בס''ד.
הוא תמיד בא בתקופה הזאת של השנה. משאיר אחריו מן ריח כזה, של שלכת.
אף אחד לא רוצה להודות שהוא בא, אבל כל אחד מרגיש אותו, גם אני.
יש בו מן עצב יפה, כזה שגורם לך לחשוב על כינורות, וסתיו.
אבל מצד שני, יש בו מן כבדות כזאת, שגוררת אותך בכוח מהקלילות של הקיץ.
יש לו מן הרגל כזה, לגרום לי להרגיש נבוכה.
כשאני מרגישה כשהוא מתקרב אני ישר נזכרת בדברים שאני צריכה לתקן.
ככה זה, יש כאלה שיש להם כישרון לעשות נקיפות מצפון.
תמיד אני מדמיינת אותו, בטלית לבנה. מן צדיק שכזה.
ואני מתכווצת לעומתו בבגדים פשוטים, שצועקים- תראו, רק תראו את הכתמים!
אלה לא סתם כתמים. זה גואש על בסיס שמן- כזה שלא יורד בכביסה.
גם אחרי שהלכלוך יורד – הכתם נשאר, דבוק לנשמה.
לפעמים הוא דופק- רק כדי להזכיר. להזכיר לי שצריך להזדרז.. הזדמנות אחרונה
ואני, לא תמיד פותחת. לפעמים מעדיפה להשאיר את הדלת, את הנשמה- סגורה..
והצעקות שלו- שמתחננות אלי, "זה אני, אלול..תתקרבי" עוברות לי ליד האוזן,
ומדלגות לאחת הבאה..
ואם הוא מגיע אליכם ..בבקשה, תפתחו לו את הדלת!
.
