אב תש"ע
"אני יושבת מסביבי הר של תיקים ושקיות..
מכחישה כל קשר למקום בו אני נמצאת..
קירות ריקים צבע של סיד מקולף משכבות אין סופיים של סלוטייפים שנמסו מאור השמש החמה,
ריח של אקונומיקה באוויר, מקרר לבן עם שאריות של צ'ופרים עם מגנט..
לוח מודעות שהיה עד לפני מספר דקות המקום הכי עמוס בדירה נשאר עזוב, עם מליון נעצים יתומים..
הראש שלי כואב..
רק המחשבה על הנסיעה חזור גורמת לי לבחילה פתאום..
כולן מסתובבות כמו זומביות שקטות, לא רוצות בכלל לשהות בחדרן, שעד כה היה המקום הכי חמים בשבילן, אין צבע והכל ארוז.. כל החיות נעלמה..
אני יושבת ליד השולחן, לא כמו שתמיד אהבתי לשבת ולכתוב על המיטה בין הקירות שמסביבי מלאי הצ'ופרים, הברכות ותמונות הצבעוניות..
אני מעדיפה כבר משהו יותר רשמי כיסא פלסטיק מתנדנד ליד שולחן חסר מפה בסלון למטה,
שנה שלימה בה חוויתי את הרגעים המרגשים בחיי למדתי, לימדתי התמלאתי שמחתי ואפילו בכיתי..
באותו מקום..
- ועכשיו אני צריכה לעזוב..
זהו נגמרה לה השנה, את התואר "בת שרות" שכ"כ אהבתי והייתי גאה בו כבר לא אשמע..
הנתינה האינסופית בלי גבולות בלי חשבון בלי לקבל תמורה, אני לא יודעת אם שוב ארגיש במשך תקופה ממושכת..
אז נכון יש לי התנדבויות ויש דברים שלא נגמרים אבל בת שרות זה כל כולה חסד, נתינה, וכן גם רגעי כפית לא מעטים שיגעונות, התפרקויות, חוסר שינה ממושך, יצירה ללא גבולות, שחנוש"ים ממושכים עד אור הבוקר, יציאה ללא נתינת דין וחשבון לאף אחד, הרגשה של עצמאות מלאה..
וזה רק מעט מעולמה של בת שרות שאני חוויתי..
אני מתחילה להריץ בראש את השנה ברגעים קצרים, בקטעי 'שוט' ממוזערים ואני סוקרת בראש את ההגעה הראשונה..
שהייתה מלאת חששות לא קטנות, רגעי משבר, בשפיטה של בנות לפי רושם ראשוני, בכי בלילה הראשון שפשוט בא לי לברוח מהמקום הזה..
ואני רוצה לחזור לחממה הטבעית למקום בו מכירים אותי לחברות הטובות שהתפזרו להן כל אחת בחור אחר.. אותם אני רוצה ברגעים האלה.. ואני שוכבת על מיטה חדשה בפינת חדר ריק עם בנות שבאו ממקומות אחרים..
אבל עוד יום ועוד יום.. (עשיתי פסיכומטרי) אף אחת כמעט לא הכירה אותי הייתי מגיעה ליומיים בשבוע ומסתגרת בין הספרים העבים..
והופ החגים הגיעו!
נהנתי מכל רגע לא רציתי לחזור.. הנסיעות חינם סחררו אותיJחזרתי לחברות שלי, חוויות לא ממש היו לי לשתף.. אבל החזרה לשגרה הייתה קשה.. השלט בכניסה לדירה שקידם אותי באותיות של מדריכה בטושי ארטליין צבעונים -
"מוריה נשמה שלנו! מזל טוב!! מקוות שהיה לך טוב.. איזה כיף שנראה אותך עכשיו יותר!
ה-ת-ג-ע-ג-ע-נ-ו! יאללה לחגיגות!! החיים שווים למסלולם.. Jאוהבותותך דירת יודה לוי"
בהחלט ריגש אותי! (שדרך אגב- נשאר עד עכשיו אצלי באוסף דפים מיוחד שיש לי -וממנו ציטטתי)
מי מכיר אותי פה.. חשבתי..
אבל הינה המשבר הזה עבר.. השגרה החלה ואפילו התגלתה כמעניינת.. ההווי בדירת שרות התחיל להתגבש, ואפילו בחנוכה לא הרגשתי בכלל צורך לחזור לבית, נשארנו בדירה הלכנו להדליק נרות אצל קשישים, אלמנות, וכל מיני אנשים שהעלינו להם חיוך על הפנים, עשינו קנייה של ממתקים, הבאנו תחפושות והפגנו ידע בהצגה על 'חנה זלדה', כולם דיברו איתנו על "משבר חנוכה" אני אישית לא חוויתי אותו כי לא התנתקתי בכלל מהשרות..
ככה השנה חלפה לה במהירות האור, לא הספקתי לעקל שאני ביום ראשון וכבר התוודעתי שאני ביום רביעי, חמישי והופ סופשבוע..שבתות דירה, התחברות לקהילה, לנוער, למשפחות, לילדים ולשכונות הקשות..
ההערכה לבנות שרות בעיר גרמה לנו תחושה טובה ורצון להשקיע עוד ועוד..
פסח הגיע, וכמו בלוח מבחנים שהכל נדחה ל"אחרי פסח" כך גם בשרות זה ידוע שיש תקופה לחוצה של ארגון פרויקטים ופעילויות בחודש אייר, אפשר לומר שאחרי פסח היה קצת קשה לחזור, לא בגלל החוסר רצון, בגלל שגם כייף להרגיש בסטלה לנסוע לאיפה שרוצים בלי גבולות והתחשבנות של פרוטה לפרוטה.. יציאה קבוצתית כ-"בנות שרות" לצפון וואי- חוויה מרוממתJעלייה לאוטובוס בהצגת הכרטיס והלב רחב מאושר..
ואז שוב מסגרת.. כן, זה קצת קשה אבל- יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר, ויום ירושלים.. וואו!- אפשר לנשום?!
איזה חיוך רחב יש עלי בעת כתיבה הדברים והזכירה של הרגעים היפים.. הבימה הדתית הראשונה ביום העצמאות בעיר שהוקמה בעקבות עקשנות בלתי פוסקת שלנו ובסוף הצלחה גדולה..
הכתבות שפוצצו את העיתון המקומי בעקבות תהלוכת יום ירושלים מכל בתי הספר בעיר-זכתה לפידבק חיובי גדול מצד התושבים!
כן, ואנחנו הגורם הקטן במערכה הבנות שרות שאולי כל הדברים הקטנים ו.. כן גם הגדולים ישבו על קטפנו ונעשו בצורה טובה- נהננו מכל רגע של עשייה ברוכה J
וגם להיות אלה שעושים לא בשביל לקבל שבחים עשה לנו טוב בנשמה, כשישבנו שעות לפני בגרויות ולמדנו תלמידים.. כשהדירת שרות לפני הבגרות במתמטיקה הייתה נראת כמו חדר ליצור דפים עם מליון מספרים..
כן, לעשות לעשות ו.. לעשות לקדם ולו במשהו קטן בלב נער/ה אמונה שהיתה רעועה.. ולא מתוך סמכות מתוך חברות תמימה..
אז זהו..
יומן יקר..
השנה נגמרה, ואני עוזבת את הדירה בעוד שעה.. אני לא רוצה לחזור לפה מהר, ולא שאני שומרת טינה.. פשוט אני רוצה לזכור את הצבעים והיופי ולא הריקנות..
אני רוצה לתת לבנות החדשות הזדמנות טובה לעבור את מה שאני הטבעתי פה..
לתת להם לזרום.. לגלות, וליצור.. בלי להיות באמצע..
מי יודע מתי אחזור לפה..
אולי במפגש דירתי בעוד איזה חצי שנה..(?!)
אני עצובה כלפי חוץ.. אבל מלאת אושר וסיפוק מבפנים..
הגעגועים כבר מתחילים לפרפר בבטן.. לימים טובים וגם פחות.. לאנשים ולאווירה..
ואתה יודע מה? לנסיעות חינם שיותר לא ישובו..
אם רק הייתי יכולה לצעוק לבנות שרות החדשות,הייתי אומרת להם-
שלא יתייאשו לרגע, שגם מתוך משבר קמים.. ומכל קושי מוצאים פתח יציאה..שימשיכו ולא יוותרו ויקחו כל קושי כאתגר חדש.. וכל פיתרון כניצחון אישי שלהם..
שהתמודדות עם בנות חדשות היא יכולה להיות קשה וכואבת או כאחת שתקדם אותי בעוד צעד לקראת החיים האמתיים להתמודדות עם האנשים שבחוץ.. עם ההכשרה שלי מתור עצמי לדאוג תמיד לאחר.. ולא בשביל לקבל תמורה! בשביל להיות אדם ותרן, אכפתי, אמפאתי ובקיצור אדם טוב יותר!!
עכשיו אני צועדת עוד צעד גדול לקראת החיים הולכת ללמוד.. להתקדם, להמשיך הלאה את החיים מתוך הכוחות שקיבלתי במקום הזה..
אולי גם להתחזק יותר, כי יש נפילות בשירות אני לא מתעלמת מהם אני אוספת אותם ומקדמת את הצעד כלפי מעלה..
אני מתפללת שיהיה טוב.. והמשבר הבא שלי יעבור מהר..
כן, גם המשבר של הנסיעות שהופכות בין לילה למבוגרL
שאמצא את המקום שלי בין ספסלי הלימודים שאדע גם לקבל ולשמוע ממרצים ולא רק לתת ולדבר..
ופה אני מסיימת בתפילה לכלל ישראל- שיזכה בעוד הרבה בנות שרות ישרות ותמימות בעבודת ה' שיתנו לכלל ויזכו את הרבים בכל רבדי העשייה בעם ישראל..
בציפיה לגאולה וישועה בקרוב.."
-מוריה-
