אבל יש לי ב"ה גם כמה חברות רציניות...

למה זה צריך להיות ככה?!

אחת שנה מתחתי (בגיל 4 חודשים) ואנחנו כמו אחיות..

ואחת היתה מדריכה שלי שנה שעברה (היא בת 19) ואנחנו ממש ממש חברות...

אמרו לי שזה בגלל שאני בוגרת...

גם אני תמיד מתעצבנת על למה זה צריך להיות ככה...

וווו...משתדלת להינות ממה שיש...

ואם אתה רוצה את יכולה בכיף לדבר איתי באישי... (אני בת 15 )

בס"ד.

אני לא יודעת בדיוק בת כמה את, אבל זה די צפוי שילדות בגיל תיכון יהיו בשוק והלםם כשהן יראו שחברה שלהן רוצה להתאבד.. ואני לא חושבת שהן מכירות אותך בתור אחת לא שפויה....

אז לכן התגובה של הן די ברורה... הן בחיים לא ראו דבר כזה, ב"ה.. וברור שהן יודעות גם להיות רציניות.. רק שזה מלחיץ שחברה שלך רוצה להתאבד... תחשבי על זה רגע...

יו לך חברות אחרות ותשקיעי בהם במקום בבנות האלו...

כאילו מי שהולכת לפנימיה אמורה ליהיות דיי אחראית ובוגרת.. אז אולי תמצאי את עצמך שם..?..

והמון בהצלחה!!

אני אגיד דברים שאולי לא תאהבי לשמוע, אבל הם חשובים ולדעתי - גם הפתרון.

יש משהו בך, בפנים, עמוק, שזועק. ה ו א  זה שרוצה להתאבד, שכואב לו, שעצוב לו.

לא מתאבדים רק בגלל בעיה חברתית כזו או אחרת.

את אוהבת את עצמך? מעריכה את התכונות שבך? אוהבת את החיים ואת העולם?

יש לי תחושה, שאת משליכה את הקושי שלך עם עצמך - על החברה. כאילו שהחברה אשמה.

כמובן שיתכן שהיחס של חברות שלך לא תקין, אבל זה הרבה מאוד פעמים מתחיל בך.

אם את לא מתייחסת לעצמך בצורה טובה, למה שאחרים יתייחסו אליך כך? (אם את צינית כלפי עצמך, מתחבאת ממה שיש לך בפנים - למה שהחברה תגע בך עמוק? הם, בצדק, חושבים שאת לא אוהבת את זה)

זה גם מתבטא באימייל ששלחת להן, בו שאלת מה יקרה אם תתאבדי.

יש משהו חסר, לדעתי, במפגש שלך עם עצמך, ולכן את מחפשת חיזוקים מהחברה שימלאו את החלל.

כדי להשלים את החסר (את מה שאת לא מעניקה מספיק לעצמך) - את צריכה להכריז על מעשים קיצוניים כדי לזעוק "הצילו!!! תקשיבו לי! תחזקו אותי!!!", ולקבל יותר תמיכה מהמקובל ומהנצרך מהחברה.

מצטערת לצער, אבל אולי בהתחלה זה עובד, וזה ממלא קצת, וזה שוב נותן לך תחושה של נאהבת ומוצלחת - אך בסופו של דבר, זה עובר מהר. והדרך הזאת נשחקת.

כל דבר שבא בקלות - גם הולך בקלות.

העבודה שלך, שהיא קצת יותר קשה - אבל התוצאות שלה הרבה יותר מתוקות ובריאות, זה:

קודם כל, לאהוב את עצמך.

רק ככה יהיה לך טוב בפנים.

להבהרות ותלונות - אוסנת.

זאת בעיה מאוד נפוצה (ותתעודדו מהעובדה שזה מאוד מחמיא)...

א-ב-ל

אתם לא היחידים בחברה שלכם שבוגרים לגילם.

ממליצה לכם לחפש את אלה שכמותכם בסביבה שלכם...

ולפעמים, הבגרות האמיתית היא לדעת להיות בעל עין טובה וענווה.

ברגע שתחליטו לקבל מהחברים הקרובים שלכם, לפגוש בהם את הצדדים העמוקים והנסתרים שלהם, אתם גם תגלו כמה כל מה שחשבתם על הרמה הרדודה שלהם - היה פשוט שטויות.

יש תופעה ידועה, שבה כל אדם בפני עצמו הוא מאוד על רמה ובוגר, אבל כשהוא עם עוד אנשים כמותו בקבוצה - זה נראה כאילו הוא ילד.

וזה נראה כך במיוחד לאנשים בעלי אופי מסוים או בעלי סיבות שבגללם הם לא חלק מהקבוצה ממש.

לכן, אם תשקיעו בקשר שלכם עם אנשים פרטיים בחברה שאליה אתם משתייכים, תגלו שאתם יכולים ליצור קשרים נפלאים וחברות מדהימה עם הרבה חבר'ה מסביבכם.

וכל זה לא פוגע ולא מוריד מהבגרות שלכם. להפך.

ובאמת, תאמינו לי.

'התאבדות' בקלות כזאת.

אתם לא רוצים לראות את הנושא מקרוב..זה כ"כ כואב, קשה ואכזרי.

זה דורש אומץ וטירוף, והמון פזיזות ודבילליות, זה בריחה נטו.

לא מבינה איך אפשר להעלות את זה בכלל.

באמת.

לא כועסת או משהו פשוט תחשבו קצת גבוה, בהיגיון.

להתאבד..

פפ כמה קל לכתוב את זה.

תכירו אנשים. תבינו על מה אתם מדברים.

אוקיי זה מש חשוב לי.. באמתת..

בכוונה לא כתבתי "תראי" כי זה לא ספר שקוראים, (ועייני שם בהקדמה..).

בעיקרון זה אימון אישי לבני נוער. זה ספר שמרה איך לחיות. נותן מלא עצות לחיים, והדרכה על כל הבעיות שיש לנו בגיל הזה..

את מוזמנת באישי בשמחה...

שכל בנאדם הוא מה שהוא בלי קשר לגיל.. יש לי חברות ממש בוגרות ואני ממש נהנת לדבר איתן.. ויש תאלה שנווו.. את יודעת תקועות כאלה.. אז אני זורמת איתן .. אבל אני לא אדבר איתן על דברים באמת חשובים..

בס"ד

מי מתייחס ברצינות לבנוות כאלה?? י

בס"ד

אם 3 שנים הוכיחו לך שהם ילדות קטנות אז תשחקי איתם חיי שרה, אל תדברי איתם על נושאים אישיים....

(אני בפנימייה במשפחתון חינוך מיוחד! כולםםם שם ילדות קטנות!!)

יש כמה שאפילו בטוחות שהם בוגרות...

אני מתה עליך!!

שמחה כל כך לשמוע שאת החלטת להישאר עמנו!

אני ממליצה לך לקרוא את המאמר שבקישור הבא.

נכון, זה ארוך, אבל זה שווה את זה. 

http://www.makshivim.org.il/show.asp?id=39457

בקצרה:

"האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת?"
 

מה מרגיש אדם היודע שהמוות קרוב? איך מתמודד אדם מאמין עם הרגעים הקשים של הפרידה מהאהובים לו

ביותר... מהילדים, מהבעל, מהחברים... מהעולם הזה? אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם

"חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות.

אחרי חמש שנים שהדברים היו גנוזים אנו מביאים אותם לראשונה בפניכם

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....