אני לא אוהבת שהכל בסוף קיטשי

חוץ מקיץ כתום, שלא! אל תקראו אותו!!
הוא עיצבן אותי ממש.

הוא מוציא את המתנחלים לפחות בתקופת אברהם אבינו...

לא קראתי עוד..את אורי הפסקתי באמצע כי הוא לא צנוע..[לפחות בעיני ילדה בכיתה ו'~ שעוד לא נחשפה לתרבות הזה..]..וקיץ כתום הפסקתי באמצע מרוב עצבים..זה כ"כ לא נכון ומגעיל.ואיך לא-גם שם יש קטשיות..

בייחוד אהבתי את אליפים..=]]

לוזוכרת את כל השמות,אבל אליפים יפה, אורי-חוץ מהעמוד האחרון ממש ממש ממש יפה [והעמוד האחרון פשוט הורס הכל! ] קיץ כתום לא קראתי..

אבל בעבר לא הייתי מסוגלת לקרוא אותם. (מפאת חוסר הצניעות שבהם - לילדה בת 10)

אני אהבתי מאוד את הספרים שלה, את אורי לא ממש אהבתי ואת קיץ כתום לא קראתי. אבל ספרים כמו שבעת המנעולים, מן המצר, בן הערובה, תפילת הנזיר ובני דניאל, אלה ספרים ממש יפים!!

קראתי שבעת המנעולים, ובכלל לא אהבתי את הספר

ודווקא אז נהניתי מהם יותר.

וקיץ כתום הוא באמת נפילה יחסית לספרים אחרים שלה, באופן כללי הישנים יותר טובים מהחדשים.

אבל בגלל שהיא בסוף סתם הקריבה את החיים שלה.

ספרים יפים, סופרת טובה (חוץ מקיץ כתום)..

אורי ואליפים ממש אהבתי, אבל מבחינת הצניעות שבהם הייתי מעדיפה לא לקרוא שוב..

חוץ מאיזה ספר שחברה שלי קראה ואמרה שהוא ממש לא צנוע-אם תרצו אני אגיד את שם הספר-אז לא קראתי אותו..

ואהבתי את כל הספרים שלה-יש לה כתיבה ממש יפה (חוץ מאת קיץ כתום-שקראתי את כולו והצטערתי על זה... אמא שלי קנתה לי אותו ויש לי אותו בבית ואני לא קוראת אותו עוד פעם בלנ"ד...ואני קוראת כל ספר שיש לי לפחות פעמיים)

הספרים שלה: אורי,שחר,אליפים,נערי המחתרת,הבריחה, שבעת המנעולים וכו'..

(הספרים האלו לא כ"כ צנועים אבל בגלל שיש לי אותם בבית-וקראתי אותם מאז שהייתי קטנה אני לא מצליחה להתנתק מהם..:-/)

תפילת הנזיר,והתחלתי את קיץ כתום ולא כ"כ התחברתי..בסה"כ הם מאוד יפים! ויש שם קטעים לא צנועים?! טוב לא שמתי לב...

בס"ד

קראתי את כל הספרים שלה חוץ מאורי עד אדי (או משהו כזה)וממש אהבתי בעיקר את מן המצר...

ואפילו אהבתי..

היום לא בא לי..(היום, ז"א בשנים האחרונות,ומאז שנהייתי אמא)

מעניין...

לא כ"כ אהבתי, האמת, את סגנון הכתיבה שלה.

אפילו, ממש לא אהבתי..

קיץ כתום באמת מעפן, כי היא ניסתה לכתוב על משהו שהיא בכלל לא מכירה.. אשכרה הוציאה ת'דוסים כמו אנשים מתקופת אברהם אבינו....

את אורי אני זוכרת כספר טוב,

תפילת הנזיר מקסים,

ואהבתי מאוד את הספר שלה על ילד מה"הגנה", לוזוכרת ת'שם של הספר...

אגב מיכל,

זה ממש מבלבל שאין לך קו בין החתימה לשאר ההודעה... לתשומת ליבך

אבל צריך לקרוא אותו ולדעת שהוא קיטשי.!

אבל אהבתי.

ואורי הפסקתי באמצע- השתעממתי ממש.!

תכל'ס אני לא כ"כ אוהבת ת'ספרים שלה [שחר יוצא דופן..]

יש לה סיגנון מסויים וברור.!

אהבתי את הספרים: אורי, שחר, בני דניאל, מכתבים לצופיה, רועי, ולוזוכרת איזה עוד...

לא אהבתי: ספר לא צנוע בכלל! (לוזוכרת איך קוראים לו.. משו עם אור נראלי..), עוד איזה משו עם אילת.

טוב לראות שאת השמות של הספרים שלא אהבתי אני לא זוכרת...חחח....

הרמות שונות, לא אהבתי את קיץ כתום....

אני בעיקר אוהבת את הכתיבה  שלה....

ספרים מדהימים!

אורי ושחר הכי!

קראתי , חוץ מקיץ כתום( אמרו שזה לא יפה)

וגולת הכותרת שלה זה המעשה הפיזי, בסופו של דבר, בכל ספר.. כביכול משתמשת ברגשות מאד חזקים ועוצמת רגש- בלי להבחון באמת לעומק ערכים אמיתיים, ובמיוחד בקשרים הבינ- אישיים שהיא בונה בספרה.. מעלה את כל העולם החילוני לעומקו- של רגש, והתאהבות, וקשרים, וזה יותר מסוכן ומשפיע על הנפש כי באמת היא מדברת אל הלב, אבל איפה הקדושה, איפה??? ככה ההינו רוצים לראות את הקשרים האמיתיים והאלוהיים שלנו בין איש לאישה? האם הקב"ה שמח בזה שאנו קוראים את הספרים הללו ומקימים לנו עולם דימיוני שכזה, וממנו ניזונות שאיפותינו הכמוסות? האם משם אני מתעלים לקב"ה ולקרבת ה' האמיתית והטהורה?

תענו לעצמכם, בכנות...

ולא, ממש לא נסחפתי..

ולוואי שדברי שנכתבו מעומק הלב, יכנסו לשם, בחזרה..

אבל זה לא אומר שצריך לא לקרוא את הספרים.

המודל החילוני לאהבה כשל,קרס, נכשל, איך שלא תקראו לזה זה לא יהיה מוגזם.

אני מאמין שמי שההשקפה שלו מחוזקת יוכל כמעט רק להיבנות מקריאת ספרות.

והספרים של שטרייט וורצל מאוד הורסים מנסיון.

ודוקא בגלל שהם מלאים רגש נראה שהרגש נמצא בעולם החילוני.

בייחוד רועי...קראתי מלא שלה

אליפים,בני דניאל,אורי,חברות,מכתבים לצופיה,שחר,קיץ כתום, רוני מלך מהמסטולים (נראה לי שלה)...קיצר כל מה שמצאתי...

אבל קיץ כתום פשוט מזעזע!!! היא עשתה מהבנות האלה משהו זוועת עולם כאילו הן מימי הביניים מכירה ת'בנות שזה נכתב עליהן..(פחות או יותר) הן ממש לא כאלה

בס"ד.

למה הורסים??

זה שהיא יודעת להעביר רגשות בצורה מטורפת לא אומר שהספרים שלה הורסים... זה פשוט תלוי בך וכמה מעניינים אותך בנות\ בנים... (לפי מה שאת\ה)

אבל יש לה ספרים מדהימים!

אחת הסופרות(:

בעיקר שחר(יש לו גם שם יפה) הכל ספר שלה יש את הקטעים הלא צנועים אבל גם אפשר לדלג עליהם וגם זה לא מפריע לסיפור..

בקיץ כתום הייא באמת עשתה ממנו אברהם אבינו אבל הספר לא נכתב לציבור שלנו..

לדעתי הספרים שלה מעולים, קראתי את כולם מגיל 10, ואני נהינת מידי פעם לחזור לקרוא אותם.

אבל כמו כל ספרות או תרבות חיצונית, צריך לדעת איך לצרוך, לא לקחת כל דבר כקודש, אלא לקרוא באופן ביקורתי ולדלג על מה שלא ראוי.

אסתר שטרייט ורצל כותבת מתוך עולם מלא תוכן, מלא רגש, ומתארת באופן נפלא את הדמויות ואת העלילה, מה שלצערי לא נמצא בספרים מרקע דתי יותר.

לגבי קיץ כתום- מסכימה עם כולם שהייתה אכזבה. פגשתי את הסופרת בזמן שכתבה את הספר והיא סיפרה לי על תהליך כתיבתו, וגם שראיינה את הבנות הללו מספר פעמים, ועוד "אנשים משלנו" על מנת ליצור תמונה קרובה כמה שיותר למציאות. אבל כנראה שלא הצליחה לדייק...

כמו לכל סופר, גם לה יש ספרים שהקוראים אוהבים יותר או פחות (אורי, שחר, אליפים- קלאסיקות, לעומת- אדי מלך המסטולים, נערי המחתרת).

אז לא פחות חשוב, שנדע אנחנו איך לקרוא ולבקר...

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.