ספר מהמם!!

מיליון דולר..

לנה קיכלר-זילברמן היא ניצולת שואה שהקימה מיד בסיום המלחמה בית יתומים לשם אספה ילדים יתומים יהודיים ששרדו. היא ידעה להשיג להם מזון מה שהיה מצרך נדיר, בגדים ותרופות, ועשתה כל מה שאפשר כדי לשקם את חייהם מכל הבחינות, פיזית ונפשית.

בית היתומים הותקף פעמיים ע"י פורעים גויים מקומיים שלא יכלו לחיות עם העובדה שהיהודים שרדו.

הילדים יחד עם הצוות נלחמו בשיניים והדפו את ההתקפות.

לאחר תקופה עשו כולם עלייה ארצה וכל אחד מהילדים מצא את מקומו, אך מדי שנה שמרו על טקס קבוע ונפגשו בביתה של לנה.

לנה קיכלר זילברמן כתבה ספרים נוספים נלווים, ספר אחד מספר על קורות חלק מהילדים שלה בשואה, אני לא זוכרת את שמו. ספר נוסף נקרא "המאה לגבולם" והוא מתאר את התפתחות חייהם של הילדים.

מאה ילדים שלי יצא גם בסרט.

חוץ מהסרט הידוע יש עוד סרט דוקומנטרי מאד מעניין שבו הילדים שכבר בני 50 נפגשים יחד ומעלים זכרונות.

ללנה עצמה נולדה בת משלה רק בגיל 50, מה שנקרא 101 ילדים..

אני יספר לנינים שלי שנכנסתי לפורום שהיתה שם אחת שקיבלה הקדשה מלנה קיכלר.

יש בו רק נקודת תורפה אחת שאינה בספר אלא בהתנהגות של לנה,היא בעצם נתנה לילדים לכפור ולהיות נוצרים רק כי כך הם רצו במקום לקרב את כל אותם מאה ליהדות,יתכן מאד שחלקם הגיעו מבתים שומרי תו"צ (וגם אם לא,חישבו מה זה מאה ילדים שומרי תו"צ שמתחתנים עם בחורים ובחורות כמוהם ומגדלים דור ישרים.כמה אנשים יכלו לצאת בזכות זה שומרי תורה).אבל בעצם,גם היא בעצמה לא שומרת תו"צ אז יש בזה הגיון מסוים(עקום אבל קיים) 

נכון שזה עצוב מאוד שרבים מהם עברו מחיים חרדיים לחיים חילוניים. אבל כמו שאמרת בעצמך, היא בעצמה כזאת. כך שזה לא שהיא "נתנה לילדים לכפור", אלא מלכתחילה לא היתה לה שום הווא אמינא לחנך אותם למצוות.

ולעומת זאת, היא עשתה הכל כדי שכל אחד ואחד מהם יגיע לארץ ישראל. אם לא כן, יש סיכוי גדול שרבים מהם היו מתבוללים לגמרי.

היא הרי מספרת על לילות שבת בבית שלה ועל השמות שלה ושל אחותה (פייגלה ולא זוכרת) שהם שמות חרדיים מובהקים. ולפי מה שהבנתי היא הכירה חיים דתיים.(כך הבנתי מהספר)

והעניין עם הנצרות , אם אני זוכרת טוב, היה בדיעבד מבחינתה כי היא העדיפה לא להבריח ממנה את אלו שגדלו במנזרים ולכן איפשרה להם להמשיך בדרכם.

שעברה מחיים חרדיים לחילוניים, הרבה לפני תחילת המלחמה. אז למה שהיא תחנך את הילדים להיות דתיים?

אי אפשר לנתק ילד מכל מה שהכיר בבת אחת, במיוחד שחלק מהילדים מצאו את בטחון בנצרות. עם כאלה חיים קשים אי אפשר לקחת להם גם את המעט הזה. היא נתנה להם להתרגל למציאות החדשה בנחת, בסוף אף אחד לא נשאר נוצרי.

זה שהיא לא חינכה אותם להיות דתיים - כי היא לא דתייה, אבל רואים שהיא העריכה את הילדים הדתיים וגיבתה אותם (דוד למשל).

דבר אחר הציק לי בספר - היה נראה לפעמים שהיא סגרה חשבון עם כמה אנשים שבודאי היו חיים אז, כמו בעלה לשעבר, ויש עוד כמה דמויות שנואות, מעניין איך הם הגיבו.

ולגבי סגירת החשבונות - זה ממש לא הציק לי. אם התעצבנתי על מישהו זה על הדמויות האלה. לבעלה לשעבר מגיע משהו פי שלוש מאות חמישים ושבע יותר גרוע מלקרוא על עצמו בספר! ממילא אני מתארת לעצמי שכמעט אף אחד לא זיהה אותו. אני רק חושבת על מה שהוא עשה לה ועולה בי צמרמורת. מסכנה.

ואני לא זוכרת מי הן הדמויות השנואות האחרות - אם את מתכוונת לכל מיני בעלי תפקידים, אז נכון שהכתיבה עליהן היא בעייתית מבחינת לשון הרע, וכקוראים אסור לנו כעקרון להאמין לזה. אבל אני לא יכולה לומר שזה הציק לי יותר מדי...

 - אז לדעתי היה אסור לה להפוך אותם לכאלה.

בדיוק כמו שאנחנו לא היינו רוצים שיעשו לנו דבר כזה.

אבל אני לא רב אז אני לא יודע.

אנא אל תגיבו לעניין בלתי קשור זה. כדי שלא נאלץ לנעול את השרשור

מרגש, מצמרר, מלמד המון.

היא היתה אישיות יוצאת דופן, למורים - אפשר ללמוד המון מדרכי החינוך וההתמודדות שלה שם.

יש לי את שני הספרים וקראתי אותם המון פעמים.

מהממם!

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.