בס"ד.
בראש מורכן
תלולית עפר וסלע מוצק- זה כל מה שנותר,
אבן באדמה התחוחה לא תעיד ותספר דבר.
הן נפש, סיפור חיים שלם שנרקם טמון כאן,
והתמונות רצות, ממלאות את ישותי,והזיכרון איתן.
גם כשאוורש ואלך כפופה - איככה אוכל לשכוח?
את הפנים המיוסרים,הראש המורכן- לעולם לא יתנו לי מנוח
הם, הנאצים במחנות הריכוז, חיות אדם המה
גדעו את טללי נעוריו, ילדותו היפה חלפה נעלמה.
אך הם, 2 שקים על גבו משליכים,
נער, בימי בחרותו, שעל גבו עול חיים
מצהלותיו,אושרו וצפוני ליבו נדפו פתע, חלפו ואינם.
הוא, שם, כמו כולם, כבר איבד צלם ומראה אדם.
רק דבר אחד נחרת בראשו ואינו מרפה-
איך הועמסו השקים על גופו הדל, הגוף הדווה.
הן את ראשו לעולם לא יוכל לזקוף בגאון-
להגיד ניצחתי!כשבעיניו דלוקות אלפי משואות ניצחון,
כי אמנם, הוא גבר וניצח, והוא כאן.
אך ראשו לעולם ישאר מורכן-
בראש מושפל ישאר-זכר לאותם שקים שהעמיס כל יום,
כבהמה הסוחבת משאה, והוא הלוא רק נער שכולו טוהר ותום.
והנה ירדו מלאכים בלבן, באותו לילה ארור ונמהר,כישפוהו בתעתועיהם-
לחשו לו במתק לשון: בוא עמנו! ודבש ומור נוטף משפתיהם,
והוא נפרד מהיקר לו, מילדיו שהם ניצחונו, והוא עלה למרום והשאירם כאן,
אך כמצרבת אש זכר הכל, מחנות וחיות אדם,ואל הקבר פסע בראש מורכן...
* * *
מוקדש לעילוי נשמתו של שכני- יהושע מדליון, ששרד את השואה, שבה הוכרח לסחוב כל יום 2 שקים של 150 קילו (!), ו"מזכרת" מזה- הוא הלך כל הזמן עם ראש כפוף...
יהי זכרו ברוך!
ת.נ.צ.ב.ה.
