אוליי לנסות לא להכנס לקרב אלא לקבוע עובדות (שהרי את האמא...)

ז"אאם הליכה לגינה כוללת התפרצות לכביש אז באותו הרגע חוזרים. אם הוא מתנהג בצורה לא נעימה (משתולל, נושך)פשוט שמים אותו בחדר בלי כעס ומסבירים לו שכשהוא ירגע ויהיה נעים איתו אז הוא יכול לצאת, אם הוא מבלגן את החדר, אין בעיה, לפני  שהוא יוצא הוא צריך לסדר.

נראה לי  שהוא מחפש לדעת שאבא ואמא חזקים ויכולים להתמודד איתו וזה ייתן לו אמון וכוחות להתמודד עם עצמו

כי אם אבא ואמא לא מסוגלים אז אני לא מסוגל לשלוט בכעסים שלי

הוא אומנם קטן אבל כנראה עם כוחות גדולים....  אצלנו , כשבאמת היינו החלטיים זה עבד גם בגיל  כזה.

אלף חיבוקים והצלחה. 

אני אכן מציבה גבולות ברורים, כאשר הוא מושך בשער למשל אני מרחיקה אותו ואומרת אסור ברצינות ושמה אותו בלול

בסלון איתנו. אחרי כמה שניות שבהן הוא בוכה אני משחררת אותו ...כך עוד ועוד יום אבל זה לא עוזר...הוא עבר מלמשוך בשער לנגיסות ....

ולגבי הכעס, כלפי חוץ אני שולטת ב99 אחוז מהמקרים אבל בתוכי אני מתפחלצת...כמה אפשר להאבק?

פיסית ונפשית...ועוד על שטויות כמו להחליף חיתול.?

תיקוותי היחידה כרגע היא שהוא יגדל ויבין יותר ואז באמת יהיה אפשר לבקש שיסדר את החדר וכדומה, הוא כרגע מבין רק מעט..ואולי גם מעון יכניס אותו לתלם...מה שאני כשלתי לעשות בינתיים.

תודה בכל מקרה על העידוד!! 

אשמח לדבר איתך באישי אם תרצי ולתת לך כיווני חשיבהשונים

זה גיל מקסים שבו התינוק הופך לפעוט סקרן ,נשמע שהפסיכולוגית הבהירה לך שהכל תקין,הקטנציק שלך מלא סקרנות ,ומגלה את העולם המופלא....ואת נשמעת כמו אובדת עצות.לדעתי קודם כל תפסיקי להשוות אותו לאחותו ,גם אם לא עשית זאת באופן מוצהר נראה שאת עושה בתוכך את ההשוואה,תשמחי שהילד סקרן ושובב,עדיף על ילד אדיש לסביבה,אל תשכחי גם שהוא בן ויש הבדל בן בנים לבנות,,,,התיאור שלך מזכיר לי את התאומים שלי בגיל שציינת ותחשבי על הקושי הזה  כפול שניים.....את מותשת כי את מנסה להילחם במשהו שלא רצוי להילחם נגדו...תהיי אמא רגועה ושמחה תאמיני הגיל הזה עובר מהר מאוד....ובגלל שאת מכירה את המצב תכיני את עצמך לפני שאת נשברת....את לא במלחמה ואף אחד לא כפה עליך אחת כזו בטח לא הילדון שלך שלא מבין למה את נלחמת   .....הכל חדש לו אל תשכחי זאת והוא גילה את העצמאות שלו...תקראי חומר על שלבי ההתפתחות בגיל הזה ותופתעי לגלות שהילד שלך די הולך לפי "הספר".בהצלחה 

תינוק ככל התינוקות.

גם שלי בן שנה ושלושה, מעסיק אותנו ואנחנו מקבלים זאת בחיוך ובהומור.

עוד תתגעגעי לזה.

אני אמא לילדים גדולים וקטנים,

התאור שנתת כאן על הילדתהחמוד שלך מזכיר לי את בני השני.

מהיום שהתחיל לזחול הבית עבר להילוך אחר.

הוא ילד מתוק ואנרגטי, מאוד יצירתי ובעל אומץ, עשה המון חוכמות וכולם השתגעו- אבל אותנו ההורים הוא סחט.

נולדו עוד אחריו, החיים זרמו אבל הוא דרש את שלו. והיום ערב בר מצוה , הילד הקטן והמתוק, החינני והשובב דין נשאר אותו דבר- רק בגדול.

במהלך השנים גילינו שהוא עם ADHD וכל התופעות פתאום הסתדרו. לא תהינו ולא הלכנו מבולבלים. הכתובות לעזרה היו מאוד ברורות והשתלמנו בנושא.

אנחנו מנסים לנתב, לתת מענה לצרכים מוגדרים, לצחוק, לעמול ולדעת שהוא דורש מאיתנו עוד משהוא משאר החבריה שלפניו ואחריו.

אני מסייגת את דברי- יתכן שזו שובבות והתפתחות תקינה אך בהחלט יתכן שיש כאן עוד משהוא.

מומלץ ביותר:

- גלגלים למיניהם- בימבה, אופניים על 4 3 2 גלגלים,

- מזרוני ענק ובריכות כדורים

- מים, מים מים- החל במקלחות, אמבטיות וכלה בברכה ובשפריצים בחצר.

- מינימום סוכר וחלב, מקסימות ירקות ופרות.

ואם הגננות תאמרנה לך משהוא- אל תיבהלי, ללכת לאבחון בבוא העת ולדעת שיש כלים להתמודד עם הכל!

ושתזכו לראות רוב נחת!

בין כך ובין כך - קודם כל, לקחת בחיוך (בדרך כלל מבינים את זה רק אחרי כמה ילדים, חבל על הכחות - עדיף מהראשונים..).

דבר שני - מה שאפשר להזדהות איתו, בכיף. למשל: אתה רוצה לפתוח לבד את הברז? איזה ילד גדול, תפתח (כמובן לשים לב שלא את החמים). אמא איתו במקום נגדו..  הפתעה ושמחה. כשנוסעים באותו כיוון - תמיד יותר קל לנווט מאשר בהתנגשות..       יש דברים שצריך לעמוד עליהם. צריך לתרגל את האומנות לעמוד על דברים בלי שמץ כעס וגאוה. מתוך ביטחון שזה טוב לילד וכך צריך.    בנחת ובנעימה: "לכביש לא רצים, זה מסוכן, יש אוטו", תוך כדי שתופסים אותו. ילד קולט - רוצים את טובתו, מסבירים לו (בלי קשר אם כ"כ מבין או לא), ו..עומדים על דברים מסויימים, הכרחיים. גם הולכים הרבה לקראת, באהבה.  עם הזמן מתאזן אצלו.   אם יתברר שהוא "היפראקטיבי" (ואין כל ענין בכל מיני איבחונים עכשיו), אז תהיה לו הרבה אנרגיה, תשתדלו כמה שאפשר, כנ"ל, לקחת בחיוך; ללכת איתו, באהבה, לקראתו. לא להיבהל ולא לכעוס, גם כשצריכים להגביל.

בהצלחה ובשמחה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....