הייתי בשבוע שעבר בסליחות בחברון ואז בבית חג"י..
בשבילים שנכתבו בדם.
עננים. ציוץ של ציפור שמגיח לו מתוך השקט המקפיא של הבוקר הלח. השעה היא תשע וכמה דקות.
אנו בדרכנו היורדת מחברון בואכה בית חג"י. מבטי המהורהר נודד אל החלון ואני מניח את סנטרי על זרועותיי השלובות. אני מביט בחלון שלו שני שכבות,זכר לפיגועי הירי באזורים אלו, פיגועים שחזרו להכות בנו ללא רחם. אנו אחרי סליחות במערת המכפלה. מקום משכנם של אבות האומה הקדושה. התפללנו במקום שחרית, רקדנו ריקוד קל ועתה אנו בדרך אל מקום השכול. לפתע הכל נעצר. מחול המחשבות שלי פסק. אני מרים מבט ואני רואה שנעצרנו ליד גל אבנים טרי עד כאב. האוטובוס הבודד שלנו עמד באמצע הכביש הריק, משל הייתה זו דקת דומייה.
המשכנו בנסיעה והתחלנו לעלות בעלייה העולה בית חג"י. בליל של צבעים של דשא, צמחים, פרחים מסוגים שונים ושקט.דממת אלוקים. דממת מוות. לאחר שעברנו דרך השער החשמלי האוטובוס נעצר ופלט אותנו אל מול האמפי ובית הכנסת, כפליטים בארץ זרה. ארץ שעברה ועוברת ימים קשים מנשוא.
אני יורד במדרגות האמפי בדרך אל בית הכנסת וסביבי היישוב הדואב ישן את שנתו בשקט. ברגעים אלה מחלחלת אל ראשי ההבנה. בשבילים אלה צעדו אבישי ומוריה שינדלר בהכירם את היישוב החדש שאליו עברו זה עתה. אנשים חייכו אליהם בחביבות והסבירו להם פנים. אך עתה, מוריה נותרה בכדי להשלים את הסיבוב סביב היישוב לבדה. נכנסנו אל בית הכנסת והתיישבנו בספסלים שחבשו בעבר אותם נרצחים קדושים.
רב היישוב, בוגר ישיבתנו, נשא דברים נרגשים בעניין הימים הנוראים על רקע המאורע הקשה. עיניי תרות ומביטות בבית הכנסת. בדמיוני אני רואה את יצחק איימס עולה לתורה אל מול הבימה שעל ידי.
אנחנו יוצאים אל היישוב שהדבר היחיד שקוטע את דממתו הוא קול צעידות רגלינו. אנו עורכים סיור קצר ביישוב. בשבילים אלו רכבה כוכבה אבן חיים בצניעות ובשמחת חיים. בשבילים אלו שנכתבו בדמם של חנן,גרשון ויעקב, שיחקו בחדוות ילדות טליה ויצחק איימס עם ילדיהם, בשר מבשרם.
בשבילים אלו היו גיבורים. אחים יקרים שנלחמו על הארץ הזאת. אנשים שפשטותם ואורח חייהם השלו העלה את חמתם של צמאי הדם. אנשים שצעדו בשבילים שנכתבו בדם.
ה' ייקום דמם.
