וגם לוותר על מה שמגיע לה בדין ולפי ההלכה (שבעלה יזון ויפרנס).

 וזה כל כך לא ככה...

א. תורה מעדנת, ומלמדת מידות (כמובן, אם לומדים אותה נכון.. ויש הדרכה נכונה של הרבנים)

ב. זה מגדל את הבית. זה אומר, יש כאן משהו שיותר גדול משנינו.. 

זה (לעניות דעתי) מה שהכי מראה, שיש משהו שאנחנו מוכנים להשקיע בו, שיש משהו ששווה לנו יותר מכסף (טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף)

ג. זה מאוד מאוד מאוד תלוי מה התכנונים לעתיד.. אם זה תכנון לשנה-שנתיים-שלוש (כלומר זמן מוגבל וידוע מראש) אני חושבת שזה יותר קל. אם זה תכנון לכל החיים, את צריכה לדעת שאת נכנסת למשהו קשה. זה כמו להיות אשת קבע. ולפעמים אפילו יותר קשה, כי אין כמעט הערכה מהסביבה (בחברה שלנו..)

בכל אופן,

אם נזכה לבנות שיהיו מוכנות לבנות את ביתן כך, נוכל גם לזכות לגדולים בתורה,

ואם לא, אז פשוט לא..

שיהיה בהצלחה!!!!!!!!!

1.איך זה קשור לאיש קבע

2. איך מתפרנסים ממשכורת אחת של האישה ומי מגדל את הילדים

1. כמו שאיש קבע לא בבית, כך גם הרבה אנשי תורה גדולים לא כל כך בבית. השוואה נוספת: מבחינת זה שיש משהו יותר גדול מהזוג עצמו, שהזוג מוכן להקריב עצמו עליו.

2. כמו שהחרדים מתפרנסים. בסוף - מסתדרים. מצטמצמים. והאשה מגדלת את הילדים עם בעלה הצדיק.

מאבא שלהם. (כן, יש לי כמה כאלו במשפחה)

חלקם מהמשפחה החסידית ( העובדת ומנהלת עסקים ) בבלגיה.

דוקא הגיס שברור שהוא שקדן עצום ומצליח אין לאף אחד טענה כלפיו והוא כמעט לא בא בגישה שברור שמישהו יממן אותו. והוא מוערך מאד במשפחה עד כדי שמסייעים לו כלכלית מרצון וטוב לבב. הבעיה היא עם אלו שאינם לומדים מתוך ידיעה שיש בהם יכולת להתעצם בתורה אך מצד שני עושים פרצופים כשאף אחד לא מממן אותם...

וחוץ מזה המשבר שם כשצריך לחתן ילדים הוא ענק. ודי לחכימא.

לא שמעת על-

החרדים שלא מתפרנסים מהאבא ולא מהדודים מבלגיה (אין לנו)

אלא מהמשכורת שהאישה מביאה.

אם יש אנשים לא הגונים שחיים על חשבון הזולת תחת מסווה של אברכים, זו באמת בעיה, יש הרבה אנשים לא בסדר בעולם.

אבל זה לא שולל את כולם.

 שיש לנו גם כאלה שבאמת רציניים. אבל לצערי נראה לי שהם הולכים ומתמעטים. כמעט כל בנות הדודות שלי חיו כך בשנות נישואיהן הראשונות והיום, כשהבעלים שלהם חלקם גדלו בתורה הם יכולים לעזור לאשה בפרנסת הבית ( איזה היפך ...) ע"י זה שהם רמ"ים וכד'. אבל כמה שקדנים אמיתיים באמת קיימים? לא ברור לי. ובסיכום: לא מן החברה החרדית הייתי רוצה ללמוד אלא מן החברה התורנית של הציבור שלנו שהרבה יותר מאוזנת בענין זה

מישהו שאני מכירה מקרוב, כבר לומד 12 שנה בישיבה מתוכם 7 שנים נשוי. יש לו משפחה יפה, כמה וכמה ילדים.

העניין הוא המסירות והצבת רף ערכים שאומר שכמה שיותר ללמוד תורה זה התרומה הכי חשובה לעם ישראל.

הוא לא יודע כמה שנים הוא יישאר ללמוד, בינתיים כל עוד הוא יכול הוא שם.

באמת האשה זו העבודה העיקרית, אם כי בדרך כלל גם אברכים משלבים עבודות מהצד, יש מי שאני מכירה שמתפרנס ממכירת ספרים בשעת הפסקת צהרים, יש מי שעובד בנקיונות של בניינים, או קצת "רב" בגן או מלמד בתלמוד תורה. יש מי שמוכר מיצים לאנשים ביום חמישי בלילה, יש מי ששוטף משרד , כל הדוגמאות אמיתיות ויש מלא דרכים להתפרנס. כמובן אם האשה עובדת במשרה כזו שמפרנסת מספיק, יש שהיו מעדיפים שלא לעבוד בכלל, אבל יש שסוברים שעל הגבר לעזור בפרנסה, וזה כבר קשור להשקפת חיים.

כמובן שיש כאלו שיש להם אפשרות שההורים יעזרו, בשביל המטרה המיוחדת שלהם, וזה כמובן בא מההורים, כי גם הם מבינים את הערך של השייכות ללמוד תורה.

בכל מקרה המסירות לתורה זה העניין, יש בנות שרוצות מלכתחילה בחור שישב וילמד כל חייו, הם רוצות לגדל גדול תורה, ויש בנות שמוכנות שישב וילמד כל עוד התנאים מתאימים לכך, כל עוד הם יכולים, גם אם הוא לא יצא גדול תורה.

חוץ מזה אני מכירה כאלו שאמרו שהשנים הראשונות אחרי החתונה צריך להקדיש אותן ללמוד תורה, כדי שהבית יבנה מתוך תורה, ואז המסירות הוא רק בשנים הראשונות, ולדעתי כמעט כל אחד יכול לעשות את זה. אני מכירה מלא זוגות שכך פעלו.

התורה מאירה את החיים ואת הבית כי כל הבית יונק מהלימוד, מהמסירות, מהדיבורים של הרבנים, מהתוך הפנימי, מערכים פנימים ולא חיצונים. זה משפיע על ערכי הבית כולו. חוץ מהיראת שמיים שנבנית.

לגבי גידול הילדים, רוב האברכים שאני מכירה שותפים לגידול כמו אדם עובד אחר, הפסקת צהרים, ערבים, לפני שינה. ברור שש כאלו שמסירותן רבה יותר והם מאפשרות לבעלים ללמוד בהפסקת צהרים, או בערב עם חברותות עד שעה מאוחרות, אבל זה תלוי בכוחות של כל אשה וברצון המשותף של בני הזוג.

מקווה שעזרתי מעט...

וכן לאמור- לשאר המגיבים.

ואדמין- מה ז"א מוותרת על חלקה המגיע לה? והרי זו מחוייבותו של האיש, חובה (שהיא כזכות, ובכל זאת חובה)

שאיש חייב לפרנס את אישתו.

אישה יכולה לא לעבוד בכלל- היא לגמרי בסדר... איש לא- הוא חייב לעבוד ולפרנס את אשתו.

מצב שבו האיש לומד והאישה עובדת- זה עולם עקום ראיתי

(ולא נכנס להשלכות של זה מבחינתי על הכתובה ועל התוקף שלה... כי אני לא רוצה לפתוח את הפה על זה)

בית של תורה אפשר לבנות גם מ"קביעת עיתים" -כלומר משילוב של לימוד תורה עם חיים בעולם הנורמאלי

(ולא- לחיות בבימד זה לא עולם נורמאלי- זה לחיות בגן עדן מעין שבת קודש... )

אמנם מצד אחד אכן חובת הגבר לפרנס וכך היה גם בעבר- גדולי המשנה, הגמרא , ראשונים והרבה אחרונים דאגו הם לפרנסת ביתם. גם הנשר הגדול היה רופא, בגמרא מתוארים רבנים גדולים שעד שקבלו משרת רבנות עבדו בחקלאות, באמת לא חסר.

מצד שני אני לא בטוחה עד כמה האפשרות לגדול בתורה גדולה (בשורוק) משמעותית לחברה היא אפשרית בימינו לאדם עובד.

אומנם אדם עובד יכול להקים "בית של תורה" ( לא אהבתי שזה הוגדר ככה בשאלת הפתיח של השרשור כאילו רק מי שלומד כאברך יש לו בית של תורה) ע"י קביעת שעות לימוד קבועות והתמדה בהן, לימוד עם הילדים, חיים סביב התורה, אבל על מנת להצמיח גדולי תורה, מנהיגי דרך תורה כן צריך אשה שתתמסר לכך שבעלה מתמסר לתורה. לפחות עד שיוכל להיות: "הלומד על מנת ללמד".

מי שלומד ע"מ ללמד ודאי יוכל בהמשך גם להתפרנס מזה ואין בזה כל רע ( די עם ה"תורה לשמה" בלבד- אין דבר כזה! תורה נועדה על מנת ללמדה!!! ואיסור חמור הוא להתפרנס מן הצדקה, כספי ציבור מתרומות לישיבות הן כספי צדקה ולכן מי שרשאי להשתמש בהם הוא רק מי שאכן לומד על מנת ללמד כך זה לא יחשב לו לצדקה אלא לשכר על כך שהוא לומד כדי לגדול בתורה ולעסוק בה לטובת העם כולו, קוראים לזה בשפה היפה- מילגה.)

ופגשתי לא מעט שהצליחו לפחות לסייע בפרנסת הבית גם בתחילת דרכם כלומדים לרבנות או דינות.

גם לי קשה שאשה אחראית על פרנסה. אמנם היום היא שותפה לה אך לא אחרחית עליה ויש הבדל עצום מאד. כמה אפשר להפיל על כתפי אשה? אחזקת בית, גידול ילדים, וגם דאגה לפרנסה? אני כואבת לראות נשים שחוזרות לעבודה מהר מהר אחרי לידות כי הן עיקר פרנסת הבית , מה שאשה שהיא רק שותפה לפרנסה לרב יכולה לשהות עוד קצת עם התינוקות. לי זה נראה מאד משמעותי גם לתינוק וגם להתאוששות של האמא. לא יודעת איך הן עושות את זה.

בשמחה ובטוב לבב..

אחרת, הבעל עוזב את הישיבה.

יש מספיק ישיבות שהרב מבהיר בצורה הכי ברורה מתי לדעתו הגיע הזמן של התלמיד "לטוס" החוצה.

ואם לא הוא, אז אשתו מבהירה ש"עד כאן".

אחרת זה לא שווה כלום. אם היא לא איתו, זה לא שווה.

וב"ה יש מספיק נשים היום שמוכנות לשלוח את בעליהן ללמוד תורה.

אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
ובתרגום לעברית "נשים במה זוכות? שלוקחות את בניהם ללמוד בביה"כ, ושולחות בעליהן לבית המדרש, ונותנות רשות לבעליהן ללכת ומחכות עד שישוב."

נקודות למחשבה..

אם המטרה היא אישית, ובינתיים כספי הציבור מגדלים אותם זו בעיה רצינית.

אני מניחה שזה יותר קל בשנים הראשונות. אבל כשהמשפחה גדלה והצרכים גדלים עימה, צריך שיהיה משהו עמוק הרבה יותר בלימוד הזה ואם זה לימוד לצורך גדילה בתורה עד כדי מורה הוראה או דיינות וכד' אז זה ודאי טוב ורצוי וחשוב,וזה נותן המון כח לאשה לדעת שהיא תורמת את כוחותיה לטובת גידולו של תלמיד חכם. אני מכירה הרבה "שמחה וטוב לבב" שכזה המלווה בהמון קושי אישי, ואני לא בטוחה שזה נכון.

אף אני שמחה בכל פעם שבעלי מגיע הביתה , נח חצי שעה ויצא לכולל ערב, ללמוד לפחות שעה וחצי - שעתיים אחרי יום עבודה. אני לא חושבת שיש בזה קושי פחות מאשר נשים השולחות את בעליהן ללמוד תורה למשך כל היום. להפך, יותר קל לי כשהוא הולך ללמוד מאשר כשהולך לעבוד ואני שמחה בכל חידוש שהוא מחדש לי. ( בדיוק אתמול ברב אמר לי איזה ד"ת מדהים ושאלתי אותו בצחוק? מה אתה עושה פה? הייתי צריכה לשלוח אותך לבית המדרש???)  אני רק רואה את הקושי של להסכים עם כך שכל עול פרנסת הבית ייפול על כתפי האשה. ווזו הנקודה שאיתה אני לא מבינה איך נשים יכולות להסכים ( שוב, פרט לאם את מתכננת לגדל בביתך תלמיד חכם רציני ומשפיע, איזה ראש ישיבה/דיין או רב שכונה/עיר/ישוב בעתיד...)

 לימוד מעמיק וגדול בתורה - אלו הם יחידי סגולה היכולים לכך. אבל הגישה האומרת שכל בחור צריך לשבת ללמוד היא לא נכונה כהדרכה כללית לציבור!

מסכימה מאד שיש קושי גדול "לשחרר" את הבעל לכולל ערב, אחרי יום עבודה. אין ספק.

עד שאתה בא אתה כבר הולך ?!

לא מסכימה בכלל עם ההחלטה שלך שרק אם מתכוונים לגדל את גדול הדור הבא וכד'

רק אז ראוי להסכים שהבעל ילמד ולא ילך לעבוד.

אני מאמינה שלימוד תורה זה הדבר החשוב ביותר, ולא משנה לי בכלל אם בעלי יהיה מתישהו ראש ישיבה

או ישאר אברך עד זקנה ושיבה.

כל עוד הוא גדל בתורה, מעצם זה שהוא לומד (ושאני מתפללת על זה, וגם יוצאת לעבוד)

אשרינו.

ונקודה נוספת שלא ברורה לי- מה הם הכספי צדקה של הציבור שאותם מותר לתת רק למי שמתכוונים ללמד

את הכולל שבו לומד בעלי מממן אדם שמעונין לתרום מכספו על מנת שאברכים יוכלו ללמוד. ואין לו שום דרישות או כוונות אפילו, לגבי זה שהמטרה בהמשך היא שילמדו אחרים.

ושלא תביני שאני "נגד" שילמדו, אבל זו לא המטרה היחידה.

אולי צדיקה אחותך תגיד לך היכן, היא למדה במדרשה יותר ממני...

ולא משנה מיהו שהקדיש את הכסף, זוהי צדקה.

ברור שאף אני לא נגד שילמדו אם כי כך זה עלול להשתמע אבל זו לא הוראה ציבורית.. ואיני מדברת על לימוד למספר שנים שזו ודאי הנהגה טובה לכולם.

גם בעלי לומד בכולל , אך מי שמחזיק אותו הם בעיקר לומדי הכולל עצמו- שבכל ארוע או סתם בלי קשר תורמים לכולל (אזכרה, יום הולדת, סעודת הודיה וכד')

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=836&rc=17&Order=&filter=&page=2&orderby=

דברי הר' מלמד על מעלת תלמידי חכמים ופרנסתם

והרמב"ם: הלכות ת"ת ג,י, כלול בדבריו ומוסבר היטב על ההבדל בין הציבור המפרנס "תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות" לבין מי ש"לומד שלא על מנת ללמד" ש"לפי הנראה מהפוסקים, אין בזה היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור"

אם אישה מסכימה לזה ורוצה את זה ברור שזה בסדר ואף מעולה

וחוץ מזה איש שלא רוצה לעזור בבית הוא בסדר גמור??

אותם שאמרו שהשנים הראשונות אחרי החתונה צריך להקדיש אותן ללימוד תורה באמת עשו את זה? וחוץ מזה מה עם האחרי "כמה שנים"

ברור שהבית חייב להיבנות מתוך תורה, אבל הוא חייב הרבה יותר מזה גם להמשיך להיות כזה. 

בית של תורה אמיתי לא יכול להיות בנוי כך. בית של תורה אמיתי חייב שתמיד ילמדו בו תורה! ולא הכוונתי ל 24/7...

 ואני מסכימה עם כך שחייב להיות לימוד והתעסקות בתורה במהלך כל החיים.

בס"ד

תורה זה לחיות את התורה. את המהות שלה.

שהתורה תיכנס בכל תחומי החיים- גם כשניכנסים הביתה לארוחת הצהריים ואין ד"ת להריגש שזה בית של תורה...

[יש לי שיעור ממש יפה על הנושא הזה של הרבנית לבנון, שהיא העבירה השנה בבניין שלם. אם תרצו, אכתוב אותו בשמחה.]

שיש שותפה קבועה לחיי הנישואין... אני מרגישה שלפעמים אני צריכה להיאבק בה... כי "והגית בו יומם ולילה" אז כל זמן פנוי (אין דבר כזה. תיקון הניסוח- כל זמן שהוא חושב שהוא פנוי-) יכול להיות מוקדש ללימוד התורה- עוד דקה ועוד סוגיה ועוד פיסקה ולפעמים בא לי לזעוק- ואיפה אני???? אבל כאן תחושת האי נעימות מגיעה (הרי את רוצה שהוא ילמד תורה, אז למה פתאום את נלחמת בה...) אבל אולי העיוות הזה הוא רק אצלינו...

אני חושבת שבתחילת הנישואין יש בזה צד חשוב- בניית הבית מתוך תורה, מין מטרה או אידיאל ששניכם שואפים אליו ושואבים ממנו כוחות (אבל צריך לבדוק שאין לחץ כלכלי כי זה מעכיר את האידיליה- האם את עובדת? האם מסתדרים עם ההוצאות? עבודות מזדמנות- חלטורות?), כאשר צריך לדעתי להקפיד מאוד על זמן של ביחד- ארוחת צהרים ו/או ערב משותפת, לא להגזים עם שיעורים וחברותות וכו'.

לאחר מכן כאשר גדלות ההוצאות ב"ה מסיבות שמחות- לדעתי אין מנוס אלא להקטין את שעות הלימוד ולעבוד בעבודה משמעותית באופן כזה שנטל הפרנסה לא נופל על האישה. כלומר שתעבוד ותפרנס, אבל לא מתוך הכרח. וכמובן שצריך לקחת בחשבון חיי פשטות וצניעות.

זה אומר: "בכל דרכיך דעהו". שהאוירה תהיה תורנית, שמה שמחליטים ועושים בבית (חינוך, זוגיות וכו') זה בדרך התורה. דוג': לחיות בטהרה לפי התורה וההלכה, לחנך את הילדים למצוות ולשלוח אותם למקומות תורניים טובים, ללמד אותם אגדות חז"ל ופרשת שבוע.

זה לא אומר שהבעל יישב כל היום בישיבה ללמוד. ממש לא!!! זה לא מתאים לכל אחד.

זה אומר שהוא צריך לקבוע עיתים ללמוד תורה בקביעות.

אצלינו בישוב יש לימוד דף יומי, יש שיעורי תורה ם לגברים וגם לנשים, וגם אנשים כל יום למשך שעה בערב עולים לישיבה ולומדים שם בחברותות.

וזה דורש משניכם: גם התמדה שלו ודירבון שלך אם הוא צריך לפעמים. מבחינתך זה גם דורש שלא תעלבי שהוא הולך ללמוד תורה ולא נשאר איתך בבית אחרי היום העמוס אלא להיפך תראי לו כמה את שמחה מזה שהוא לומד תורה בזמן שיש לו (וגם את צריכה באמת להרגיש את זה, שזה לא יהיה מהפה לחוץ כי הוא ידע).

מנסיון זה עושה לו כ"כ טוב (הרי לכך הוא נוצר, ללמוד תורה) וזה נותן אוירה של תורה בבית. באמת!!!

אם אתם הולכים במעשים (שנתתי פה וכמובן שיש עוד המון), בידיעה שאתם יהודים שומרי תודה ומצוות וזה מה שאתם משדרים גם לעצמכם, גם ילדים וגם החוצה זו האוירה הכי טובה.

אני אישית חושבת שגם ארון של ספרי קודש בסלון נותנים אוירה תורנית בבית. זה מה שגדלתי עליו וזה מה שיש לנו גם היום.

אני מסכימה עם הכותבים שחובתו ההלכתית של הבעל היא לפרנס, אבל גם אז- התורה עיקר והעבודה צורך. וצריך להפנים זאת באמת...

בימנו, העבודה הפכה לעיקר, והתורה ל"קביעת עיתים". בעוד שאפילו חכמנו אמרו:" אל תאמר לכשאפנה- אשנה שמא לא תפנה". בפשטות, אם כך, צריך לומר: תורה עיקר וקביעת עיתים לעבודה!

אמת ונכון שהתורה יכולה להתבטא גם ברמת המעשה, ואולי זה גם המטרה הסופית. אולי. אבל יש משמעות לא פחות גדולה בלשבת בפשטות וללמוד תורה "לשבת מול הסטנדר"- ממש ממש כך. "זאת התורה אדם כי ימות באהל"- אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. 

סתם נק' להארה- גדולים בתורה מעדיפים לשבת וללמוד ורק אח"כ לצאת לעשייה. עשייה לא מחוברת לריק. ובכלל- אם ניקח את זה למעגל רחב יותר: חובתנו היא לבנות את עצמנו ומתוך כך להשפיע, לתרום ולתת "כלפי חוץ". 

במקרה שלך- כשיש לאדם את היכולות לשבת וללמוד- להתגדל בתורה- אני רואה בזכות שניתנה לך זכות גדולה. 

במקרה שלך- צריך לחרוג מהרגיל, וזה בסדר שהבעל יישב וילמד, כי לו, ספיציפית, יש את היכולות לכך.

אני מאמינה שברגע שמפנימים זאת לעומק ומבינים את מקומה האמיתי של התורה מול העבודה ממילא קל יותר להתחבר למציאות שאת מתארת, ומתוך זה- צומחת ברכה...

היש לך ספק שהליכה בדרך האמת תוביל לתוצאות שאינן טובות?

בהצלחה..

מז"א התורה עיקר והעבודה צורך?

האם מישהו שיש לו יכולות כלכליות לשבת וללמוד צריך לשבת וללמוד ולא לעבוד?

האם לא נכון, חינוכית, שילדים יראו אב עובד?

(אגב, בד"כ יכולות כלכליות ברמה כזו שזוג בתחילת דרכו יכול לאפשר לאישש לשבת וללמוד תורה-מתפרנס מההורים, האם זה נכון שזה מה שילד ילמד? ואם אביו לומד ומתפרנס מהוריו-לפחות עיקר פרנסתו-מי יפרנס את הילד לכשיגדל?)

התורה היא המובילה בחיינו, אנחנו לומדים את חוקיה ומצוותיה והולכים על פי זה, אנחנו מעמיקים ברבדים שמעבר להלכה וזה נשפיה על הנפש שלנו, אך כפי שאמרו חכמינו, אם אין קמח אין תורה.

אני לא יודעת למה התכוונת כשאמרת שהתורה עיקר והעבודה צורך, אך ברור לי, לנו, שהבית שאנחנו מקימים הוא על אדני התורה והיא היא המובילה אותנו בכל אורחות חיינו.

האם זה סותר עבודה?

לא בטוחה.

התורה אמורה להיות קבע והמלאכה ארעי. במצב אופטימלי - אדם אמור לעמול לפרנסתו לפי צרכיו בלבד, וביתר הזמן ללמוד תורה. האם יש ערך חינוכי באדם שעובד דווקא כאשר באפשרותו ללמוד? תמהני.

השאלה העקרונית היא האם עדיף אדם שנהנה מכספי תרומות, אשתו מפרנסת אותו או הוריו וכיו"ב והוא לומד כל זמנו, או אדם הנהנה מיגיע כפיו ולכן זמנו ללימוד מצומצם יותר.

לא נראה לי שמישהו רואה בעבודה לשם עבודה אידיאל (חוץ מהקיבוצניקים של לפני שלושה דורות...)

אין עניין של "להנות מ..."

יש עניין של מה נכון/ ראוי/ אפשרי לנהוג, בהתאם לנסיבות.

לא מקדשת את העבודה לשם העבודה, אלא לשם חינוך הילדים שיידעו שאדם מתפרנס מיגיע כפיו, ולא מכל השאר.

מלבד זאת, לא כולם בנויים ללימוד תורה מסיבי ולא כל אישה בנויה להיות המפרנסת היחידה.

חבל שמציגים זאת כאידיאל.

כשאת שואלת מהו בית של תורה, לרוב זה בית של אברך.

אני רואה ושומעת את התגובות על ביתנו-זוג דוסים שהאיש עובד ולומד במכללה-לא חינוך.

אולי אני טועה, אך עצם העובדה שיש המון אברכים שברור לי שלא לכולם זה מתאים-כבר מעידה על זה שאורח החיים הנ"ל מוצג כאידיאל.,

כשהיא שאלה מהו בית של תורה, מה זה אומר שהבעל כל היום בישיבה? שה אומר שבהגדרה האישית שלה , בעל אברך מייצג בית של תורה. ועל זה הנשים בפורום שבעליהן עובד חולקות. משום שאף אנו משתדלות להקים " בית של תורה" . בית שבו האשה תשמח כל פעם שבעלה יוצא ללמוד ותעודד אותו לזה גם אם התגעגעה אליו כל היום, בית שבו התשובה לשאלה "איפה אבא." תהיה לעיתים קרובות: יצא ללמוד תורה. בית שבו ברור לילדים שאם יש ספק אז שואלים רב, מכבדים את דבריו, ועל פי תורה יישק דבר. בית שבו כאשר אני עוטפת לבני את הגמרא הראשונה שלו בת"ת אני מספרת לו שנורא התרגשתי מזה. בית שבו כשהבת שלי מספרת לי ש"היא תתחתן עם רב" עיני אמה זורחות והיא מבטיחה לה שאם תתחתן עם רב היא תבוא אליה לעזור לה בבית... (  ואולי גם לממן אותו אם נזכה ) כל אלו הם מרכיבים של בית של תורה. לי אישית מאד כואב אם חושבים שביתי אינו בית של תורה רק משום שבעלי לא נמצא בישיבה כל היום.

אברכים, היא פשוט נתקלה במציאות כזו- ולכן שאלה עליה ואיך מתמודדים

קיימת, שאולי את קצת בוחרת להתעלם ממנה..

הנה, בן דוד שלי כולו שקוע בישיבה-הרוב המוחלט של המשפחה שלי חושב שהבית שהוא מקים הוא בית של תורה יותר משלי, נגיד. (ולא בגלל היכרות מעמיקה עם הבית שאותו הקמתי)

כנ"ל גם לגבי בת דודה שלי.

כנ"ל לגבי עוד בת דודה שבעלה הולך להיות ר"מ בישיבה, מייד אמרו לי-הנה את רואה, יש אנשים שהתורה באמת חלק מהעולם שלהם.

(ולא משנה שאנחנו פי אלף יותר דוסים בין אם זה בחיצוניות ובין אם זה בפנימיות)

ואסיים במה שאמר לי פעם מישהו מהסניף-יש כאלה שלומדים תורה ויש כאלה שעושים תורה. חבל שזה מחולק, זה יכול לבוא יופי ביחד.

בעיניי הרבנים צריכים להיות עירניים לזה, למשל בישיבה של בעלי הרב בכלל לא מעודד (באופן גורף) להשאר בישיבה לאחר שנות ההסדר, ואני ממש מעריכה את זה, ורובם המוחלא מקימים בית של תורה לא פחות מהאברכים.

זה שאנשים נוהגים כך- זה משהו אחד. אבל לא קשור אליי...

אני לא מהווה "ייצוג" למי שמתנהג כך..

השאיפה היא להיות בני תורה שעוזרים לחברה בישראל

במרכז הרב, החל מהרב צבי יהודה עד הרב יעקב ראש הישיבה היום מעודדים מאוד להישאר כמה שיותר בישיבה בין אם זה להישאר אברך או להתקדם לרבנות.

ועוד ישיבות גבוהות אחרות שדוגלים בכך.

בשונה מישיבות הסדר.

ואני אומר משהו קצת מכליל אבל יש בו אמת לא קטנה
רבותינו הגדולים יצאו מהישיבות גבוהות ופחות מהישיבות הסדר
מהישיבות הסדר יצאו לנו קצינים,רופאים,אנשי הייטק, שמלאכתם חשובה מאוד.

ואת רוצה להשוות את התורה של רבנים ששוקדים על התורה לתורה של אדם שלומד שעתיים ביום?
את יכולה, אבל הרבה רבנים מעידים על עצמם שאילו עבדו לא היו מגיעים להיכן שהגיעו.

הויכוח כאן הוא לא על המידות והדרך ארץ של אדם שלומד תורה
הוא על הבית של תורה שנוצר
וודאי שבית שכולו חי במסירות נפש על התורה יגיע לבית הרבה יותר גדול מבית של עובד וקובע עיתים.
בית של עובד לא יגיע לבית של הרב קוק בטבריה או הרב אליהו זצ"ל.
 

ד"א בקשר לחינוך ילדים, הרבה יותר חשוב לי שילדיי יתחנכו על מהי מסירות נפש של תורה
מאשר לראות בעל עובד.אעפ"י שהאברכים בבין הזמנים נורא חשוב להם להתפרנס מעמל ידייהם ולהביא נחת לאישה.
בסופו של דבר אצלנו בציבור לא נשארים אברכים בני 50, הם יוצאים לר"מ מלמד וכו'.
אז הפן של החינוך לעבודה קיים, אבל באיזה בית יכול לעבור מסר של מסירות נפש על התורה?
רק בבית שמוסר את נפשו על התורה.

והחידוש בציבור שלנו בשונה מציבורים אחרים
שאלו ואלו נצרכים להוויה בארץ ישראל.

אין לנו חברה בלי לומדי תורה ותלמידי חכמים

ואין לנו חברה בלי בני תורה אנשי צבא,הייטק, וכו'.

 

רבות. אך אין זה אומר שמי שעובד ביתו אינו "בית של תורה"! אלו שני דברים שונים.

לכן אמרתי שישנם שני סוגים

יש בית של תורה, שזה גם איש הייטק או איש קבע

ויש בית של תלמיד חכם.

לשם כך צריך נשים שימסרו את נפשן ממש.

ויש הבדל מהותי בבתים הללו.

ואלו ואלו חשובים,אידיאלים ונצרכים לאומה בארץ ישראל.

ואכן, לדעתי, בית שהתורה נמצאת ביסוד הוויתו וננשמת במוחשיות בין כתליו, הוא בית של תורה. כמובן שבית של אברך לא מחייב מהות של בית של תורה - ובית שאינו של אברך לא מחייב היעדר המהות, אבל הרבה פעמים זה מתאחד. אם כי, בית יכול להיות בית יהודי כשר ומעולה גם בלי להיות "בית של תורה".

במטותא,תקראו טוב לפני שאתם תוקפים.

אני רק הגדרתי שישנם כמה סוגי בתים של תורה

ובית של תלמיד חכם שונה לחלוטין מבית של בן תורה.(עובד ולומד נניח)

בית שסובב סביב הוראת הקב"ה.

- פשוט.

כל אחד כפי מתנות השמיים שקיבל.

מי שזכתה ונשאה עם בחור ישיבה שתורתו אומנותו, מסוגלת להמשיך בצורה כזו ולתרום את חלקה- אשריה.

מי שזכתה ונשאה לעמל העוסק במשא ומתן באמונה ועוזרת לו בשמירה על זמני תפילות ושיעורים- אשריה.

מי שזכתה ושולחת את ילדיה ללמוד מתוך שמחה, מכינה את הסנדוויצים, שואלת מה למדו? מחליקה קמט ומספרת סיפורי חכמים וצדיקים- אשריה.

בית של תורה הוא בית שמי שנכנס לד' אמותיו מרגיש בו שיש משהוא מעבר ל"בא לי" "מתחשק לי" ו"כולם עושים"- שהוא דומננטי, קבלת עול מלכות שמיים אמיתית.

בית שילד בו יודע שהמילה האחרונה בסוגיות סבוכות תהיה של פוסק ההלכה (ששמע כמובן את כל הנוגעים בדבר והמקצועיים..)

וזכורנה שמי שבונה (או ההיפך9 את הבית הזה- זו האישה!

אז אל נא יגרע חלקה בלימוד התורה, מותר לה לדעת מה פרשת השבוע וקצת מפרוש רש"י עליו, היא צריכה להשתתף בשיעורים וחייבת להתמצא ולו במעט בהלכות הנוגעות לתפקודה כאש וכאישה (וזה המוןןןןןן!)

שנזכה להתחמם באור תורה

ולגדל את ילדינו ללמוד ולקיים אותה מתוך אהבה ושמחה אמיתית!

כל מילה חקוקה בסלע

יש בית של תורה סטנדרטי
ויש בית של תורה עם מסירות נפש של ממש.

הראשון זה בית, שהאוירה בו מאוד תורנית, הזוג מאוד תורני החינוך תורני
האבא עובד וקובע עיתים. האידיאל הכללי שרוב העם צריך להיות ככה.

הבית השני, זה זכות של האישה שיש לה תלמיד חכם בבית!
בעל עובד יהיה בן תורה אבל לא תלמיד חכם, בעל בצבא יהיה בן תורה אבל לא תלמיד חכם.
תלמיד חכם החל מהרב אבינר עד הרב עובדיה.

הראשון דורש מהאישה לעבוד,להגיע כרגיל ולחנך, ירשה לה לעיתים לא לעבוד ולחיות בסדר.
השני דורש מהאישה המון מסירות נפש, הבעל מגיע בשעות מאוחרות, מביא שכר בקושי לחשמל בחודש
האישה צריכה לעבוד, לחנך לדאוג לבית.
זכות ענקית!!אבל מסירות נפש ענקית!

אחותי התחתנה עם כזה, גיסי סיים רבנות ועכשיו בדרך לדיינות
בדיוק עכשיו היא בכתה לי בטלפון שיש לו מבחן ענק הוא מגיע הביתה ל10 דק' והולך..
שאלתי אותה אם היא מצטערת על זה, היא אמרה שזה קשה אבל היא מאושרת מזה כ"כ.
ומה לעשות, הבית של אחותי נראה אחרת מבית של בן תורה,
אני רואה את הבתים של חברות שלי, זה בית של תורה אבל לא בית של תלמיד חכם.

צריך זכויות רבות בשביל לזכות בדבר כזה, ולעודד דבר כזה ולא לייאש את הבית ואת הבעל.
השכר הוא עצום, בעל תלמיד חכם זה דבר עצום מאין כמוהו והשכר העצום עוד יותר הוא משמייא.

אם את נראה לך מסוגלת לזה, לכי על זה.

ובקשר לשאלה האחרונה,איך התורה מאירה.
זה פשוט ללמוד תורה, להבין איך היא מאירה אותך איך היא משנה אותך איך היא ממלאה אותך
וממילא תביני שזה הרצון שלך לביתך.
(אבל בגלל ששאלת אותה, הייתי ממליצה שלפני שאת מתחתנת עם אברך\ת"ח תבררי את היחס הנכון לתורה כי אם לא באים עם יחס נכון לא מצליחים לחיות חיים כאלה באמת, ואחרי כמה שנים במקרה הטוב הבעל עוזב את הישיבה)

בהצלחה!

שאמרה לי לדבוק במה שהרב שלי אומר לי תמיד ולצאת רק עם אדם שמתכנן ללמוד הרבה שנים.
ובדיוק הציעו לי בחור צדיק וכו' אבל עובד פעמיים בשבוע (והרב שמואל פסל לי אותו)
אז אמרתי לה
אבל בעבר היו לנו תנאים ואמוראים שהיו אנשי מעשה גם ואף הגיעו לגדלות הרוחנית והתורנית שלהם.

אז היא ענתה לי, במציאות של היום, שהכל נרכש לאט, ואפילו החוכמה לא כמו פעם
צריך לשקוד המון כדי להגיע ליכולות האלה.
פעם אנשים עם יראת שמיים היו מקבלים רוח הקודש.
היום כדי להיות שקדן צריך להיות מינימום הרב אליהו.

אשמח שתראה לי בית של איש קבע\הייטק או לא משנה מה
שהגיע לרמה של בית של רב גדול.
הרבנית צביה אמרה בכנס שהיה אחרי פטירת הרב אליהו, שאילו היתה מבקשת מהרב לעבוד או להגיע יותר הביתה היינו מפספסים את הרב אליהו, אז שאני אהיה אחראית על כך?לא, שילמד.

כדי להוליד עוד תלמידי חכמים,כמו הרב אליהו, כמו הרב קנייבסקי
צריך במציאות של היום, לתת לבעל ללמוד וללמוד וללמוד
הרבנית חנה טאו בשיעור לאברכיות אמרה להן, אני ויתרתי על בעלי בלידות, כי יותר חשוב לי שיציל את עמ"י בלימוד שלו.מנשים כאלה, עם חשיבה כזאת, יצאו לנו הרבנים הענקיים האלה שאין לאומה יכולת קיום בלעדיהם.

ונראה לי מיותר להתווכח עם כך, אעפ"י שאנו כבר לא בישיבות, לכל אדם יש את היעוד שלו.
מי שיעודו להיות תלמיד חכם, שימצא אישה שמסוגלת לכל הדברים הללו.
ומי שיעודו להיות עובד בן תורה, שיהיה זו ברכה לא קטנה.

לא חסרים סיפורים בגמרא על גדויילים שלא עזבו את התורה לרגע
כמו רבי יוחנן שקיבל אות משמייא שעליו לחזור ללימוד.

ונגמר לו כל הכסף,חי בעוני קשה אבל לא ויתר על הלימוד.

וכן מסופר על החפץ חיים,
שהיה עובד כדי להביא מעט לחם הביתה ומיד חוזר ללימוד.
וכשהמלך ביקש ממנו לעבוד אצלו, לא הסכים.
היה עובד כדי להביא את המינימום הביתה וישר היה ממשיך בלימוד.

(אלו העובדים שיש לנו היום?)

יפסיקו ללמוד באיזה שלב של החיים. ויעשו עוד דברים. לדעתי החיפוש הזה אחר אותי מתמיד עילאי נועד לכשלון משתי סיבות

1. אי אפשר לדעת מי ימשיך לאורך שנים להתמיד בצורה הזו (אגב כמה כאלה את מכירה ששמים את הרגלים במי קרח כדי לא להרדם בלילה ולהמשיך ללמוד? ככה נהגו הצדיקים שהזכרת פה...)

2. למצוא אחד כזה זה אחד מ10 ישיבות...

אני בטוח שלא זה מה שה' מצפה מהאשה. הוא מצפה לעבודה שלה ולחפש אדם פחות או יותר ברמתה. לדעתי החיפוש הזה חסר סיכוי מראש

אם את מדברת על סתם אחד שלומד הרבה שנים יש כמה כאלה בכל ישיבה אבל הם לא מעולים מהדמות שאני הצעתי.

אנשים שעובדים והם תלמידי חכמים יש המון.. קחי אחד שהכרתי אישית.. http://www.givathashalom.org/files/stories.html

אפילו הרב עמאר שלח אליו שאלות בהלכה...

ומה עם צדיקים אחרים כמו החלבן?

בקיצור ה' רוצה עבודה ולא יכולת למידה דווקא וזו צריכה להיות  השאיפה של כל יהודי  לדעתי

עדיאל, אם היית בישיבה היית מדבר אחרת.

עבודה זה עונש, בל נשכח.
ישנם הרבה דעות שבימות המשיח כולם ילמדו תורה.

ד"א תלמידי חכמים יש לנו אלפים בציבור
אומנם לא כולם בדרגות של הרב אליהו, אבל ישנם עשרות.
ויוצאים מהישיבות גבוהות עשרות כאלה.
לפני שנה היה בישיבת עטרת כוהנים עשור והיו שמה עשרות רבנים בקרב הציבור שלנו.
נכון היו שמה גם אנשי קבע,פסיכולוגים,ד"ר בני תורה.

ישיבות מוציאות אלפים כאלה, ואם מישהי מחליטה שהיא מוכנה למסור את הנפש צריך לעודדה.
יותר מכך, הרבנית חנה זצ"ל, אמרה שממש צריך להכשיר בנות בשביל זה כי חסרות בנות כאלה היום
צריך לעזור להן להבין את הגודל והחשיבות בלהצמיח תלמידי חכמים שאינם עובדים!!
באמת היום הבנות גם שמתחתנות עם בחורי ישיבה, לא נראות כאלה, שמייאשות את הבעל אחרי שנה שנתיים.

אין מה לעשות,צריך את אלה ואלה.
אבוי לנו אם רק יעבדו ואבוי לנו אם רק ילמדו.
 

ואסור לברוח מהעונש אבל זה לא קשור לשיקול אם ללמוד או לעבוד

אני לא מתנגד למסירות נפש ללימוד תורה. חלילה!

אבל אני כן אומר שמי שהוא אברך זה לא עושה אותו חשוב יותר בעיני ה' מיהודי שעובד לפרנסתו והוא מקדיש כל זמנו הפנוי לתורה והוא צדיק במעשיו.

כדי לצאת כהרב אליהו זצ"ל זה משהו חריג לא כמו "בית של תורה" שעדיפה על אדם עובד

לא קראתי מה כתוב שם אבל הוא היה מורה בבית ספר יסודי...

אמרתי שיש חשיבות בזה ובזה
וודאי שבית של תלמיד חכם זה מסירות נפש עצומה שלא קיימת בשום בית אחר אפילו לא של איש קבע.

וכן אין ספק שמי שזכה להיות מסוגל ללמוד תורה כל ימיו, וודאי שזה זכות גדולה יותר מלעבוד.

יצאתי עם בחור שהראש ישיבה שלו אסר עליו להתגייס לצבא
לא כי צבא זה בדיעבד,זה לכתחילה במציאות של היום
אבל מי שיש לו יכולות ללמוד תורה כל היום, וודאי שזה עדיף.

זה משהו אחד. ואין מה לחפש בחור כזה או לדון בבית כזה כי לא ניתן לחפש ולמצוא אחד כזה לדעתי.

אם את מדברת על רוב ת"ח שאנחנו מכירים אינם עולים על בית של איש עובד שמקדיש זמנו לתורה והוא צדיק.

(וגם הוא יהיה ת"ח אם ימסור נפשו וזה אפשרי!)

שורה תחתונה אני חושב:

שזו שגיאה קשה לחפש מישהו כזה לזיווג (כמו הרבנים הנ"ל) ואם רוצים מישהו ת"ח אז איש עובד שיש לו מסירות נפש לתורה ועבודה הוא עדיף לא פחות

פשוט לי שבית של איש תורה שלומד כל היום שונה מאיש תורה שלומד שעתיים שלוש

אני שמעתי על אדם מרמת הגולן, שעובד הייטק

אבל הוא עשה תנאי לחברה שבה הוא עובד, התנאי הוא שחודשיים בשנה הוא נוסע לישיבה
באלול ועוד תקופה.
הוא נמצא חודש שלם בלי גיחות הביתה בהר המור
ועדיין הוא לא תלמיד חכם ועדיין ביתו לא כמו בית של תלמיד חכם

אגב,למה לך לומר שאי אפשר למצוא בחור כזה?
הרי בכל דור יש עשרות רבנים גדולים כמו הרב אליהו
וממילא יש עשרות נשים גדולות כמו הרבנית אליהו

לא רק שאפשר, אלא גם צריך לחנך לזה!
וזה בעיקר תלוי באישה, אם היא תעודד את בעלה ותיתן לו שקט נפשי לשהותו בישיבה הוא יהיה הרב אליהו.
ולא צריך לחפש בחור כמו הרב אליהו, הרב אליהו לא נולד הרב אליהו הוא עמל על להיות הרב אליהו
ובעזרת הרבנית הוא הגיע לרב אליהו.

אז אישה שמוותרת על שקט כלכלי תמורת גדלות בעלה,תצליח להצליח רבנים כאלה.

הרבניות הגדולות שהצמיחו כאלה אומרות את זה כל הזמן

אל תתחתני עם רבי עקיבא, תתחתני עם עקיבא ותהפכי אותו להיות רבי עקיבא.

ואחת הדרכים זה לעבוד ולפרנס ולתת לו את היכולת לשקוד בישיבה.

ותסתכל על הראשי ישיבות של היום,על הבתים שלהם, על הצניעות של האישה שלהם (עלזה אל תסתכל)
אין מה לעשות, זה בית אחר מבית של רב צבאי\עובד הייטק.
הבית של הרב טל יהיה כמו בית של איש הייטק?
ולהיות הרב טל זה לא תלוש מהעולם.

"לא תוהו בראה - לשבת יצרה".

אני לא חושב שעבודה זה עונש, להפך.

אז עבודה זה עונש.

נכון שאחרי שכבר קיבלנו את החבלי לידה נתנו לנו רבותינו יכולת גדולה איך להסתכל על זה
ואולי זה אף זכות

אבל מלכתחילה?זה עונש

הייתי ממליץ לך להוציא את הטיעון הזה מהדיון כי זה ממש מקומם. ללמוד תורה כדי לברוח מעונש?! זה ממש קרדום לחפור בה. אני לא מדבר כרגע על עצם הענין אלא על ההסתכלות.

קצת יותר מקומם שלוקחים את דבריי ומקשרים אותם למה שבא לך.

אני אמרתי שעבודה זה עונש בגלל שעדיאל אמר שמי שרוצה להיות ישר עם הקב"ה

יחפש אדם עובד ויעודד את הגבר לעבוד כי זה מה שהכי נכון.

ואני הזכרתי שלא נהפוך את העבודה לעיקר, העבודה היא עדיין דבר בדיעבדי.

ולמה ללמוד תורה?ממש לא כדי לברוח מעונש.

לא אמרתי את זה פעם אחת אפילו לא ברמז.

אם כבר ללמוד תורה,אז מלכתחילה!

ודאי שעבודה זה לכתחילה. 

אלא מה? לכתחילה להתפרנס מהציבור?! זה וודאי דיעבד.

ולכן, העבודה היא בדיעבד

ובהתאם לזה לתת לה את המקום הראוי לה ולא לשכוח שהעיקר הוא אחר

אומנם אני מסכימה איתכם שלא צריך לקבע את עצמנו על נוסחא אחת מדויקת ולטעון- רק מי שמחזיק בדרך הזו, מקיים את המציאות של : תורתך קבע ומלאכתך ארעי

עבודה נצרכת
להקים חברה בישראל זה נצרך ולכתחילה

הלכתחילה שאני אומרת, זה הימי קדם או אחרית הימים
שמה אין עבודה.

זה איסור להתפרנס מהציבור,אבל יש חשיבות להתפרנס בצניעות.
 

בקיצור ה' רוצה עבודה ולא יכולת למידה דווקא וזו צריכה להיות  השאיפה של כל יהודי  לדעתי 

ראשית - סחתיין על השרשור!!

לא קראתי ממש הכול (מן הסתם זה מובן - ממש ארוך..) אבל אני אגיב לדברים העיקריים שראיתי

כתוב- בזעת אפך תאכל לחם.

היחס הוא לא חבלי לידה- עבודה אלא :

לידה-עבודה

חבלי לידה- זיעת עבודה

(אפילו שכיום לא מזיעים בד"כ בעבודה- יש כאלה שכן וגם ב"דרך" לעבודה, כלומר הלימודים, שליחת קו"ח, עבודות זמניות וכד' מזיעים המון...)

יש בנושא הזה מחלוקת מפורסמת (בוודאי כולם כאן מכירים) בין רשב"י לר' ישמעאל ולהלכה נפסק כר' ישמעאל  - הנהג בהם מנהג דרך ארץ.

ואביי בסוף אמר שהרבה ניסו כרשב"י ולא עלתה בידם. כלומר יש מיעוט שכן עלתה בידם.

אולי את קורצת מהחומר הזה

זה דבר פרטי אבל כהדרכה מדריכים ללכת בדרכו של ר' ישמעאל ולעבוד.

הרמב"ם דיבר על הנאה תלמיד חכם מ"תרומות" שזה לא הנושא של השרשור.

(וגם יש שחלקו עליו ויש שהתירו משום "עת לעשות לה' ")

הבאתי כאן את כל מה שהבאתי,
לכן אמרתי ביחס הכללי זה שייך לרוב, אבל חייבים! את המעט הזה.כרשב"י.

עבודה לפרנסה זה עונש בו נתקלל אדם הראשון

הפסוק שהבאת מדבר על להתחתן וללדת לא על עבודה (תקן אותי אם אני טועה)

במציאות היום זה נצרך ולכן זה כאילו לא עונש אבל במציאות מתוקנת אדם לא צריך לעבוד כדי להתפרנס

אברהם דוד מוזס שנרצח במרכז הרב, היה ישן בחוץ, מלווה גרביים מחברים
כדי לא להעירם אותם בזמן שהוא קם לותיקין.

יש יש הרבה כאלה, אני נחשפתי לכמה.

אם יש לך את כוחות הנפש לחכות למצוא מישהו שהוא רק יושב ולומד ואפילו לא עובד קצת- אז בשמחה.

אבל קחי בחשבון שזה קשה וזה יכול לקחת אפילו כמה שנים ואני לא מגזימה..

קחי בחשבון שנקודת הסיום שאת רוצה להגיע אליה מבחינת בעלך היא לא תמיד נקודת ההתחלה, ז"א  שלפעמים אדם נכנס לתהליך בנקודת התחלה מסוימת ומסיים אותה אחרת לגמרי. אז לא תמיד נכון "להתקבע" על משהו מסוים. מה שחשוב לבדוק הוא הפוטנציאל והרצון האמיתי והכנה של אותו אדם

התוצאה הסופית שאליה את שואפת היא תוצר של תהליך.

לכן, שוב -אני חושבת שבסופו של דבר חשוב למצוא מישהו שהתורה עיקרית אצלו- לא ברמת הנוסחאות המדויקות, ומשם והלאה- לצמוח ובע"ה להגיע לאן שאת רואה לנכון...

בהצלחה

יש מאות כאלה אצלנו ב"ה.

אני מקבלת הצעות לפחות 4 בשבוע והרוב לא נפסלות על העיניין של התורה.
אולי כי ההצעות הן לרוב רק מרבנים.

אבל אם מישהי מחליטה שהיא בנתה את עצמה לשם כך,עברה המון תהליכים
יש כאלה שגם עוצרות ולא יוצאות כמה שנים כדי להיבנות נכון לזה
אין לה מה לפחד מלמצוא בחור ששואף ללמוד רק תורה.
ואת לא יוצאת עם בחורים בשיעור א', הרוב מעל שיעור ה' לכן הם כן יודעים את הכייוון
בשלב הזה, או שהם בכיוון להישאר מעט ולצאת או שהם בעיניין להישאר עד הסוף.
ומומלץ גם לדבר עם הראש ישיבה שלו הוא גם יודע אם נכון לו הכיוון הזה או לא.

בנות כאלה,אינן שואפות לרב אליהו
אבל הן כן שואפות לבחור שיתעקש על לימוד תורה לפחות 10 שנים אחרי החתונה
ד"א אותם בחורים גם לא ירצו בנות שלא שלמות עם זה במאה אחוז ושהן כן מוכנות לצאת עם אדם שיעזוב עוד כמה זמן, בדר"כ בחור כזה יפסול אותן.

לא צריך לפחד מלהתקבע על דבר כזה עצום.
משגע אותי שמתקבעים על גיל,מראה,עדה,גובה.אבל על דבר כזה?צריך לעודד קיבוע.
ושוב,אני אומרת יש מאות בחורים כאלה, לי יש רשימה של כמה עשרות מרבנים וכו'
הבעיה שבנות מתאימות כמעט ואין, מבחינתי מי שאומרת\מתלבטת על בחור שיהיה מוכן לעזוב ישיבה אני לא אציע לה בחור שמתכנן למסור את נפשו בישיבה.
 

כי חסר לנו נדבך חזק של תורה

דבר שברור מאליו בציבור החרדי.

ולכן בזה יש שני ת"ח ענקיים שהם מחליטים.

יותר אצל הבנות..

רמת ההקפדה הדתית אצל בנות גבוהה מזו אצל בנים, כך שלבקש רמה קיצונית מסויימת מצמצם משמעותית את הסיכוי ומציאת התאמה.

מצד שני, אם זה מה שאת רוצה - שיהיה בהצלחה !

את חברותיי המדרשסטיות הרבה בנים פסלו על חוסר צניעות,או ביקשו מהשדכנית להאיר על כך.
באמת שניתן למצוא בודדות שמקפידות על גרביים,כיסוי ראש מלא (גם בלי שתי אצבעות קדימה!)
רק אסוף בשיער וכדומה...ואם הן קיימות אז זה נמצא בגבעות..(לצערנו אבל ככה זה)
דברים שבנים שמתכננים לימוד תורה משמעותי פוסלים ישר.
ויש גם הרבה שלא פוסלים.

הרמה הרוחנית הטבעית יותר גבוהה זה כן.

ההקפדה הרבה פחות.

ושוב,לא נתקלתי במחסור של הצעות עד כה ב"ה!
אעפ"י שהייתי בהפסקה של כמעט שנה ההצעות ב"ה זרמו.
וראיתי בחורים איכותיים או או איכותיים...
רק צריך לרצות לשם שמיים וזה מגיע.

ואני גם לא בטוחה שראוי לומר את זה

אולי אפשר לומר שמתוך מי שאת נתקלת- זה כך..

בכ"א- הצלחה ורק טוב

מביקור פזיז במדרשות מכללות וכו'
הרוב לא נוהגות כך

הן לא עוברות על איסור חלילה,שלא יהיה כאן קיטרוג.
מה שהן עושות ב"ה זה מותר לגמרי.

אבל לראות בנות עם כיסוי ראש כמו של הרבנית עידית,
או לבוש שכזה-שוב אני בקושי רואה וב"ה אני מעורבת מאוד בחיי הבנות בציבור שלנו.

רק אמרתי שרמת ההקפדה של נשים לא גבוהה מבחורים.
והחמרה בצניעות (אם נקרא לזה כך)היא לא נחלת הכלל.וקצת חבל...

אני מכירה הרבה יותר בחורים שמתעקשים על שרוול ארוך מאשר בנות.

ועפ"י הלכות צניעות של הרב אבינר,שלוש רבעי חובה גם לבנים ועדיף שרוול ארוך לגמרי.

גם הרב אברהם שפירא היה מדבר על כך לתלמידיו

אבל מזה אין לי מקור

ולרב אבינר יש הרבה מקורות,ספרי שו"ת של הרב.

אבל בעיקרון מבחינת הרב אבינר מה שחובה על נשים חובה על גברים
הוא תמיד מדבר על זה.

גרביים,שרוולים,רחב וכדומה..

אמרתי רמת ההקפדה הדתית.בייחס לתגובה של משה.

את רואה את החבר'ה מהמבט הצר של אלו שנכנסים בש.ג. של בית המדרש, את לא רואה מה הם עושים שם או בתקופת השרות הצבאי שלהם.

אני נפסלתי בזמנו על ידי בנות לאור היעדר רקע ישיבתי משמעותי (זכותן), בה בעת שראיתי עשרות חבר'ה עם רקע ישיבתי והסדרניקים (כנראה בלחץ ההורים), שההגדרה הצבאית שלהם הייתה "ביינישים בלאי".

תופעות כמו עישון כבד, אי ניצול זמן, סגנון חיים רדוד, ורעות חולות ואחרות לא פסחו על הסוג הזה של אנשים.

ומצד שני ראיתי חבר'ה מצויינים שהלכו על 3 שנים ישר אחרי התיכון. אז הם לא יודעים לפתוח דף גמרא לבד (גם אני לא, אגב*), אבל כל ההתנהלות שלהם אומרת כולה יראת שמים.

________________

* הרב שטיינזלץ עוזר לפעמים

אני חיה בעיר מעורבת,אני באתי ממקום מעורב.

אז בסניף שלי חבר'ה בישיבות חוץ מהגיל של חניכים שלי כמעט ואין.

המקסימום זה המכינה בעלי.חניכים שלי יצרו תופעה גדולה של ישיבות וישיבות גבוהות.

אעפ"י ששתים שנמצאים בשבי חברון הלכו לשמה כי הם שמחו שמשחקים שמה כדורסל.
אם כבר זאת החברה שלי ומשמה באתי ב"ה!!זכות ענקית.

גם אני הייתי פוסלת בחור שלא נמצא בישיבה.
מה שאמרת זה כמו שחילונים אומרים על לא לחזור בתשובה כי יש מלא דתיים גנבים.
זה טיעון רדוד כדי לשמוח במציאות שהם נמצאים בה.בפסיכולוגיה זה נקרא דיסוננס קוגנטיבי.

זה שיש תופעות כאלה וכאלה בכל מקום שתלך אין עוררין על כך.
אבל בפועל,הכלל מעיד על עצמו.

רוב בחורי הישיבות הם בינשים למופת,רוב אלו שהלכו ישר לצבא ברמה רוחנית נמוכה.

זה שיצאו כמה מפה גרועים וכמה מפה טובים זה לא מעיד על הכלל וגם לא מעיד על הנחיה נכונה לכלל.

לא סתם הוקמו ישיבות ההסדר,באמת להבטיח את מקומם של החיילים הדתיים לא רק בצבא אלא גם בתורה.
וזה הוקם כצו השעה,אני זוכרת שהיו מצטערים בעקיפין על כל ילד שהולך לצבא
שהיה ברור מאליו שהוא הולך ולא יחזור אותו דבר.(מבחינה רוחנית)
היום הורים שקטים לשלוח את הילדים שלהם,רבנים שקטים ונשים שקטות להתחתן עם בוגרי צבא.

בע"ה.

ובמפרשי המשנה. וגם: יודע להעביר אותה לקריאה פשוטה וקלה.

מלבד, הוא לקח חופש מהבנק על מנת להשלים את מלאכתו.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%97%D7%A1_%D7%A7%D7%94%D7%AA%D7%99 

האר את עיני..איפה ראית זאת בדור האחרון לדוג'?

הרב אורי עמוס שרקי היה מרצה באוניברסיטה . גם הרב זיני.

הרב פר' לב- חיבר ספר בנושא חשמל בשבת "מערכי לב" והקים את מכון לב .

הרבי מילובביץ' היה מהנדס.

איך הוא הוציא תואר...אני שאלתי אותו.

ד"א-אין בעיה להוציא תואר,ההפך מבורך ומכופל.

אבל אין ספק שזה עולה על משהו.

הרב אליהו לא הוציא תואר,הרב קנייבסקי לא הוציא תואר והגיעו לאן שהגיעו...

שהתפרנסו ממעשה ידיהם.

אני ארמוז שיש אפילו ראשי ישיבות כאלה. ומהגדולים שביניהם.

גם הרב שילת ממעלה אדומים לדוגמה, מעולם לא התפרנס מתורה.

ואם תבואו פה להשוות לי לכמה חכמים שהוזכרו ולהגיד שזה לא אותו דבר - אז יש לי 2 תשובות:

1. אנחנו לא מחלקים ציונים לרבנים.

2. אם נתתם לרבנים המסוימים הללו "ציונים" פחות גבוהים - אין לי שום ספק שאתם לא מכירים אותם.

חיזקתם מאד מאד...

שה' יאיר את הדרך ויתן את הכוחות, לכולנו ולכל עמישראל!!

בבשורות טובות ומשמחות..

ושוב תודה רבה!!

הרמב"ם לא היה אוהב את זה. אבל היום זה קצת אחרת. כל זה טוב ויפה אם האדם באמת יושב ולומד. אבל חובה להיזהר שלא לפתח אישיות של גרור נתמך. שהופכת אחר כך למגיע לי. זה מאוד מאוד לא בריא.

לימוד זה לא עבודה. גבר צריך לפרנס ולעבוד. העבודה מכבדת אותו. הוא צריך לשלב זאת עם לימוד התורה. אבל לא לעבוד??? בעיני זו בושה. 

את בני אלא תורה

ומסבירים המפרשים שם שרק לבנו היה נותן ללמוד רק תורה כי הוא מוכשר לכך אבל שאר בני האדם לא

ועיינו גם

http://www.halachayomit.co.il/DisplayRead.asp?readID=414

בכל מקרה לצערנו היום המצב הרבה יותר מסובך ממה שטליה מנסה לתאר ..........

נכון שאם האישה מאוד מפרגנת והבעל הוא עילוי הוא צריך ללמוד תורה

וכמו שפעם שאלה אישה אחת את הרב למה הבעל שלי לא החפץ חיים וענה לה הרב כי את לא מנתנהגת כמו אשתו של החפץ חיים

אבל לצערנו היום זה לא כך ושבבניקיות(פזילה לחילונות) חדרה חזק לחברה החרדית וחלקם פוזלים לרחוב החלוני ולשכורות ההיטק הגבוהות והם אומרים למה שלי לא יהיו חיים כאלה

ולדעתי הבעיה הקשה ביותר היא חילול שם השמים כאשר הרחוב החילוני מסתכל על אותם חברה שלא הולכים ללמוד ואומר " פרזיטים , למה הם חיים על חשבון המדינה , למה הם לא עושים צבא"

וזה מרחיק עוד יותר אותנו מהמטרה שלנו כי כאשר אדם לא דתי רואה אדם דתי הוא חייב להרגיש אני רוצה להיות כזה אם לא----זה אומר שאנחנו נכשלנו.

ולצערנו אנחנו רואים בני תורה שעוזבים את הישיבה כי נקלעו למצב כלכלי קשה ואז שם שמים מתחלל עוד יותר כי אנשים אומרים אם הוא חכם למה הוא לא כלכל צעדיו מראש וכבר נאמר פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות.

וכן במדרש ....חנוך תופר מנעלים היה .....וזאת היתה הקדושה שבו :

ומסביר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמ' 34) בשם רבו רבי ישראל סלנטר, שאלו היו הייחודים של חנוך: בכל תפירה שתפר, בכל סנדל שעשה, הרהר חנוך, שהסנדל יהיה חזק ועמיד, שמלאכתו תהיה מתוקנת ויפה ושמי שיקנה את הסנדל הזה ילך רק בדרכים טובות.

להמשך המאמר

http://breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1161292857&ucat=36

ולכן : מטרת העל  של כל אדם באשר הוא היא לקדש שם שמים ברבים

ואז :

אם אדם בוחר להיות איש הייטק מצויין - קדש את שמך ברבים שכולם יראו שאתה איש טוב איש ישר איש אמת כולם ירצו להיות כמוך תוכל לקרב עוד אנשים ל-ה'

אם אדם בוחר להיות סנדלר - מצויין אבל תחשוב מחשבות טובות , תעשה מוצר טוב , תהיה ישר.

אבל אם משהו בוחר את דרך התורה אז:

אם הוא חי על חשבון אשתו (או הורים וכד').. וזה רצון אישתו - אז אין בעיה אבל שיכינו את עצמם לימים קשים - כמו שמסיימת הגמרא:  א''ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתאובעברית לכו לעבוד בחודשי ניסן ותשרי כדי שלא תחפשו את מזונכם כל שאר השנה)

אבל אם אדם בוחר לחיות על כספי הצדקה פה חייבת להיות לדעתי רשת פיקוח רבנית כדי לוודא

שלושה רמות של יכולות בתלמידים:

1. עתידים להיות גדולי דור ומורי הלכה- אנשים אלה צריכים להתקיים מקופת הציבור.

2. תלמידים רציניים אך לא עילואיים- אפשר שיתקימו על חשבון הציבור אך לתקופת זמן מוגבלת בלבד.

3. אנשים שפוזלים לרחוב- ומשתמשים בתורה קרדום לחפור בה- להעיף מיד מהישיבה ולשלוח למסלול העבודה

ולדעתי הבעיה המרכזית היא עם מספר 3 כיוון שהרבנים מפחדים שאותם אנשים יצאו מהדת ולכן הם מוכנים להעלים עין על מנת להציל מה שאפשר להציל

הבעיה היא שהחילונים רואים בכך שחיתות של הממסד הדתי ובמקום לקדש שם שמים - נמצא שם שמים מתחלל

ויהי רצון שימצא שם שמים מתקדש דרכינו ויתקיים בנו ובכל דרכיך דעהו 

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.