בס"ד
מתוקף היותי הכלה הראשונה לבן הבכור, ההורים של בעלי גם חיכו וחיכו כססו ציפורניהם מרטו שיערותיהם... ואליהם הצטרפו גם האחים הקטנים שהם כבר מספיק גדולים כדי להבין אבל לא מספיק גדולים כדי לשתוק.
יש לציין שהם נידנקו, אבל עשו זאת בנחמדות יחסית.
אני שהייתי לחוצה ממילא וכל הזמן רק התפללתי על זה ובכיתי והתפללתי, החלטתי לקבל את ההערות שלהם בהבנה ובסבלנות. לפחות כלפי חוץ. נכון, זה היה לי קשה. אבל כל פעם לקחתי נשימה עמוקה ושתקתי - וביקשתי מה' שבעבור זה אפקד. חיוך קטן, "בעזרת ה'" או "אנחנו עובדים על זה" ידידותי, ובזה זה נגמר (כמובן עד הביקור הבא).
תזכרי תמיד שה' מסתכל עלייך מקשיב לך, וגם כותב הכל... ה' מעניק במתנת חינם, אבל גם במידה כנגד מידה. תזכרי את זה וזה ייתן לך כוחות להתגבר.
את יכולה גם לנצל את הצער (אפילו כשהוא מאד מאד קטן) ופשוט להתפלל....
אגב - בתוך הציפייה, הכל היה נראה לי מאד בלתי נסבל, נמרח וגם קצת מפחיד (אולי ח"ו יש בעיה?) במבט לאחור, חיכיתי קצת יותר מחצי שנה. זה הכל. וכשב"ה נפקדתי, הודיתי לה' על חצי השנה הזאת שנתנה לי את הזמן עם בעלי לבנות זוגיות. כן כן, יש דבר כזה - והוא חשוב מאד!!!! ומלבד זאת, שלא נדבר על ערבים שקטים. עצמאות פנימית. יותר פנאי לעבודת ה', וכן הלאה.
יותר מזה - שלושת החודשים הראשונים של ההריון, היו לי קשים יחסית. בחילות, צרבות, עייפות, חולשה, כבדות.כל התחושות המבורכות שמבשרות על בואה של נשמה חדשה לעולם. לא עמדתי ליד הכיור, בטח לא ליד הכיריים, ושלא נדבר על כביסות או משהו שמזכיר ספונג'ה. וזה רק בתחומים שאפשר לציין.... אמרתי לבעלי שאני מודה לה' שלא נפקדתי כל כך מהר, כי הוא לא היה מבין עם מי הוא התחתן. פדלאה זקנה או בחורה עם מרץ וחיות?!
היום ב"ה אני מחזיקה על ידיי שני ילדים מתוקים. אחת בת שנה וחצי ואחד בן חודש וחצי. נחמד מאד, ודורש הרבה. בדיוק אמרתי לגיסתי (שכבר מאד רוצה להתחתן) שתנצל את ימי נערותה. שתתפלל בראש השנה ותשמח שהראש שלה לא מתעסק באמצע שמונה עשרה ב"איפה הילדה שלי? לאן היא נעלמה?" "איך מגיעים לטישו ומקנחים לה את האף?" "למה שכחתי לשים את החליפה של בעלי בניקוי יבש? הוא נראה המוזנח היחיד כאן..." וכו'. שתנצל את הזמן לחסד לתפילה למעשים טובים, לעצמה....
ואני אומרת את זה גם לך. באמת באמת. תאמיני ש"לכל זמן ועת" ה' יודע מה טוב לך, ולכל זמן יש את התפקיד שלו ועבודת ה' המיוחדת לו. כמו שרבנו הקדוש אמר "העבר אין, ההווה עדיין, והעתיד כהרף עין" נמצא שאין לאדם אלא את אותו הרגע שהוא נמצא בו כעת. תחיי את המצב שלך עכשיו. ותחיי אותו באמונה!
עוד משהו. אחותי התאומה התחתנה שנה אחריי, ונפקדה רק לאחר שנה וחצי. היא בחורה מדהימה שעברה את זה באמונה גדולה, אבל כולם מסביב פחדו, חששו, התפללו ובכו הרבה בשבילה. למה היא לא נפקדת? שתי אחיותיה נפקדו די מהר... והנה, ב"ה אנו מחכים עכשיו לאחיין קטן שיבוא בשעה טובה. כולם כתבו לך שאחרי שנה כבר עושים בדיקות. אבל לדעתי גם זה מהר מדי... שמעתי שאדמו"ר אחד (לא זוכרת מי) אמר שעד שלוש שנים אין מה לחשוש. ושהזוג ינצלו את הזמן בינתיים להיות ביחד... ובאמת ראיתי גם הרבה זוגות כאלה, שחיכו מעל לשנה וב"ה הצליחו וקבלו את המתנה היקרה בלי בדיקות וכו'.
העיקר להאמין, להתפלל. ולהיות רגועים.
אני מאחלת לך שתמשיכי להיות מאוהבת בבעלך. ועם הרבה סבלנות כלפי המשפחה שלו. ושה' יתן לך כח להתפלל אליו, ויקבל את תפילותייך ברצון.
גמר חתימה טובה.
נ.ב
בניגוד לאחרים, אני לא מציעה לך לבקש מבעלך להיות המגשר ומעביר המסרים. סתם כך, זה לא כדאי לענ"ד. עם כל הכבוד, זה עושה מתח ואווירה לא נחמדה.
בבעלי. 
,
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)