"היא נפלה!! היא נפלה!!" נשמעות הצרחות מכל עבר. הקרב לא קל.
אני מציצה ורואה את חברתי לשדה הקרב על הרצפה מאחורי הדודים. אני מאתרת במהירות את מי שירה בה ומכוונת. פגע? לא פגע? אין זמן לבדוק. אני יורדת מהר אל מאחורי העמדה, מעבירה את הקנה דרך רשת ההסוואה ושוב מכוונת. דמות כחולה מופיעה מאחורי הגדר. אני לוחצת על ההדק. פגעתי? אין לי מושג. אני לא רואה אותה יותר.
קריאות ויריות נשמעות מכל עבר. יש לי מספיק תחמושת? כן, מספיק. אני חוסכת.
מישהי מצטרפת לעמדה שלי אבל עוזבת במהירות. הכדורים שורקים מסביבה כשהיא רצה לעמדה אחרת, אבל היא יוצאת בלי פגע. אני מכוונת שוב...
הרובה שלי משמיע רעש מוזר ויוצא מכלל שימוש. אני רצה ומחליפה אותו.
עוד מישהי נפגעה. אחת הבנות רצה אל האוטו ונכנסת. מחסה מצוין. היא מפילה הרבה מחיילות האויב. אולי אני אצטרף אליה? לא. מסוכן מדי לצאת מהעמדה. אני אשאר כאן.
אני שוב יורה, ושוב. אני אף-פעם לא יודעת אם פגעתי.
אני רואה את חברתי רצה, נפגעה כנראה. כתם אדום מעטר את האפוד שלה.
העמדה שלי מספקת לי מחסה מצוין, מגינה עליי, ויש בה חורים לירייה. אני לא אעזוב, אפילו שזה אומר להישאר בעורף כמעט, ולא להתקדם אל האויב... אני לא מעוניינת להפגע. אני מעדיפה להישאר ככה, בעמדה שמאפשרת לי לירות כדורים שקולים ומכוונים.
אני בכלל לא יודעת אם פגעתי במישהי. מדווחים שאנחנו פוגעות פחות, והן ביתרון. מי שנפגעת, חייבת לגשת, לטפל בעצמה בשיא המהירות ולחזור. לא ניתן להן לנצח.
הראש שלי נזרק אחורה ואני מבחינה בכתם מול עיניי. נפגעתי. הם פגעו בי בפנים.
אני נוצרת את הנשק, מרימה אותו מעל לראש ורצה אל החדר המוגן. שם אני מנגבת את הכתם הירוק מהקסדה שלי. הטעם של הצבע שחדר לפה שלי מריר.
אני תופסת את הנשק וחוזרת לקרב. הם גם ככה ביתרון. הקרב מסוכן. פיינטבול זה לא משחק ילדים.

))))