לפעמים מרגישים קרבת אלוקים גדולה ומנצחים מתוך האהבה.


ולפעמים- מרגישים הסתר פנים ובדידות...
ואז מנצחים מתוך היראה.




לפחות אצלי...

אצלי, הרבה פעמים זה בעצם הפחד, מה יקרה לי כשאני אגיע למעלה. הבושה מעצם המעשה.

אבל יש פעמים, שכן, מתוך אהבה. כי זה מה שאבא אמר, וזה מה שאני רוצה לעשות.

ממש תלוי..

רוב הפעמים זה בגלל שאני מפחדת שאני ימות ואז אני יצתרך להסביר למה עשיתי את זה וכאלה....

יש כאלו שעושים את זה מפחד ויש מאהבה!

אני חושבת שמאהבה.

שאני יודעת שזה לא סתם, השבת לדוגמא הלכתי ברחוב.

ואמרתי לעצמי וואוו. למרות כל מה שעברתי בשבועות האחרונים אני עדין הולכת.!

כנראה שבאמת הקב"ה רוצה שאני יהיה בעולם הזה.

פשוט הרגשתי איך הוא דוחף אותי להגיע הביתה.

בדר"כ מאהבה....

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....