט כל אחד יכול לעשות את זה. אני מכירה מלא זוגות שכך פעלו.

התורה מאירה את החיים ואת הבית כי כל הבית יונק מהלימוד, מהמסירות, מהדיבורים של הרבנים, מהתוך הפנימי, מערכים פנימים ולא חיצונים. זה משפיע על ערכי הבית כולו. חוץ מהיראת שמיים שנבנית.

לגבי גידול הילדים, רוב האברכים שאני מכירה שותפים לגידול כמו אדם עובד אחר, הפסקת צהרים, ערבים, לפני שינה. ברור שש כאלו שמסירותן רבה יותר והם מאפשרות לבעלים ללמוד בהפסקת צהרים, או בערב עם חברותות עד שעה מאוחרות, אבל זה תלוי בכוחות של כל אשה וברצון המשותף של בני הזוג.

מקווה שעזרתי מעט...

וכן לאמור- לשאר המגיבים.

ואדמין- מה ז"א מוותרת על חלקה המגיע לה? והרי זו מחוייבותו של האיש, חובה (שהיא כזכות, ובכל זאת חובה)

שאיש חייב לפרנס את אישתו.

אישה יכולה לא לעבוד בכלל- היא לגמרי בסדר... איש לא- הוא חייב לעבוד ולפרנס את אשתו.

מצב שבו האיש לומד והאישה עובדת- זה עולם עקום ראיתי

(ולא נכנס להשלכות של זה מבחינתי על הכתובה ועל התוקף שלה... כי אני לא רוצה לפתוח את הפה על זה)

בית של תורה אפשר לבנות גם מ"קביעת עיתים" -כלומר משילוב של לימוד תורה עם חיים בעולם הנורמאלי

(ולא- לחיות בבימד זה לא עולם נורמאלי- זה לחיות בגן עדן מעין שבת קודש... )

אמנם מצד אחד אכן חובת הגבר לפרנס וכך היה גם בעבר- גדולי המשנה, הגמרא , ראשונים והרבה אחרונים דאגו הם לפרנסת ביתם. גם הנשר הגדול היה רופא, בגמרא מתוארים רבנים גדולים שעד שקבלו משרת רבנות עבדו בחקלאות, באמת לא חסר.

מצד שני אני לא בטוחה עד כמה האפשרות לגדול בתורה גדולה (בשורוק) משמעותית לחברה היא אפשרית בימינו לאדם עובד.

אומנם אדם עובד יכול להקים "בית של תורה" ( לא אהבתי שזה הוגדר ככה בשאלת הפתיח של השרשור כאילו רק מי שלומד כאברך יש לו בית של תורה) ע"י קביעת שעות לימוד קבועות והתמדה בהן, לימוד עם הילדים, חיים סביב התורה, אבל על מנת להצמיח גדולי תורה, מנהיגי דרך תורה כן צריך אשה שתתמסר לכך שבעלה מתמסר לתורה. לפחות עד שיוכל להיות: "הלומד על מנת ללמד".

מי שלומד ע"מ ללמד ודאי יוכל בהמשך גם להתפרנס מזה ואין בזה כל רע ( די עם ה"תורה לשמה" בלבד- אין דבר כזה! תורה נועדה על מנת ללמדה!!! ואיסור חמור הוא להתפרנס מן הצדקה, כספי ציבור מתרומות לישיבות הן כספי צדקה ולכן מי שרשאי להשתמש בהם הוא רק מי שאכן לומד על מנת ללמד כך זה לא יחשב לו לצדקה אלא לשכר על כך שהוא לומד כדי לגדול בתורה ולעסוק בה לטובת העם כולו, קוראים לזה בשפה היפה- מילגה.)

ופגשתי לא מעט שהצליחו לפחות לסייע בפרנסת הבית גם בתחילת דרכם כלומדים לרבנות או דינות.

גם לי קשה שאשה אחראית על פרנסה. אמנם היום היא שותפה לה אך לא אחרחית עליה ויש הבדל עצום מאד. כמה אפשר להפיל על כתפי אשה? אחזקת בית, גידול ילדים, וגם דאגה לפרנסה? אני כואבת לראות נשים שחוזרות לעבודה מהר מהר אחרי לידות כי הן עיקר פרנסת הבית , מה שאשה שהיא רק שותפה לפרנסה לרב יכולה לשהות עוד קצת עם התינוקות. לי זה נראה מאד משמעותי גם לתינוק וגם להתאוששות של האמא. לא יודעת איך הן עושות את זה.

בשמחה ובטוב לבב..

אחרת, הבעל עוזב את הישיבה.

יש מספיק ישיבות שהרב מבהיר בצורה הכי ברורה מתי לדעתו הגיע הזמן של התלמיד "לטוס" החוצה.

ואם לא הוא, אז אשתו מבהירה ש"עד כאן".

אחרת זה לא שווה כלום. אם היא לא איתו, זה לא שווה.

וב"ה יש מספיק נשים היום שמוכנות לשלוח את בעליהן ללמוד תורה.

אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
ובתרגום לעברית "נשים במה זוכות? שלוקחות את בניהם ללמוד בביה"כ, ושולחות בעליהן לבית המדרש, ונותנות רשות לבעליהן ללכת ומחכות עד שישוב."

נקודות למחשבה..

אם המטרה היא אישית, ובינתיים כספי הציבור מגדלים אותם זו בעיה רצינית.

אני מניחה שזה יותר קל בשנים הראשונות. אבל כשהמשפחה גדלה והצרכים גדלים עימה, צריך שיהיה משהו עמוק הרבה יותר בלימוד הזה ואם זה לימוד לצורך גדילה בתורה עד כדי מורה הוראה או דיינות וכד' אז זה ודאי טוב ורצוי וחשוב,וזה נותן המון כח לאשה לדעת שהיא תורמת את כוחותיה לטובת גידולו של תלמיד חכם. אני מכירה הרבה "שמחה וטוב לבב" שכזה המלווה בהמון קושי אישי, ואני לא בטוחה שזה נכון.

אף אני שמחה בכל פעם שבעלי מגיע הביתה , נח חצי שעה ויצא לכולל ערב, ללמוד לפחות שעה וחצי - שעתיים אחרי יום עבודה. אני לא חושבת שיש בזה קושי פחות מאשר נשים השולחות את בעליהן ללמוד תורה למשך כל היום. להפך, יותר קל לי כשהוא הולך ללמוד מאשר כשהולך לעבוד ואני שמחה בכל חידוש שהוא מחדש לי. ( בדיוק אתמול ברב אמר לי איזה ד"ת מדהים ושאלתי אותו בצחוק? מה אתה עושה פה? הייתי צריכה לשלוח אותך לבית המדרש???)  אני רק רואה את הקושי של להסכים עם כך שכל עול פרנסת הבית ייפול על כתפי האשה. ווזו הנקודה שאיתה אני לא מבינה איך נשים יכולות להסכים ( שוב, פרט לאם את מתכננת לגדל בביתך תלמיד חכם רציני ומשפיע, איזה ראש ישיבה/דיין או רב שכונה/עיר/ישוב בעתיד...)

 לימוד מעמיק וגדול בתורה - אלו הם יחידי סגולה היכולים לכך. אבל הגישה האומרת שכל בחור צריך לשבת ללמוד היא לא נכונה כהדרכה כללית לציבור!

מסכימה מאד שיש קושי גדול "לשחרר" את הבעל לכולל ערב, אחרי יום עבודה. אין ספק.

עד שאתה בא אתה כבר הולך ?!

לא מסכימה בכלל עם ההחלטה שלך שרק אם מתכוונים לגדל את גדול הדור הבא וכד'

רק אז ראוי להסכים שהבעל ילמד ולא ילך לעבוד.

אני מאמינה שלימוד תורה זה הדבר החשוב ביותר, ולא משנה לי בכלל אם בעלי יהיה מתישהו ראש ישיבה

או ישאר אברך עד זקנה ושיבה.

כל עוד הוא גדל בתורה, מעצם זה שהוא לומד (ושאני מתפללת על זה, וגם יוצאת לעבוד)

אשרינו.

ונקודה נוספת שלא ברורה לי- מה הם הכספי צדקה של הציבור שאותם מותר לתת רק למי שמתכוונים ללמד

את הכולל שבו לומד בעלי מממן אדם שמעונין לתרום מכספו על מנת שאברכים יוכלו ללמוד. ואין לו שום דרישות או כוונות אפילו, לגבי זה שהמטרה בהמשך היא שילמדו אחרים.

ושלא תביני שאני "נגד" שילמדו, אבל זו לא המטרה היחידה.

אולי צדיקה אחותך תגיד לך היכן, היא למדה במדרשה יותר ממני...

ולא משנה מיהו שהקדיש את הכסף, זוהי צדקה.

ברור שאף אני לא נגד שילמדו אם כי כך זה עלול להשתמע אבל זו לא הוראה ציבורית.. ואיני מדברת על לימוד למספר שנים שזו ודאי הנהגה טובה לכולם.

גם בעלי לומד בכולל , אך מי שמחזיק אותו הם בעיקר לומדי הכולל עצמו- שבכל ארוע או סתם בלי קשר תורמים לכולל (אזכרה, יום הולדת, סעודת הודיה וכד')

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=836&rc=17&Order=&filter=&page=2&orderby=

דברי הר' מלמד על מעלת תלמידי חכמים ופרנסתם

והרמב"ם: הלכות ת"ת ג,י, כלול בדבריו ומוסבר היטב על ההבדל בין הציבור המפרנס "תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות" לבין מי ש"לומד שלא על מנת ללמד" ש"לפי הנראה מהפוסקים, אין בזה היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור"

אם אישה מסכימה לזה ורוצה את זה ברור שזה בסדר ואף מעולה

וחוץ מזה איש שלא רוצה לעזור בבית הוא בסדר גמור??

אותם שאמרו שהשנים הראשונות אחרי החתונה צריך להקדיש אותן ללימוד תורה באמת עשו את זה? וחוץ מזה מה עם האחרי "כמה שנים"

ברור שהבית חייב להיבנות מתוך תורה, אבל הוא חייב הרבה יותר מזה גם להמשיך להיות כזה. 

בית של תורה אמיתי לא יכול להיות בנוי כך. בית של תורה אמיתי חייב שתמיד ילמדו בו תורה! ולא הכוונתי ל 24/7...

 ואני מסכימה עם כך שחייב להיות לימוד והתעסקות בתורה במהלך כל החיים.

בס"ד

תורה זה לחיות את התורה. את המהות שלה.

שהתורה תיכנס בכל תחומי החיים- גם כשניכנסים הביתה לארוחת הצהריים ואין ד"ת להריגש שזה בית של תורה...

[יש לי שיעור ממש יפה על הנושא הזה של הרבנית לבנון, שהיא העבירה השנה בבניין שלם. אם תרצו, אכתוב אותו בשמחה.]

שיש שותפה קבועה לחיי הנישואין... אני מרגישה שלפעמים אני צריכה להיאבק בה... כי "והגית בו יומם ולילה" אז כל זמן פנוי (אין דבר כזה. תיקון הניסוח- כל זמן שהוא חושב שהוא פנוי-) יכול להיות מוקדש ללימוד התורה- עוד דקה ועוד סוגיה ועוד פיסקה ולפעמים בא לי לזעוק- ואיפה אני???? אבל כאן תחושת האי נעימות מגיעה (הרי את רוצה שהוא ילמד תורה, אז למה פתאום את נלחמת בה...) אבל אולי העיוות הזה הוא רק אצלינו...

אני חושבת שבתחילת הנישואין יש בזה צד חשוב- בניית הבית מתוך תורה, מין מטרה או אידיאל ששניכם שואפים אליו ושואבים ממנו כוחות (אבל צריך לבדוק שאין לחץ כלכלי כי זה מעכיר את האידיליה- האם את עובדת? האם מסתדרים עם ההוצאות? עבודות מזדמנות- חלטורות?), כאשר צריך לדעתי להקפיד מאוד על זמן של ביחד- ארוחת צהרים ו/או ערב משותפת, לא להגזים עם שיעורים וחברותות וכו'.

לאחר מכן כאשר גדלות ההוצאות ב"ה מסיבות שמחות- לדעתי אין מנוס אלא להקטין את שעות הלימוד ולעבוד בעבודה משמעותית באופן כזה שנטל הפרנסה לא נופל על האישה. כלומר שתעבוד ותפרנס, אבל לא מתוך הכרח. וכמובן שצריך לקחת בחשבון חיי פשטות וצניעות.

זה אומר: "בכל דרכיך דעהו". שהאוירה תהיה תורנית, שמה שמחליטים ועושים בבית (חינוך, זוגיות וכו') זה בדרך התורה. דוג': לחיות בטהרה לפי התורה וההלכה, לחנך את הילדים למצוות ולשלוח אותם למקומות תורניים טובים, ללמד אותם אגדות חז"ל ופרשת שבוע.

זה לא אומר שהבעל יישב כל היום בישיבה ללמוד. ממש לא!!! זה לא מתאים לכל אחד.

זה אומר שהוא צריך לקבוע עיתים ללמוד תורה בקביעות.

אצלינו בישוב יש לימוד דף יומי, יש שיעורי תורה ם לגברים וגם לנשים, וגם אנשים כל יום למשך שעה בערב עולים לישיבה ולומדים שם בחברותות.

וזה דורש משניכם: גם התמדה שלו ודירבון שלך אם הוא צריך לפעמים. מבחינתך זה גם דורש שלא תעלבי שהוא הולך ללמוד תורה ולא נשאר איתך בבית אחרי היום העמוס אלא להיפך תראי לו כמה את שמחה מזה שהוא לומד תורה בזמן שיש לו (וגם את צריכה באמת להרגיש את זה, שזה לא יהיה מהפה לחוץ כי הוא ידע).

מנסיון זה עושה לו כ"כ טוב (הרי לכך הוא נוצר, ללמוד תורה) וזה נותן אוירה של תורה בבית. באמת!!!

אם אתם הולכים במעשים (שנתתי פה וכמובן שיש עוד המון), בידיעה שאתם יהודים שומרי תודה ומצוות וזה מה שאתם משדרים גם לעצמכם, גם ילדים וגם החוצה זו האוירה הכי טובה.

אני אישית חושבת שגם ארון של ספרי קודש בסלון נותנים אוירה תורנית בבית. זה מה שגדלתי עליו וזה מה שיש לנו גם היום.

אני מסכימה עם הכותבים שחובתו ההלכתית של הבעל היא לפרנס, אבל גם אז- התורה עיקר והעבודה צורך. וצריך להפנים זאת באמת...

בימנו, העבודה הפכה לעיקר, והתורה ל"קביעת עיתים". בעוד שאפילו חכמנו אמרו:" אל תאמר לכשאפנה- אשנה שמא לא תפנה". בפשטות, אם כך, צריך לומר: תורה עיקר וקביעת עיתים לעבודה!

אמת ונכון שהתורה יכולה להתבטא גם ברמת המעשה, ואולי זה גם המטרה הסופית. אולי. אבל יש משמעות לא פחות גדולה בלשבת בפשטות וללמוד תורה "לשבת מול הסטנדר"- ממש ממש כך. "זאת התורה אדם כי ימות באהל"- אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. 

סתם נק' להארה- גדולים בתורה מעדיפים לשבת וללמוד ורק אח"כ לצאת לעשייה. עשייה לא מחוברת לריק. ובכלל- אם ניקח את זה למעגל רחב יותר: חובתנו היא לבנות את עצמנו ומתוך כך להשפיע, לתרום ולתת "כלפי חוץ". 

במקרה שלך- כשיש לאדם את היכולות לשבת וללמוד- להתגדל בתורה- אני רואה בזכות שניתנה לך זכות גדולה. 

במקרה שלך- צריך לחרוג מהרגיל, וזה בסדר שהבעל יישב וילמד, כי לו, ספיציפית, יש את היכולות לכך.

אני מאמינה שברגע שמפנימים זאת לעומק ומבינים את מקומה האמיתי של התורה מול העבודה ממילא קל יותר להתחבר למציאות שאת מתארת, ומתוך זה- צומחת ברכה...

היש לך ספק שהליכה בדרך האמת תוביל לתוצאות שאינן טובות?

בהצלחה..

מז"א התורה עיקר והעבודה צורך?

האם מישהו שיש לו יכולות כלכליות לשבת וללמוד צריך לשבת וללמוד ולא לעבוד?

האם לא נכון, חינוכית, שילדים יראו אב עובד?

(אגב, בד"כ יכולות כלכליות ברמה כזו שזוג בתחילת דרכו יכול לאפשר לאישש לשבת וללמוד תורה-מתפרנס מההורים, האם זה נכון שזה מה שילד ילמד? ואם אביו לומד ומתפרנס מהוריו-לפחות עיקר פרנסתו-מי יפרנס את הילד לכשיגדל?)

התורה היא המובילה בחיינו, אנחנו לומדים את חוקיה ומצוותיה והולכים על פי זה, אנחנו מעמיקים ברבדים שמעבר להלכה וזה נשפיה על הנפש שלנו, אך כפי שאמרו חכמינו, אם אין קמח אין תורה.

אני לא יודעת למה התכוונת כשאמרת שהתורה עיקר והעבודה צורך, אך ברור לי, לנו, שהבית שאנחנו מקימים הוא על אדני התורה והיא היא המובילה אותנו בכל אורחות חיינו.

האם זה סותר עבודה?

לא בטוחה.

התורה אמורה להיות קבע והמלאכה ארעי. במצב אופטימלי - אדם אמור לעמול לפרנסתו לפי צרכיו בלבד, וביתר הזמן ללמוד תורה. האם יש ערך חינוכי באדם שעובד דווקא כאשר באפשרותו ללמוד? תמהני.

השאלה העקרונית היא האם עדיף אדם שנהנה מכספי תרומות, אשתו מפרנסת אותו או הוריו וכיו"ב והוא לומד כל זמנו, או אדם הנהנה מיגיע כפיו ולכן זמנו ללימוד מצומצם יותר.

לא נראה לי שמישהו רואה בעבודה לשם עבודה אידיאל (חוץ מהקיבוצניקים של לפני שלושה דורות...)

אין עניין של "להנות מ..."

יש עניין של מה נכון/ ראוי/ אפשרי לנהוג, בהתאם לנסיבות.

לא מקדשת את העבודה לשם העבודה, אלא לשם חינוך הילדים שיידעו שאדם מתפרנס מיגיע כפיו, ולא מכל השאר.

מלבד זאת, לא כולם בנויים ללימוד תורה מסיבי ולא כל אישה בנויה להיות המפרנסת היחידה.

חבל שמציגים זאת כאידיאל.

כשאת שואלת מהו בית של תורה, לרוב זה בית של אברך.

אני רואה ושומעת את התגובות על ביתנו-זוג דוסים שהאיש עובד ולומד במכללה-לא חינוך.

אולי אני טועה, אך עצם העובדה שיש המון אברכים שברור לי שלא לכולם זה מתאים-כבר מעידה על זה שאורח החיים הנ"ל מוצג כאידיאל.,

כשהיא שאלה מהו בית של תורה, מה זה אומר שהבעל כל היום בישיבה? שה אומר שבהגדרה האישית שלה , בעל אברך מייצג בית של תורה. ועל זה הנשים בפורום שבעליהן עובד חולקות. משום שאף אנו משתדלות להקים " בית של תורה" . בית שבו האשה תשמח כל פעם שבעלה יוצא ללמוד ותעודד אותו לזה גם אם התגעגעה אליו כל היום, בית שבו התשובה לשאלה "איפה אבא." תהיה לעיתים קרובות: יצא ללמוד תורה. בית שבו ברור לילדים שאם יש ספק אז שואלים רב, מכבדים את דבריו, ועל פי תורה יישק דבר. בית שבו כאשר אני עוטפת לבני את הגמרא הראשונה שלו בת"ת אני מספרת לו שנורא התרגשתי מזה. בית שבו כשהבת שלי מספרת לי ש"היא תתחתן עם רב" עיני אמה זורחות והיא מבטיחה לה שאם תתחתן עם רב היא תבוא אליה לעזור לה בבית... (  ואולי גם לממן אותו אם נזכה ) כל אלו הם מרכיבים של בית של תורה. לי אישית מאד כואב אם חושבים שביתי אינו בית של תורה רק משום שבעלי לא נמצא בישיבה כל היום.

אברכים, היא פשוט נתקלה במציאות כזו- ולכן שאלה עליה ואיך מתמודדים

קיימת, שאולי את קצת בוחרת להתעלם ממנה..

הנה, בן דוד שלי כולו שקוע בישיבה-הרוב המוחלט של המשפחה שלי חושב שהבית שהוא מקים הוא בית של תורה יותר משלי, נגיד. (ולא בגלל היכרות מעמיקה עם הבית שאותו הקמתי)

כנ"ל גם לגבי בת דודה שלי.

כנ"ל לגבי עוד בת דודה שבעלה הולך להיות ר"מ בישיבה, מייד אמרו לי-הנה את רואה, יש אנשים שהתורה באמת חלק מהעולם שלהם.

(ולא משנה שאנחנו פי אלף יותר דוסים בין אם זה בחיצוניות ובין אם זה בפנימיות)

ואסיים במה שאמר לי פעם מישהו מהסניף-יש כאלה שלומדים תורה ויש כאלה שעושים תורה. חבל שזה מחולק, זה יכול לבוא יופי ביחד.

בעיניי הרבנים צריכים להיות עירניים לזה, למשל בישיבה של בעלי הרב בכלל לא מעודד (באופן גורף) להשאר בישיבה לאחר שנות ההסדר, ואני ממש מעריכה את זה, ורובם המוחלא מקימים בית של תורה לא פחות מהאברכים.

זה שאנשים נוהגים כך- זה משהו אחד. אבל לא קשור אליי...

אני לא מהווה "ייצוג" למי שמתנהג כך..

השאיפה היא להיות בני תורה שעוזרים לחברה בישראל

במרכז הרב, החל מהרב צבי יהודה עד הרב יעקב ראש הישיבה היום מעודדים מאוד להישאר כמה שיותר בישיבה בין אם זה להישאר אברך או להתקדם לרבנות.

ועוד ישיבות גבוהות אחרות שדוגלים בכך.

בשונה מישיבות הסדר.

ואני אומר משהו קצת מכליל אבל יש בו אמת לא קטנה
רבותינו הגדולים יצאו מהישיבות גבוהות ופחות מהישיבות הסדר
מהישיבות הסדר יצאו לנו קצינים,רופאים,אנשי הייטק, שמלאכתם חשובה מאוד.

ואת רוצה להשוות את התורה של רבנים ששוקדים על התורה לתורה של אדם שלומד שעתיים ביום?
את יכולה, אבל הרבה רבנים מעידים על עצמם שאילו עבדו לא היו מגיעים להיכן שהגיעו.

הויכוח כאן הוא לא על המידות והדרך ארץ של אדם שלומד תורה
הוא על הבית של תורה שנוצר
וודאי שבית שכולו חי במסירות נפש על התורה יגיע לבית הרבה יותר גדול מבית של עובד וקובע עיתים.
בית של עובד לא יגיע לבית של הרב קוק בטבריה או הרב אליהו זצ"ל.
 

ד"א בקשר לחינוך ילדים, הרבה יותר חשוב לי שילדיי יתחנכו על מהי מסירות נפש של תורה
מאשר לראות בעל עובד.אעפ"י שהאברכים בבין הזמנים נורא חשוב להם להתפרנס מעמל ידייהם ולהביא נחת לאישה.
בסופו של דבר אצלנו בציבור לא נשארים אברכים בני 50, הם יוצאים לר"מ מלמד וכו'.
אז הפן של החינוך לעבודה קיים, אבל באיזה בית יכול לעבור מסר של מסירות נפש על התורה?
רק בבית שמוסר את נפשו על התורה.

והחידוש בציבור שלנו בשונה מציבורים אחרים
שאלו ואלו נצרכים להוויה בארץ ישראל.

אין לנו חברה בלי לומדי תורה ותלמידי חכמים

ואין לנו חברה בלי בני תורה אנשי צבא,הייטק, וכו'.

 

רבות. אך אין זה אומר שמי שעובד ביתו אינו "בית של תורה"! אלו שני דברים שונים.

לכן אמרתי שישנם שני סוגים

יש בית של תורה, שזה גם איש הייטק או איש קבע

ויש בית של תלמיד חכם.

לשם כך צריך נשים שימסרו את נפשן ממש.

ויש הבדל מהותי בבתים הללו.

ואלו ואלו חשובים,אידיאלים ונצרכים לאומה בארץ ישראל.

ואכן, לדעתי, בית שהתורה נמצאת ביסוד הוויתו וננשמת במוחשיות בין כתליו, הוא בית של תורה. כמובן שבית של אברך לא מחייב מהות של בית של תורה - ובית שאינו של אברך לא מחייב היעדר המהות, אבל הרבה פעמים זה מתאחד. אם כי, בית יכול להיות בית יהודי כשר ומעולה גם בלי להיות "בית של תורה".

במטותא,תקראו טוב לפני שאתם תוקפים.

אני רק הגדרתי שישנם כמה סוגי בתים של תורה

ובית של תלמיד חכם שונה לחלוטין מבית של בן תורה.(עובד ולומד נניח)

בית שסובב סביב הוראת הקב"ה.

- פשוט.

כל אחד כפי מתנות השמיים שקיבל.

מי שזכתה ונשאה עם בחור ישיבה שתורתו אומנותו, מסוגלת להמשיך בצורה כזו ולתרום את חלקה- אשריה.

מי שזכתה ונשאה לעמל העוסק במשא ומתן באמונה ועוזרת לו בשמירה על זמני תפילות ושיעורים- אשריה.

מי שזכתה ושולחת את ילדיה ללמוד מתוך שמחה, מכינה את הסנדוויצים, שואלת מה למדו? מחליקה קמט ומספרת סיפורי חכמים וצדיקים- אשריה.

בית של תורה הוא בית שמי שנכנס לד' אמותיו מרגיש בו שיש משהוא מעבר ל"בא לי" "מתחשק לי" ו"כולם עושים"- שהוא דומננטי, קבלת עול מלכות שמיים אמיתית.

בית שילד בו יודע שהמילה האחרונה בסוגיות סבוכות תהיה של פוסק ההלכה (ששמע כמובן את כל הנוגעים בדבר והמקצועיים..)

וזכורנה שמי שבונה (או ההיפך9 את הבית הזה- זו האישה!

אז אל נא יגרע חלקה בלימוד התורה, מותר לה לדעת מה פרשת השבוע וקצת מפרוש רש"י עליו, היא צריכה להשתתף בשיעורים וחייבת להתמצא ולו במעט בהלכות הנוגעות לתפקודה כאש וכאישה (וזה המוןןןןןן!)

שנזכה להתחמם באור תורה

ולגדל את ילדינו ללמוד ולקיים אותה מתוך אהבה ושמחה אמיתית!

כל מילה חקוקה בסלע

יש בית של תורה סטנדרטי
ויש בית של תורה עם מסירות נפש של ממש.

הראשון זה בית, שהאוירה בו מאוד תורנית, הזוג מאוד תורני החינוך תורני
האבא עובד וקובע עיתים. האידיאל הכללי שרוב העם צריך להיות ככה.

הבית השני, זה זכות של האישה שיש לה תלמיד חכם בבית!
בעל עובד יהיה בן תורה אבל לא תלמיד חכם, בעל בצבא יהיה בן תורה אבל לא תלמיד חכם.
תלמיד חכם החל מהרב אבינר עד הרב עובדיה.

הראשון דורש מהאישה לעבוד,להגיע כרגיל ולחנך, ירשה לה לעיתים לא לעבוד ולחיות בסדר.
השני דורש מהאישה המון מסירות נפש, הבעל מגיע בשעות מאוחרות, מביא שכר בקושי לחשמל בחודש
האישה צריכה לעבוד, לחנך לדאוג לבית.
זכות ענקית!!אבל מסירות נפש ענקית!

אחותי התחתנה עם כזה, גיסי סיים רבנות ועכשיו בדרך לדיינות
בדיוק עכשיו היא בכתה לי בטלפון שיש לו מבחן ענק הוא מגיע הביתה ל10 דק' והולך..
שאלתי אותה אם היא מצטערת על זה, היא אמרה שזה קשה אבל היא מאושרת מזה כ"כ.
ומה לעשות, הבית של אחותי נראה אחרת מבית של בן תורה,
אני רואה את הבתים של חברות שלי, זה בית של תורה אבל לא בית של תלמיד חכם.

צריך זכויות רבות בשביל לזכות בדבר כזה, ולעודד דבר כזה ולא לייאש את הבית ואת הבעל.
השכר הוא עצום, בעל תלמיד חכם זה דבר עצום מאין כמוהו והשכר העצום עוד יותר הוא משמייא.

אם את נראה לך מסוגלת לזה, לכי על זה.

ובקשר לשאלה האחרונה,איך התורה מאירה.
זה פשוט ללמוד תורה, להבין איך היא מאירה אותך איך היא משנה אותך איך היא ממלאה אותך
וממילא תביני שזה הרצון שלך לביתך.
(אבל בגלל ששאלת אותה, הייתי ממליצה שלפני שאת מתחתנת עם אברך\ת"ח תבררי את היחס הנכון לתורה כי אם לא באים עם יחס נכון לא מצליחים לחיות חיים כאלה באמת, ואחרי כמה שנים במקרה הטוב הבעל עוזב את הישיבה)

בהצלחה!

שאמרה לי לדבוק במה שהרב שלי אומר לי תמיד ולצאת רק עם אדם שמתכנן ללמוד הרבה שנים.
ובדיוק הציעו לי בחור צדיק וכו' אבל עובד פעמיים בשבוע (והרב שמואל פסל לי אותו)
אז אמרתי לה
אבל בעבר היו לנו תנאים ואמוראים שהיו אנשי מעשה גם ואף הגיעו לגדלות הרוחנית והתורנית שלהם.

אז היא ענתה לי, במציאות של היום, שהכל נרכש לאט, ואפילו החוכמה לא כמו פעם
צריך לשקוד המון כדי להגיע ליכולות האלה.
פעם אנשים עם יראת שמיים היו מקבלים רוח הקודש.
היום כדי להיות שקדן צריך להיות מינימום הרב אליהו.

אשמח שתראה לי בית של איש קבע\הייטק או לא משנה מה
שהגיע לרמה של בית של רב גדול.
הרבנית צביה אמרה בכנס שהיה אחרי פטירת הרב אליהו, שאילו היתה מבקשת מהרב לעבוד או להגיע יותר הביתה היינו מפספסים את הרב אליהו, אז שאני אהיה אחראית על כך?לא, שילמד.

כדי להוליד עוד תלמידי חכמים,כמו הרב אליהו, כמו הרב קנייבסקי
צריך במציאות של היום, לתת לבעל ללמוד וללמוד וללמוד
הרבנית חנה טאו בשיעור לאברכיות אמרה להן, אני ויתרתי על בעלי בלידות, כי יותר חשוב לי שיציל את עמ"י בלימוד שלו.מנשים כאלה, עם חשיבה כזאת, יצאו לנו הרבנים הענקיים האלה שאין לאומה יכולת קיום בלעדיהם.

ונראה לי מיותר להתווכח עם כך, אעפ"י שאנו כבר לא בישיבות, לכל אדם יש את היעוד שלו.
מי שיעודו להיות תלמיד חכם, שימצא אישה שמסוגלת לכל הדברים הללו.
ומי שיעודו להיות עובד בן תורה, שיהיה זו ברכה לא קטנה.

לא חסרים סיפורים בגמרא על גדויילים שלא עזבו את התורה לרגע
כמו רבי יוחנן שקיבל אות משמייא שעליו לחזור ללימוד.

ונגמר לו כל הכסף,חי בעוני קשה אבל לא ויתר על הלימוד.

וכן מסופר על החפץ חיים,
שהיה עובד כדי להביא מעט לחם הביתה ומיד חוזר ללימוד.
וכשהמלך ביקש ממנו לעבוד אצלו, לא הסכים.
היה עובד כדי להביא את המינימום הביתה וישר היה ממשיך בלימוד.

(אלו העובדים שיש לנו היום?)

יפסיקו ללמוד באיזה שלב של החיים. ויעשו עוד דברים. לדעתי החיפוש הזה אחר אותי מתמיד עילאי נועד לכשלון משתי סיבות

1. אי אפשר לדעת מי ימשיך לאורך שנים להתמיד בצורה הזו (אגב כמה כאלה את מכירה ששמים את הרגלים במי קרח כדי לא להרדם בלילה ולהמשיך ללמוד? ככה נהגו הצדיקים שהזכרת פה...)

2. למצוא אחד כזה זה אחד מ10 ישיבות...

אני בטוח שלא זה מה שה' מצפה מהאשה. הוא מצפה לעבודה שלה ולחפש אדם פחות או יותר ברמתה. לדעתי החיפוש הזה חסר סיכוי מראש

אם את מדברת על סתם אחד שלומד הרבה שנים יש כמה כאלה בכל ישיבה אבל הם לא מעולים מהדמות שאני הצעתי.

אנשים שעובדים והם תלמידי חכמים יש המון.. קחי אחד שהכרתי אישית.. http://www.givathashalom.org/files/stories.html

אפילו הרב עמאר שלח אליו שאלות בהלכה...

ומה עם צדיקים אחרים כמו החלבן?

בקיצור ה' רוצה עבודה ולא יכולת למידה דווקא וזו צריכה להיות  השאיפה של כל יהודי  לדעתי

עדיאל, אם היית בישיבה היית מדבר אחרת.

עבודה זה עונש, בל נשכח.
ישנם הרבה דעות שבימות המשיח כולם ילמדו תורה.

ד"א תלמידי חכמים יש לנו אלפים בציבור
אומנם לא כולם בדרגות של הרב אליהו, אבל ישנם עשרות.
ויוצאים מהישיבות גבוהות עשרות כאלה.
לפני שנה היה בישיבת עטרת כוהנים עשור והיו שמה עשרות רבנים בקרב הציבור שלנו.
נכון היו שמה גם אנשי קבע,פסיכולוגים,ד"ר בני תורה.

ישיבות מוציאות אלפים כאלה, ואם מישהי מחליטה שהיא מוכנה למסור את הנפש צריך לעודדה.
יותר מכך, הרבנית חנה זצ"ל, אמרה שממש צריך להכשיר בנות בשביל זה כי חסרות בנות כאלה היום
צריך לעזור להן להבין את הגודל והחשיבות בלהצמיח תלמידי חכמים שאינם עובדים!!
באמת היום הבנות גם שמתחתנות עם בחורי ישיבה, לא נראות כאלה, שמייאשות את הבעל אחרי שנה שנתיים.

אין מה לעשות,צריך את אלה ואלה.
אבוי לנו אם רק יעבדו ואבוי לנו אם רק ילמדו.
 

ואסור לברוח מהעונש אבל זה לא קשור לשיקול אם ללמוד או לעבוד

אני לא מתנגד למסירות נפש ללימוד תורה. חלילה!

אבל אני כן אומר שמי שהוא אברך זה לא עושה אותו חשוב יותר בעיני ה' מיהודי שעובד לפרנסתו והוא מקדיש כל זמנו הפנוי לתורה והוא צדיק במעשיו.

כדי לצאת כהרב אליהו זצ"ל זה משהו חריג לא כמו "בית של תורה" שעדיפה על אדם עובד

לא קראתי מה כתוב שם אבל הוא היה מורה בבית ספר יסודי...

אמרתי שיש חשיבות בזה ובזה
וודאי שבית של תלמיד חכם זה מסירות נפש עצומה שלא קיימת בשום בית אחר אפילו לא של איש קבע.

וכן אין ספק שמי שזכה להיות מסוגל ללמוד תורה כל ימיו, וודאי שזה זכות גדולה יותר מלעבוד.

יצאתי עם בחור שהראש ישיבה שלו אסר עליו להתגייס לצבא
לא כי צבא זה בדיעבד,זה לכתחילה במציאות של היום
אבל מי שיש לו יכולות ללמוד תורה כל היום, וודאי שזה עדיף.

זה משהו אחד. ואין מה לחפש בחור כזה או לדון בבית כזה כי לא ניתן לחפש ולמצוא אחד כזה לדעתי.

אם את מדברת על רוב ת"ח שאנחנו מכירים אינם עולים על בית של איש עובד שמקדיש זמנו לתורה והוא צדיק.

(וגם הוא יהיה ת"ח אם ימסור נפשו וזה אפשרי!)

שורה תחתונה אני חושב:

שזו שגיאה קשה לחפש מישהו כזה לזיווג (כמו הרבנים הנ"ל) ואם רוצים מישהו ת"ח אז איש עובד שיש לו מסירות נפש לתורה ועבודה הוא עדיף לא פחות

פשוט לי שבית של איש תורה שלומד כל היום שונה מאיש תורה שלומד שעתיים שלוש

אני שמעתי על אדם מרמת הגולן, שעובד הייטק

אבל הוא עשה תנאי לחברה שבה הוא עובד, התנאי הוא שחודשיים בשנה הוא נוסע לישיבה
באלול ועוד תקופה.
הוא נמצא חודש שלם בלי גיחות הביתה בהר המור
ועדיין הוא לא תלמיד חכם ועדיין ביתו לא כמו בית של תלמיד חכם

אגב,למה לך לומר שאי אפשר למצוא בחור כזה?
הרי בכל דור יש עשרות רבנים גדולים כמו הרב אליהו
וממילא יש עשרות נשים גדולות כמו הרבנית אליהו

לא רק שאפשר, אלא גם צריך לחנך לזה!
וזה בעיקר תלוי באישה, אם היא תעודד את בעלה ותיתן לו שקט נפשי לשהותו בישיבה הוא יהיה הרב אליהו.
ולא צריך לחפש בחור כמו הרב אליהו, הרב אליהו לא נולד הרב אליהו הוא עמל על להיות הרב אליהו
ובעזרת הרבנית הוא הגיע לרב אליהו.

אז אישה שמוותרת על שקט כלכלי תמורת גדלות בעלה,תצליח להצליח רבנים כאלה.

הרבניות הגדולות שהצמיחו כאלה אומרות את זה כל הזמן

אל תתחתני עם רבי עקיבא, תתחתני עם עקיבא ותהפכי אותו להיות רבי עקיבא.

ואחת הדרכים זה לעבוד ולפרנס ולתת לו את היכולת לשקוד בישיבה.

ותסתכל על הראשי ישיבות של היום,על הבתים שלהם, על הצניעות של האישה שלהם (עלזה אל תסתכל)
אין מה לעשות, זה בית אחר מבית של רב צבאי\עובד הייטק.
הבית של הרב טל יהיה כמו בית של איש הייטק?
ולהיות הרב טל זה לא תלוש מהעולם.

"לא תוהו בראה - לשבת יצרה".

אני לא חושב שעבודה זה עונש, להפך.

אז עבודה זה עונש.

נכון שאחרי שכבר קיבלנו את החבלי לידה נתנו לנו רבותינו יכולת גדולה איך להסתכל על זה
ואולי זה אף זכות

אבל מלכתחילה?זה עונש

הייתי ממליץ לך להוציא את הטיעון הזה מהדיון כי זה ממש מקומם. ללמוד תורה כדי לברוח מעונש?! זה ממש קרדום לחפור בה. אני לא מדבר כרגע על עצם הענין אלא על ההסתכלות.

קצת יותר מקומם שלוקחים את דבריי ומקשרים אותם למה שבא לך.

אני אמרתי שעבודה זה עונש בגלל שעדיאל אמר שמי שרוצה להיות ישר עם הקב"ה

יחפש אדם עובד ויעודד את הגבר לעבוד כי זה מה שהכי נכון.

ואני הזכרתי שלא נהפוך את העבודה לעיקר, העבודה היא עדיין דבר בדיעבדי.

ולמה ללמוד תורה?ממש לא כדי לברוח מעונש.

לא אמרתי את זה פעם אחת אפילו לא ברמז.

אם כבר ללמוד תורה,אז מלכתחילה!

ודאי שעבודה זה לכתחילה. 

אלא מה? לכתחילה להתפרנס מהציבור?! זה וודאי דיעבד.

ולכן, העבודה היא בדיעבד

ובהתאם לזה לתת לה את המקום הראוי לה ולא לשכוח שהעיקר הוא אחר

אומנם אני מסכימה איתכם שלא צריך לקבע את עצמנו על נוסחא אחת מדויקת ולטעון- רק מי שמחזיק בדרך הזו, מקיים את המציאות של : תורתך קבע ומלאכתך ארעי

עבודה נצרכת
להקים חברה בישראל זה נצרך ולכתחילה

הלכתחילה שאני אומרת, זה הימי קדם או אחרית הימים
שמה אין עבודה.

זה איסור להתפרנס מהציבור,אבל יש חשיבות להתפרנס בצניעות.
 

בקיצור ה' רוצה עבודה ולא יכולת למידה דווקא וזו צריכה להיות  השאיפה של כל יהודי  לדעתי 

ראשית - סחתיין על השרשור!!

לא קראתי ממש הכול (מן הסתם זה מובן - ממש ארוך..) אבל אני אגיב לדברים העיקריים שראיתי

כתוב- בזעת אפך תאכל לחם.

היחס הוא לא חבלי לידה- עבודה אלא :

לידה-עבודה

חבלי לידה- זיעת עבודה

(אפילו שכיום לא מזיעים בד"כ בעבודה- יש כאלה שכן וגם ב"דרך" לעבודה, כלומר הלימודים, שליחת קו"ח, עבודות זמניות וכד' מזיעים המון...)

יש בנושא הזה מחלוקת מפורסמת (בוודאי כולם כאן מכירים) בין רשב"י לר' ישמעאל ולהלכה נפסק כר' ישמעאל  - הנהג בהם מנהג דרך ארץ.

ואביי בסוף אמר שהרבה ניסו כרשב"י ולא עלתה בידם. כלומר יש מיעוט שכן עלתה בידם.

אולי את קורצת מהחומר הזה

זה דבר פרטי אבל כהדרכה מדריכים ללכת בדרכו של ר' ישמעאל ולעבוד.

הרמב"ם דיבר על הנאה תלמיד חכם מ"תרומות" שזה לא הנושא של השרשור.

(וגם יש שחלקו עליו ויש שהתירו משום "עת לעשות לה' ")

הבאתי כאן את כל מה שהבאתי,
לכן אמרתי ביחס הכללי זה שייך לרוב, אבל חייבים! את המעט הזה.כרשב"י.

עבודה לפרנסה זה עונש בו נתקלל אדם הראשון

הפסוק שהבאת מדבר על להתחתן וללדת לא על עבודה (תקן אותי אם אני טועה)

במציאות היום זה נצרך ולכן זה כאילו לא עונש אבל במציאות מתוקנת אדם לא צריך לעבוד כדי להתפרנס

אברהם דוד מוזס שנרצח במרכז הרב, היה ישן בחוץ, מלווה גרביים מחברים
כדי לא להעירם אותם בזמן שהוא קם לותיקין.

יש יש הרבה כאלה, אני נחשפתי לכמה.

אם יש לך את כוחות הנפש לחכות למצוא מישהו שהוא רק יושב ולומד ואפילו לא עובד קצת- אז בשמחה.

אבל קחי בחשבון שזה קשה וזה יכול לקחת אפילו כמה שנים ואני לא מגזימה..

קחי בחשבון שנקודת הסיום שאת רוצה להגיע אליה מבחינת בעלך היא לא תמיד נקודת ההתחלה, ז"א  שלפעמים אדם נכנס לתהליך בנקודת התחלה מסוימת ומסיים אותה אחרת לגמרי. אז לא תמיד נכון "להתקבע" על משהו מסוים. מה שחשוב לבדוק הוא הפוטנציאל והרצון האמיתי והכנה של אותו אדם

התוצאה הסופית שאליה את שואפת היא תוצר של תהליך.

לכן, שוב -אני חושבת שבסופו של דבר חשוב למצוא מישהו שהתורה עיקרית אצלו- לא ברמת הנוסחאות המדויקות, ומשם והלאה- לצמוח ובע"ה להגיע לאן שאת רואה לנכון...

בהצלחה

יש מאות כאלה אצלנו ב"ה.

אני מקבלת הצעות לפחות 4 בשבוע והרוב לא נפסלות על העיניין של התורה.
אולי כי ההצעות הן לרוב רק מרבנים.

אבל אם מישהי מחליטה שהיא בנתה את עצמה לשם כך,עברה המון תהליכים
יש כאלה שגם עוצרות ולא יוצאות כמה שנים כדי להיבנות נכון לזה
אין לה מה לפחד מלמצוא בחור ששואף ללמוד רק תורה.
ואת לא יוצאת עם בחורים בשיעור א', הרוב מעל שיעור ה' לכן הם כן יודעים את הכייוון
בשלב הזה, או שהם בכיוון להישאר מעט ולצאת או שהם בעיניין להישאר עד הסוף.
ומומלץ גם לדבר עם הראש ישיבה שלו הוא גם יודע אם נכון לו הכיוון הזה או לא.

בנות כאלה,אינן שואפות לרב אליהו
אבל הן כן שואפות לבחור שיתעקש על לימוד תורה לפחות 10 שנים אחרי החתונה
ד"א אותם בחורים גם לא ירצו בנות שלא שלמות עם זה במאה אחוז ושהן כן מוכנות לצאת עם אדם שיעזוב עוד כמה זמן, בדר"כ בחור כזה יפסול אותן.

לא צריך לפחד מלהתקבע על דבר כזה עצום.
משגע אותי שמתקבעים על גיל,מראה,עדה,גובה.אבל על דבר כזה?צריך לעודד קיבוע.
ושוב,אני אומרת יש מאות בחורים כאלה, לי יש רשימה של כמה עשרות מרבנים וכו'
הבעיה שבנות מתאימות כמעט ואין, מבחינתי מי שאומרת\מתלבטת על בחור שיהיה מוכן לעזוב ישיבה אני לא אציע לה בחור שמתכנן למסור את נפשו בישיבה.
 

כי חסר לנו נדבך חזק של תורה

דבר שברור מאליו בציבור החרדי.

ולכן בזה יש שני ת"ח ענקיים שהם מחליטים.

יותר אצל הבנות..

רמת ההקפדה הדתית אצל בנות גבוהה מזו אצל בנים, כך שלבקש רמה קיצונית מסויימת מצמצם משמעותית את הסיכוי ומציאת התאמה.

מצד שני, אם זה מה שאת רוצה - שיהיה בהצלחה !

את חברותיי המדרשסטיות הרבה בנים פסלו על חוסר צניעות,או ביקשו מהשדכנית להאיר על כך.
באמת שניתן למצוא בודדות שמקפידות על גרביים,כיסוי ראש מלא (גם בלי שתי אצבעות קדימה!)
רק אסוף בשיער וכדומה...ואם הן קיימות אז זה נמצא בגבעות..(לצערנו אבל ככה זה)
דברים שבנים שמתכננים לימוד תורה משמעותי פוסלים ישר.
ויש גם הרבה שלא פוסלים.

הרמה הרוחנית הטבעית יותר גבוהה זה כן.

ההקפדה הרבה פחות.

ושוב,לא נתקלתי במחסור של הצעות עד כה ב"ה!
אעפ"י שהייתי בהפסקה של כמעט שנה ההצעות ב"ה זרמו.
וראיתי בחורים איכותיים או או איכותיים...
רק צריך לרצות לשם שמיים וזה מגיע.

ואני גם לא בטוחה שראוי לומר את זה

אולי אפשר לומר שמתוך מי שאת נתקלת- זה כך..

בכ"א- הצלחה ורק טוב

מביקור פזיז במדרשות מכללות וכו'
הרוב לא נוהגות כך

הן לא עוברות על איסור חלילה,שלא יהיה כאן קיטרוג.
מה שהן עושות ב"ה זה מותר לגמרי.

אבל לראות בנות עם כיסוי ראש כמו של הרבנית עידית,
או לבוש שכזה-שוב אני בקושי רואה וב"ה אני מעורבת מאוד בחיי הבנות בציבור שלנו.

רק אמרתי שרמת ההקפדה של נשים לא גבוהה מבחורים.
והחמרה בצניעות (אם נקרא לזה כך)היא לא נחלת הכלל.וקצת חבל...

אני מכירה הרבה יותר בחורים שמתעקשים על שרוול ארוך מאשר בנות.

ועפ"י הלכות צניעות של הרב אבינר,שלוש רבעי חובה גם לבנים ועדיף שרוול ארוך לגמרי.

גם הרב אברהם שפירא היה מדבר על כך לתלמידיו

אבל מזה אין לי מקור

ולרב אבינר יש הרבה מקורות,ספרי שו"ת של הרב.

אבל בעיקרון מבחינת הרב אבינר מה שחובה על נשים חובה על גברים
הוא תמיד מדבר על זה.

גרביים,שרוולים,רחב וכדומה..

אמרתי רמת ההקפדה הדתית.בייחס לתגובה של משה.

את רואה את החבר'ה מהמבט הצר של אלו שנכנסים בש.ג. של בית המדרש, את לא רואה מה הם עושים שם או בתקופת השרות הצבאי שלהם.

אני נפסלתי בזמנו על ידי בנות לאור היעדר רקע ישיבתי משמעותי (זכותן), בה בעת שראיתי עשרות חבר'ה עם רקע ישיבתי והסדרניקים (כנראה בלחץ ההורים), שההגדרה הצבאית שלהם הייתה "ביינישים בלאי".

תופעות כמו עישון כבד, אי ניצול זמן, סגנון חיים רדוד, ורעות חולות ואחרות לא פסחו על הסוג הזה של אנשים.

ומצד שני ראיתי חבר'ה מצויינים שהלכו על 3 שנים ישר אחרי התיכון. אז הם לא יודעים לפתוח דף גמרא לבד (גם אני לא, אגב*), אבל כל ההתנהלות שלהם אומרת כולה יראת שמים.

________________

* הרב שטיינזלץ עוזר לפעמים

אני חיה בעיר מעורבת,אני באתי ממקום מעורב.

אז בסניף שלי חבר'ה בישיבות חוץ מהגיל של חניכים שלי כמעט ואין.

המקסימום זה המכינה בעלי.חניכים שלי יצרו תופעה גדולה של ישיבות וישיבות גבוהות.

אעפ"י ששתים שנמצאים בשבי חברון הלכו לשמה כי הם שמחו שמשחקים שמה כדורסל.
אם כבר זאת החברה שלי ומשמה באתי ב"ה!!זכות ענקית.

גם אני הייתי פוסלת בחור שלא נמצא בישיבה.
מה שאמרת זה כמו שחילונים אומרים על לא לחזור בתשובה כי יש מלא דתיים גנבים.
זה טיעון רדוד כדי לשמוח במציאות שהם נמצאים בה.בפסיכולוגיה זה נקרא דיסוננס קוגנטיבי.

זה שיש תופעות כאלה וכאלה בכל מקום שתלך אין עוררין על כך.
אבל בפועל,הכלל מעיד על עצמו.

רוב בחורי הישיבות הם בינשים למופת,רוב אלו שהלכו ישר לצבא ברמה רוחנית נמוכה.

זה שיצאו כמה מפה גרועים וכמה מפה טובים זה לא מעיד על הכלל וגם לא מעיד על הנחיה נכונה לכלל.

לא סתם הוקמו ישיבות ההסדר,באמת להבטיח את מקומם של החיילים הדתיים לא רק בצבא אלא גם בתורה.
וזה הוקם כצו השעה,אני זוכרת שהיו מצטערים בעקיפין על כל ילד שהולך לצבא
שהיה ברור מאליו שהוא הולך ולא יחזור אותו דבר.(מבחינה רוחנית)
היום הורים שקטים לשלוח את הילדים שלהם,רבנים שקטים ונשים שקטות להתחתן עם בוגרי צבא.

בע"ה.

ובמפרשי המשנה. וגם: יודע להעביר אותה לקריאה פשוטה וקלה.

מלבד, הוא לקח חופש מהבנק על מנת להשלים את מלאכתו.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%97%D7%A1_%D7%A7%D7%94%D7%AA%D7%99 

האר את עיני..איפה ראית זאת בדור האחרון לדוג'?

הרב אורי עמוס שרקי היה מרצה באוניברסיטה . גם הרב זיני.

הרב פר' לב- חיבר ספר בנושא חשמל בשבת "מערכי לב" והקים את מכון לב .

הרבי מילובביץ' היה מהנדס.

איך הוא הוציא תואר...אני שאלתי אותו.

ד"א-אין בעיה להוציא תואר,ההפך מבורך ומכופל.

אבל אין ספק שזה עולה על משהו.

הרב אליהו לא הוציא תואר,הרב קנייבסקי לא הוציא תואר והגיעו לאן שהגיעו...

שהתפרנסו ממעשה ידיהם.

אני ארמוז שיש אפילו ראשי ישיבות כאלה. ומהגדולים שביניהם.

גם הרב שילת ממעלה אדומים לדוגמה, מעולם לא התפרנס מתורה.

ואם תבואו פה להשוות לי לכמה חכמים שהוזכרו ולהגיד שזה לא אותו דבר - אז יש לי 2 תשובות:

1. אנחנו לא מחלקים ציונים לרבנים.

2. אם נתתם לרבנים המסוימים הללו "ציונים" פחות גבוהים - אין לי שום ספק שאתם לא מכירים אותם.

חיזקתם מאד מאד...

שה' יאיר את הדרך ויתן את הכוחות, לכולנו ולכל עמישראל!!

בבשורות טובות ומשמחות..

ושוב תודה רבה!!

הרמב"ם לא היה אוהב את זה. אבל היום זה קצת אחרת. כל זה טוב ויפה אם האדם באמת יושב ולומד. אבל חובה להיזהר שלא לפתח אישיות של גרור נתמך. שהופכת אחר כך למגיע לי. זה מאוד מאוד לא בריא.

לימוד זה לא עבודה. גבר צריך לפרנס ולעבוד. העבודה מכבדת אותו. הוא צריך לשלב זאת עם לימוד התורה. אבל לא לעבוד??? בעיני זו בושה. 

את בני אלא תורה

ומסבירים המפרשים שם שרק לבנו היה נותן ללמוד רק תורה כי הוא מוכשר לכך אבל שאר בני האדם לא

ועיינו גם

http://www.halachayomit.co.il/DisplayRead.asp?readID=414

בכל מקרה לצערנו היום המצב הרבה יותר מסובך ממה שטליה מנסה לתאר ..........

נכון שאם האישה מאוד מפרגנת והבעל הוא עילוי הוא צריך ללמוד תורה

וכמו שפעם שאלה אישה אחת את הרב למה הבעל שלי לא החפץ חיים וענה לה הרב כי את לא מנתנהגת כמו אשתו של החפץ חיים

אבל לצערנו היום זה לא כך ושבבניקיות(פזילה לחילונות) חדרה חזק לחברה החרדית וחלקם פוזלים לרחוב החלוני ולשכורות ההיטק הגבוהות והם אומרים למה שלי לא יהיו חיים כאלה

ולדעתי הבעיה הקשה ביותר היא חילול שם השמים כאשר הרחוב החילוני מסתכל על אותם חברה שלא הולכים ללמוד ואומר " פרזיטים , למה הם חיים על חשבון המדינה , למה הם לא עושים צבא"

וזה מרחיק עוד יותר אותנו מהמטרה שלנו כי כאשר אדם לא דתי רואה אדם דתי הוא חייב להרגיש אני רוצה להיות כזה אם לא----זה אומר שאנחנו נכשלנו.

ולצערנו אנחנו רואים בני תורה שעוזבים את הישיבה כי נקלעו למצב כלכלי קשה ואז שם שמים מתחלל עוד יותר כי אנשים אומרים אם הוא חכם למה הוא לא כלכל צעדיו מראש וכבר נאמר פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות.

וכן במדרש ....חנוך תופר מנעלים היה .....וזאת היתה הקדושה שבו :

ומסביר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמ' 34) בשם רבו רבי ישראל סלנטר, שאלו היו הייחודים של חנוך: בכל תפירה שתפר, בכל סנדל שעשה, הרהר חנוך, שהסנדל יהיה חזק ועמיד, שמלאכתו תהיה מתוקנת ויפה ושמי שיקנה את הסנדל הזה ילך רק בדרכים טובות.

להמשך המאמר

http://breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1161292857&ucat=36

ולכן : מטרת העל  של כל אדם באשר הוא היא לקדש שם שמים ברבים

ואז :

אם אדם בוחר להיות איש הייטק מצויין - קדש את שמך ברבים שכולם יראו שאתה איש טוב איש ישר איש אמת כולם ירצו להיות כמוך תוכל לקרב עוד אנשים ל-ה'

אם אדם בוחר להיות סנדלר - מצויין אבל תחשוב מחשבות טובות , תעשה מוצר טוב , תהיה ישר.

אבל אם משהו בוחר את דרך התורה אז:

אם הוא חי על חשבון אשתו (או הורים וכד').. וזה רצון אישתו - אז אין בעיה אבל שיכינו את עצמם לימים קשים - כמו שמסיימת הגמרא:  א''ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתאובעברית לכו לעבוד בחודשי ניסן ותשרי כדי שלא תחפשו את מזונכם כל שאר השנה)

אבל אם אדם בוחר לחיות על כספי הצדקה פה חייבת להיות לדעתי רשת פיקוח רבנית כדי לוודא

שלושה רמות של יכולות בתלמידים:

1. עתידים להיות גדולי דור ומורי הלכה- אנשים אלה צריכים להתקיים מקופת הציבור.

2. תלמידים רציניים אך לא עילואיים- אפשר שיתקימו על חשבון הציבור אך לתקופת זמן מוגבלת בלבד.

3. אנשים שפוזלים לרחוב- ומשתמשים בתורה קרדום לחפור בה- להעיף מיד מהישיבה ולשלוח למסלול העבודה

ולדעתי הבעיה המרכזית היא עם מספר 3 כיוון שהרבנים מפחדים שאותם אנשים יצאו מהדת ולכן הם מוכנים להעלים עין על מנת להציל מה שאפשר להציל

הבעיה היא שהחילונים רואים בכך שחיתות של הממסד הדתי ובמקום לקדש שם שמים - נמצא שם שמים מתחלל

ויהי רצון שימצא שם שמים מתקדש דרכינו ויתקיים בנו ובכל דרכיך דעהו 

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍