מה ההגדרה של נזקק לבריות

בעיני כן.

אני לא הייתי מסכימה למציאות כזו שבה בעלי יושב ולומד והורינו מפרנסים אותנו.

אם שנינו עומדים על הרגליים לבד, והוא רוצה לשבת וללמוד תורה-אני הראשונה שאתמוך.

מאיפה הכסף מגיע?

מה להזקק לבריות זה רק לעבור עם כוס פלסטיק בבית כנסת?

לא כל דבר צריך להסתבך ב"הגדרה" שלו...

לפעמים העבודה עוזרת ללימוד.

הצורך בשילוב לא נובע רק אם הוא נזקק או לא, לפעמים זה מה שעוש את הלימוד הכי טוב.

יש אנשים, שבהדרכת הרב שלהם, יכולים לשבת וללמוד כל היום

וכך הוא מורה להם. וזה לא מצד ההזדקקות לבריות או לא, זה מצד היכולות שלהם

אז לפי הגישה שלך- אין מציאות כזו

כשהרב עובדיה יוסף התחתן הוא היה בחור ישיבה עני

אני לא יודעת אם הוא נתמך במשהו כזה או אחר, אבל מאמינה שכן

אם לפי הגישה שלך כל היתמכות במשהו חיצוני היא הזדקקות לבריות ולכן אין עניין לשבת וללמוד

אז הרב עובדיה יוסף לא היה יוצא אחד מפוסקי ההלכות הגדולים שיש היום

בכלום?

ואשתו-לא עבדה??

הם נסמכו על תרומות?

מילא, המלגה של הישיבה, אבל לכמה היא כבר מספיקה? בקושי לשכ"ד, וזה אם את גרה בדירה של הישיבה...

אני מסכימה שיש כאלה שיכולים לצאת גדולי עולם, אבל לעניות דעתי הם אולי 20% מכלל אלו שיושבים ולומדים, והגזמתי..

את יכולה להביא את הרמבם כדוגמא לגדול תורה בכל קנה מידה אפשרי שעבד והפתרנס למחייתו ועוד התעקש שלא להתפרנס מהתורה!!!

וקצת כעס סביב הנושא, ואולי ללא סיבה. לא אמרתי שפרנסה זה לא טוב(אגב אף פעם לא אמרתי דבר כזה..).רק אמרתי שיש אנשים (לא כולם) שיש להם יכולת לשבת וללמוד וכך רבם מורה להם. ולכן אולי יוצא שהם נתמכים במלגה של הכולל, זה אומר שהם נתמכים בבריות ולכן עליהם להפסיק? לא

ואני לא חושבת שהעניינים האלו לא שייכים, כיוון שאי הזדקקות לבריות, בד"כ, מחייבת עבודה.

והבעיה היא לא עם אלו המועטים שיושבים ולומדים ובאמת גודלים בתורה,

הבעיה היא עם שאר 80% שזה לא מקומם. (וסליחה שאני חורצת דין)

ואגב 20% שזה כן מתאים להם זו באמת הגזמה, בעצם זה פחות, אבל נגיד...

התפקיד של הישיבות הוא לא להשאיר את החבר'ה כדי שיהיו אברכים, להיפך, הוא לחזק אותם בתורה ובמצוות כדי שכשיצאו לצבא/עבודה/מה שלא יהיה-יהיו חזקים בקיום המצוות ולא ייכנעו לפיתויים שבחוץ-שכבר נהיו פיתויים מבפנים.

מי שם אותך להחליט מה תפקיד הישיבות על סמך רב אחד את כבר בונה תיאוריה שכולם חייבים ללכת על פיה למרות שאני יכול להביא לך הרבה רבנים ואף מקורות מתקופות קדומות ביהדות אחרונים ואף ראשונים שחולקים על גישה זו( אגב רוב הראשונים לא מסכימים עם הרמב"ם בנוגע למושג השתדלות כגון רבנו בחיי הרמב"ן ועוד)

הלוואי שכולם היו מורים אישית לתלמידים שאכן יכולים לגדול להיות מלמדי תורה ולא רק לומדי תורה (שזו כמובן רמה אחרת).  לא אמרתי שכולם צריכים לצאת הר' עובדיה , גם מי שיצא אחכ מורה או רמ וכד' ( סימן שלמד ע"מ ללמד) זה מצוין.

זה שרב אומר שזה מותר זה לא אומר שזה לא נקרא "להזדקק לבריות". 

אולי אצלך זה נתפס ככה... (ואולי בצדק)

את גדולתו בתורה הוא רכש כשעבד בחנות ספרים. כל ספר חדש שהיה מגיע היה קורא וזוכר באופן פנומינלי. אח"כ היה משנן בע"פ וכך למד.

חיפשתי אסמכתא ברב גוגל ולא מצאתי. הדבר הכי קרוב שמצאתי זה - 

http://www.02net.co.il/Site/Templates/inPage.asp?catID=1&subID=19&docID=7615

ושם הגירסה היא שונה - הרב לא עבד בחנות אלא שאל את הספרים ליממה מכיוון שלא היה לו כסף לקנות אותם וביממה זו קרא את כל הספר וזכר אותו.

מצטער אם עיוותתי את הסיפור.

זה היה כשהוא היה לא נשוי

ואביו היה מצטער על כך שהוא רק לומד אז הוא היה עובד בספריה מפני כיבוד הורים.

ואין לו זיכרון פנומנלי יש לו זיכרון צילומי, בודדים בעולם.

אני לא יודעת אם אחרי שהתחתן הוא היה עובד אבל הסיפור שסיפרת זה היה בצעירותו.

(למדתי את זה השנה)

זה לא ערך לא לעבודזו עבירהלכל דבר להנות מיגיע כפיך זה ערך

ה' אמר את זה

"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך(תהילים)

מוטב שיפשוט נבלה בשוק ולא יזדקק לבריות (גמרא)

ויש עוד הרבה

ולא אנו ממש לא נגד לימוד ההפך הגמור בעלי בחור ישיבה שרק למד הרבה שנים ומתוך התורה שלו והאחריות והבנה של מכלול עבודת ה' שלו יצא להביא לנו אוכל

אבל תפקיד הבעל לפרנס זהו חלק מהבריאות הנפשית של הבית חלק מהשפע שה' החליט שהכי תקין שהוא יביא , ולא אשתו שמופקדת על צופיה הליכות ביתה,

ולכן כשיש צורך אז התורה שלו לצאת לעבוד ולנסות לשלב כמה שיותר בין השניים כמובן מתוך עולם זוגי ומשפחתי עשיר

יכולה להיות אישה עובדת כמה שנים, יכול להיות שבהתחלה הסתפקו במועט

ובהמשך כרב השתכר יפה.

אבל גם לא להעליל על הרב שעבד בלי לדעת בדיוק.

ורבנים שכאלה אומרים לתלמידים שלהם שהמסירות נפש על התורה

לעיתים גם כוללת חיים ללא מותרות.

אני מאמינה שהרב עובדיה חי ככה.

וגם החפץ חיים שיצא לעבוד, היה יוצא לעבוד אך ורק כדי להביא אוכל לביתו שום דבר מעבר.

כשרצה המלך לשכור את שירותיו הוא לא הסכים כי הוא היה עובד רק בשביל המעט שהיה צריך.

היום אנשים לא יוצאים לעבוד ככה, אנשים מעדיפים לעבוד 12 שעות וללמוד שעתיים.

וזה בסדר גמור, שוב

אנחנו לא בעד שכל החבר'ה שלנו תיהיה תלמידי חכמים אלא ההפך שיבנה כאן דור של אנשים עובדים עם יראת שמיים, אבל המעט שגם נשאר הרבה שנים וגם מוסר את נפשו על התורה

צריך לקבל עידוד ועזרה.

גם אם זה מבחינה כספית.כגון תרומות לישיבות וכדומה.

מלגה זה ממש לא נזקק לבריות, כמו שאדם עובד ומקבל שכר ואף גבוה על עבודתו ועמלו

כך גם לומד תורה צריך לקבל שכר על התמדתו ועמלו!

ומצב המלגות עלוב למדי.

שבט יששכר כולו היה יושב ולומד תורה והשבט שלידו (נדמה לי דן..לא זוכרת) היה מפרנסו.

עבודה לכשעצמה, שזהו ערך שניתן לראות אותו בהרבה מאוד ממקורותינו.

עד רמה של אישה שיש לה משרתת ו(אני לא באמת זוכר, אבל למדתי את זה לפני 8 שנים בערך)מחוייבת להלכה לעשות עבודות מסויימות לבעלה?

והרעיון הזה של עניות, של הסתפקות במועט וכו', ועל השלכותיו המזיקות ברמה הלאומית (חיים מקיצבאות), ועל זה שצריך הרבה מאוד כסף כדי להרים כל מיני דברים לאומיים שאנחנו זקוקים להם כאוויר לנשימה.

בחברה החרדית שם המציאו את השיטה הזו, תוכלו לראות קריסה כלכלית עקבית לאחר שדור הסבים (שעבדו, ובכסף מגרמניה מימנו את הבן/החתן האברך בד"כ) הלכו לעולמם ורכושם אזל זה מכבר.

וזה כבר מעבר לסכנה הרבה של תלות בגורמים חיצוניים, חלקם עויינים, רק בשביל קצת כסף (וניתן לראות למשל את שתיקת ראשי ישיבות ההסדר בסוגיית סרוב הפקודה, כשפרנסתם תלויה בגורמי הצבא המממנים את הישיבה שלהם).

על סמך רב אחד מחקתם עשרות רבנים שסוברים אחרת ממנו וחוץ מזה השרשור פה נובע בחלקו הגדול מחוסר הבנה בערך של תורה ולימודה ומי שרוצה להבין יותר ערך של תורה יכול לעיין בנתיב התורה למהר"ל ובשמירת הלשון לחפץ חיים בפרקים על התורה ובאורות בהתורה ועוד.

נ.ב נראה לי שכדאי להפסיק לחפש רבנים שאומרים דבר אחד ולעשות מהם כותרות ולהתעלם משאר דבריהם.

קודם כל יש לענ"ד זה קצת לא הוגן להביא דעה של צד אחד(הרב מזוז שליט"א) ומיד מי שעושה אחרת הוא במגננה. אם זה דיון אז הראוי הוא להגיד שישנם גם רבנים רבים וגדולים אחרים שפוסקים אחרת.

לגופו של עניין - יש להבדיל בין מקרים שונים.

בין אדם שלומד כאברך כל חייו(דבר הנפוץ בעיקר בציבור החרדי), לבין אדם הלומד כמה שנים על מנת לבנות את אישיותו התורנית ואת ביתו כבית של עבודת ה'.ואגב בד"כ אם האשה עובדת אזי שהם יכולים להחזיק ככה כמה שנים, וכאשר מרגיש האדם שבנה את עצמו ברמה מספקת, אזי הוא יצא לעבוד למחייתו וכמובן שיקבע עיתים לתורה.

כמו"כ עלי לציין שלצערנו אנחנו אכן רואים מיקרים של אנשים שבחרו רק במסלול הרגיל,בסופו התחתנו ומיד יצאו לעבודה שמהר מאוד הם לא נראו כמו אנשים שלמדו בישיבה, ורבים מאוד מהם מחפפים בהלכות רבות מאוד. לעומת אנשים שבחרו ללמוד עוד שנה שנתיים או שלוש בתחיל נישואיהם בכולל\ישיבה גבוהה, שבד"כ חייהם נראים אחרת לגמרי מבחינת היחס לתורה ומצוות.

אני מדגיש - לא כל המקרים הם כאלה, אבל מבחינת אחוזים צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה.

ויהי"ר שיטו כל עמ"י כולו שכם אחד לעובדו, איש איש בדרכיו וכולם לרצונו ברוך הוא.

זה נכון ונפלא ועדיין, לא שווה מי שלומד שנתיים-שלוש כדי לךבנות את אישיותו וביתו לעבודת ה' לזה שיושב ולומד 10-12 שנה... (והוא לא הולך להיות רב גדול...)

חוצמזה, אני חושבת שהדיון במקורו הוא אחר-האם בית של תורה מחייב שבעלי יהיה אברך?  האם אפשר לומר שזה בית של תורה יותר מההוא כי הבעל אברך?

זה הדיון, אם אינני טועה (וייתכן שאני טועה)

וזה מזכיר לי מישהו דיבר איתי והתלבט לגבי הצבא או ישיבה (הוא היה עמוק בצבא ומועיל מאוד!!!) וציטט אמירה כגון "יש מי שלומד תורה ויש מי שעושה תורה"

אז ברור שכדי לעשות צריך ללמוד, אך יש הרבה מאיתנו שהם אנשי מעשה ולא אנשי לימוד, הם לומדים כמה שנים ויוצאים לעשייה, רובם היו בהסדר או בכל ישיבה אחרת 5 שנים לפחות!! 

בית של תורה הוא זה שהקב"ה עומד לנגד עיני הדרים בו והם מוסרים את נפשם יום יום כדי לקיים את ציווייו (וזה מתחיל בדברים הכי קטנים-קושי לקום לתפילה בבוקר, שמירת טהרת המשפחה, כשרות, צניעות, שמירת העיניים, בניית בית לשכינה דרך בניית הזוגיות...)

ולאו דווקא בית שהאיש לומד בישיבה מהבוקר עד הערב, לפעמים דווקא הבית שבו האיש חוזר הביתה בערב ונוכח עם אשתו והילדים או לחלופין עובד כדי לממש את כוחות הנפש שלו וכדי לעזור לאשתו שלא תעמיס על עצמה בהריון קשה או כל מיני כאלה-הוא בית שהילדים קולטים בו תורה יותר מבית בו האברך לומד תורה והאשה קורעת את עצמה בפרנסה ובעבודות הבית.

* "אבל הוא מביא מלגה מהכולל" - המלגה הזו מספיקה בקושי לשכ"ד

* "אבל הוא בא לעזור לה בערב" - נכון, לא כולם, כמו שלא כולם עושים... (לא משנה מה, תמיד ישכאלה וכאלה)

בקיצור מה שאני רוצה לומר בכל זה- הקב"ה בוחן כליות ולב, ואל לנו להכנס למקום הזה של מי יותר ומי פחות...

קודם כל אפתח במשפט האחרון שלך שהוא ללא ספק נכון "בקיצור מה שאני רוצה לומר בכל זה- הקב"ה בוחן כליות ולב, ואל לנו להכנס למקום הזה של מי יותר ומי פחות..."

לגבי הדיון הקודם שהיה - אין לי מושג מה הוא היה כיוון שאני חדש.כרגע אני מדבר על כאן.

בכ"מ, כשבגמרא הסתפקו מה גדול יותר - הלימוד או המעשה, קבעה הגמרא שהלימוד גדול יותר, אבל מכיוון שהוא מביא לידי מעשה. ובעלי התוספות אומרים(במסכת בבא קמא) בתוך דבריהם "שאם לא שלמד היאך קיים?" כלומר המטרה הסופית ללא ספק היא המעשה אבל המעשה הנכון והשלם לא יכול לבוא בלי לימוד קודם.(עד כדי כך שחז"ל פסקו שהלימוד הוא הגדול יותר - שגם יש לו ערך עצמי וגם מביא אל המעשה).

לכן, לענ"ד על מנת להגיע לבית של תורה, שגם לגבי ההגדרה שלו אני חותם על כל מילה שכתבת, אין ספק שחובה ללמוד תורה קודם, ולו מהסיבה הכי פשוטה שבלי לדעת הלכה א"א לקיים אותה, ומלבד זה גם לימוד האמונה והמוסר שמקדמים את האדם מוסרית(במוסר האמיתי של התורה), ולימודים שונים המביאים את האדם לקבע בליבו ובמוחו את האהבה והיראה, את עבודת ה'.

למעשה - אני חושב שנקודת המחלוקת בינינו( אם ישנה) היא אולי בנוגע לכמות הזמן שנדרשת לזה. אני בהחלט לא חושב שצריך 10 שנים ויותר בישיבה, אבל גם ברור לי מהיכרות עם אנשים סביבי, ממה שעיני רואות, שמסלול ההסדר הרגיל של 5 שנים אינו מספיק.ואם זה נשמע הזוי אסביר למה זה הרבה פחות - א.שנה וחצי נמצאים בצבא. ב.יש שתי תקופות התאקלמות שהם פחות אפקטיביות - תחילת שיעור א', והחזרה מהצבא. כך שמה שנשאר הוא לא כ"כ הרבה, והמציאות בשטח די מוכיחה את זה. לכן אני חושב שראוי ונכון למי שמעוניין(...) בבית של תורה - לפי איך שהגדרנו אותו) ללמוד עוד שנה או שנתיים, אולי אפילו שלוש, כדי לבסס את אישיותו התורנית,ולהקים את הבית מתוך עוצמה של תורה שטרייה בתוכו שתשפיע על תחילת הבית ומשם גם על ההמשך.

(בכ"מ, הערת אגב  - בשנים אלו, ובכלל בישיבה אני ממליץ [עפ"י דרכם של רבותיי] ללמוד הרבה הלכה, וודאי כל מה שנתקלים בו בד"כ בחיים, בסופו של דבר כשתתיתקל בשאלה הלכתית בחיים אם למדת מסכת ברכות רוב הסיכויים שהיא פחות תועיל לך מאשר לימוד קיצור שולחן ערוך).

שנזכה כולנו לעובדו בלבב שלם בעזרתו יתברך.

שלא כולם הם בדרגת התנאים- שייכלו לגדול בתורה בד בבד עם עיסוק בעבודת כפיים???

המציאות מוכיחה שאנשים העובדים לפרנסתם- לא צומחים מזה לגדלות בתורה, אם הם קובעים עיתים- זה דבר נפלא, אך בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר.

ואני לא מדברת על קיום מצוות ויראת שמים שזה משהו אחר, חשוב לא פחות.

אבל- ידיעות נרחבות בתורה, בהלכה, במדרש וכו'- נקנות מהרבה שנות לימוד של תורה!!!!

(כמו כל תחום דעת אחר....)

וזה דבר שונה מבית של תלמיד חכם.

זנ לא אותו דבר.

כל בית צריך לשאוף להיות בית של תורה.

לא כל בית צריך להיות או יכול להיות בית של תלמיד חכם

( כפי שכל בית צריך להיות בית יהודי מתורבת ולא כל אחד יכול להיות דוקטור למשהו...)

"אם המלגה מספיקה לו, שילמד כל היום".
 

אבל אם הוא צריך לבריות שיצא לעבוד

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍