לקראת חג הסוכות הופיע העיתון החרדי 'בקהילה', במהדורה משודרגת ומורחבת. בין עמודי הכרומו המרהיבים של העיתון והמוספים המרתקים לחג, מתפרסם המוסף "אורח לרגע" המפגיש אישים שונים עם מקומות מנוגדים אליהם, כאלו שמעולם לא תיארו ודמיינו להיות בהם.

בין היתר, מתפרסמת כתבה במסגרתה עולה חבר הכנסת לשעבר אליעזר מזרחי, אל בית נשיא המדינה שמעון פרס בירושלים, בתיווכו של הרב יצחק דוד גרוסמן, להביע בפניו התנצלות, ברמה האישית, על הפגיעה שפגע בו ב"תרגיל המסריח" כאשר בחר להצביע נגד הקמת ממשלה בראשות פרס.

אליעזר מזרחי אומר הבוקר בראיון שהעניק לאתר החב"די שטורעם, כי הוא שלם ושמח עם הצעד שעשה ולא מתחרט עליו לרגע.

• האם התייעצת לפני כן עם רב?

מזרחי: "למה בדיוק אני צריך לשאול משפיע או רב על כך?".

• כחב"דניק לא הרגשת מוזר לבקש סליחה על דבר שקיבלת הוראה מפורשת מהרבי?

"מעולם לא קיבלתי הוראה מהרבי להפיל את פרס. זה אמנם היה ברור לי מלכתחילה שזו דעתו של הרבי, אבל הרבי עצמו מעולם לא הורה לי כך".

• אתה שלם עם מה שעשית?

"אני מדגיש כי אין מדובר בעניין של חרטה או שינוי דעה על מה שעשיתי, אלא בקשת סליחה על הפגישה ברובד האישי בלבד. להיכן שאני הולך כל הזמן, מטיחים בפני שפגעתי בו וברעייתו. אני לא חזרתי בי מההצבעה, אבל מותר לבקש סליחה בפרט כעת שאין לזה שום השפעה על שום דבר".

• אתה מקבל תגובות על הפגישה הזו?

"אני מקבל הרבה מאד תגובות על העניין. אני שלם ושמח על מה שעשיתי", מסכם מזרחי.

* * *

הנה קטעים מהכתבה שפורסמה בבקהילה:

השעה 06:20. הרחובות הירושלמים שוממים מאדם, הצינה מקפיאה את העצמות ומלבד אנשים בודדים עטויי טליתות, המתהלכים בגבורה ברחובות הבירה, נראה כי איש טרם הוציא את חוטמו מתחת לשמיכת הפוך החמה.

הערפילים שהתמקמו במעלות הבתים, לא הראו סימנים כי הם מודעים לכך שהבוקר הזה, יהפוך ברבות הימים לאחד הימים ההיסטוריים בציבוריות הישראלית.

הבוקר של 'התרגיל המסריח'.

בהמשך, עוד נחזור לשעת הבוקר המוקדמת, ולטלפון שהדהד באחד הבתים בשכונת גאולה, ובישר על בוא התרגיל שיסעיר את המדינה, אך קודם לכן, סקירה היסטורית קצרה, לטובת הקוראים שאינם מונחים בפרטי הפרשייה הדרמטית.

היו אלו ימי התום של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. היו שחלמו על שלום עם שכנינו הפלסטינים. חלומות שנותרו עד היום בליבות כמה אנשים. החלומות אולי נשארו, אבל האנשים רובם ככולם התחלפו.

כמה חודשים לאחר פרוץ האינתיפדה הראשונה, הציע מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית המורכבת בעיקר מתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, כולל פלסטינים ממזרח ירושלים. שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה דאז, ושותפו של ראש הממשלה יצחק שמיר לממשלת האחדות, דרש שהממשלה תקבל את ההצעה, אולם שמיר סירב.

פרס, בעזרת חיים רמון ויוסי ביילין, רקח הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס להפלת הממשלה. החבורה הצעירה והתוססת, התכנסה פעמים רבות, ולאחר אין ספור לילות לבנים אפופי עשן מקטרות, יינות טובים ונוסחאות מפותלות הושג ההסכם. ש"ס החליטה לתת את ידה למהלך ההיסטורי, כמוהו טרם נעשה מעולם ואשר בסופו של יום אמור היה להכתיר את שמעון פרס לראשות הממשלה.

סיעת העבודה (אז המערך), הגישה הצעת אי אמון בממשלה ובעקבותיו פיטר שמיר את פרס מהממשלה. אחריו התפטרו שאר שרי המערך, וב-15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצעת אי אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים.

סיעת אגודת ישראל תמכה גם היא בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס נעדרו בעת ההצבעה. הייתה זו הפעם היחידה בתולדות ישראל בה נפלה ממשלה בשל הצבעת אי אמון.

לאחר נפילת הממשלה הטיל הנשיא חיים הרצוג על שמעון פרס את מלאכת הרכבת הממשלה. אך המשא ומתן הקואליציוני, שהחל בקול רעש גדול, המשיך בקול ענות חלושה, עד שגווע לחלוטין.

המפלגה החרדית היחידה שכן הצטרפה למהלך, הייתה אגודת ישראל, יחד עימה היו לפרס שישים ואחת חברי כנסת.

בליל 11 באפריל הציג שמעון פרס את ממשלתו החדשה. צעירי העבודה עלצו. במטות נפתחו שמפניות. כולם היללו את הצעירים שהצליחו במו ידיהם להחליף את השלטון במדינה, משימה שנראתה כבלתי אפשרית. למחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר את הרכב הממשלה אותה הציג שמעון פרס.

בשעות הלילה המאוחרות, או שמא שעות הבוקר המוקדמות, ארע המהפך.

התרגיל המסריח יצא לדרך.

שניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, החליטו ברגע שאחרי האחרון, לא לתמוך בממשלה החדשה.

למעשה התברר כי מזרחי כלל לא נכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.

את הביזיונות שהיו מנת חלקו של שמעון פרס באותו יום, קשה לתאר במילים. כשהוא חנוט בחליפה יוקרתית, התרוצץ במסדרונות הכנסת, כדי להבין איך חמק לו התפקיד היוקרתי מבין הידיים. גם אחרי כמה ימי ארכה נאלץ פרס להודיע לנשיא כי נכשל במאמציו, ומלאכת הרכבת הממשלה, עברה שנית לידיו של יצחק שמיר, שהצליח להרכיב את הממשלה.

את ההחלטה על הצבעה נגד הממשלה, מנכס הרב מזרחי לעצמו. "לא התייעצתי עם איש", הוא אומר, אך באותו ערב, שידרה התקשורת הישראלית קטע וידאו דרמטי, שללא ספק, הכריע את גורלו של פרס, והפך אותו ללוזר נצחי.

היה זה כתב רשות השידור בארצות הברית, עודד בן עמי, שזימן את עצמו בבוקרו של יום ראשון לחדרו של הרבי. הוא המתין בתור כמו כולם, ויחד עם אביו עבר לפני האדמו"ר. כשהגיע תורם של השניים, ניצל בן עמי, איש תקשורת ממולח, את ההזדמנות וביקש את התייחסותו של הרבי לאירועים שהסעירו את ישראל. האדמו"ר סירב להגיב: "אני לא גר בארץ ואני לא חושב שאני יכול להתערב במה שקורה שם", אמר לעיתונאי הצעיר.

בן עמי לא ויתר. אם היו שואלים את הרבי מה לעשות, מה היית אומר לנציגים?, שאל. הרבי דיבר אודות חשיבות השמירה על ארץ ישראל וסיים: "אם היו שואלים אותי, אני חושב ששמיר צריך להרכיב את הממשלה. יש להקים ממשלת ימין צרה".

ברגע בו שודרו הדברים בארץ, הפסיד שמעון פרס שני קולות קריטיים. שני חברי הכנסת של אגודת ישראל, נענו לקריאת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, והחליטו להתנגד להקמת הממשלה וכך, מחדרו שבברוקלין, סיכל האדמו"ר את הקמת הממשלה.

עוד זוכר כל פרט

עשרים שנה אחרי אותו יום דרמטי, אולי הדרמטי ביותר בתולדות הכנסת, הפגיש עיתון 'בקהילה' את שני הניצים: מצד אחד של השולחן הנשיאותי עמד שמעון פרס, שהצלקות מאותו יום טרם הגלידו, ומהצד השני עמדו חבר הכנסת לשעבר אליעזר מזרחי והגרי"ד גרוסמן. לא קלה הייתה הפגישה הזו בעיניו של פרס. הפניות הרשמיות, בכל הצינורות ובאמצעות שורה של שתדלנים, נתקלו במבוי סתום. היה זה למעלה מיכולתו להסכים לפגוש באיש שברגע האחרון שמט ממנו את כס ראש הממשלה.

הייתה זו סגולת אישיותו הנודעת של הגרי"ד גרוסמן לפלס נתיבות ולגשר בין פערים ששולבה בעיתוי המיוחד – ערב יום הכיפורים. רק תודות לשילוב זה הצליח 'בקהילה' להביא את המפגש המיוחל לידי מעשה, אחרי חודשים של מגעים מייגעים. בימים שבין כסה לעשור, ישבו שני היריבים, וסגרו מעגל.

התרגיל המסריח, הומתק.

עוד לפני שפסענו יחד עם הרב אליעזר מזרחי והגרי"ד גרוסמן, על הדשא המוריק של גינת בית הנשיא, ישבנו עם הרב אליעזר מזרחי, לשיחה היסטורית על הימים ההם.

נראה שהוא חי ונושם את הנושא עד היום. את הפרטים, גם אלו הקטנים ביותר, הוא זוכר במדויק.

בלשונו הציורית, הוא מתאר גם את האדים שעלו מכוס התה של כ"ק האדמו"ר מגור זצוק"ל, שעה שהודיע לו כי לא יפעל על פי הוראת מועצת גדולי התורה.

כיום עומד הרב אליעזר מזרחי בראש כולל גדול ברחובות. "היום חילקתי משכורות לאברכים ב'כולל' ואני מותש לחלוטין. העבודה לא קלה, אך היא מלאת סיפוק. יש לנו כולל שהפך לדוגמה למקומות רבים ברחבי הארץ, ואני מודה לקב"ה שזכיתי לעמוד בראשותו", הוא אומר מיד כשאנחנו נפגשים.

כחבר כנסת חרדי, המחויב להחלטות מועצת גדולי התורה, אני בטוח שהתייעצת עם רבך לפני קבלת ההחלטה. מי נתן לך את ההוראה?

"אני בעצמי קיבלתי את ההחלטה. לאחר תקופה, שאל אותי ראש הממשלה, יצחק שמיר, איך הלכתי נגד כולם. הראיתי לו הפסוקים בפרשת חוקת, מהם שאבתי את הכוח לנהוג כפי שנהגתי.

"הפרשה מספרת על מסעות בני ישראל במדבר. משה רבנו רצה לקצר את הדרך דרך הארצות השכנות ושלח משלחות שלום בכדי לבקש מהם אישור. התשובה אותה הוא קיבל, דומה להפליא למה שקורה היום: לא תעבור בגבולי. הגויים איימו כי יקדמו את בני ישראל בחרב, באם יעיזו להציג את כף רגלם על אדמתם.

"כל ניסיונותיו של משה רבנו להבטיח את שלום התושבים, לא הועילו. הגויים התנגדו. זה מה שקורה גם היום.

"הוספתי לשמיר את הפסוקים מפרשת וישלח המדברים על המפגש המרגש בין יעקב לעשיו, לאחר שנים של יריבות תהומית. דווקא רש"י שהוא פרשן המקרא, מביא בפעם היחידה בתורה, הלכה. על הפסוק שעשיו נשק ליעקב כותב רש"י: 'הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב'. הלכה זו לא פרשנות. הלכה אי אפשר לפרש בשתי צורות. זוהי הלכה חד משמעית. עשיו שונא ליעקב. אין לנו עם מי לעשות שלום.

"עם מי התייעצתי? עם התורה. היא הדריכה אותי כיצד לנהוג במקרים האלו. שום דבר לא השתנה מלפני אלפי שנים. רק הפרצופים שונים".

בכל אופן, כחסיד חב"ד, לא היה זה ראוי שתשאל את האדמו"ר כיצד לנהוג? הרי נהגת כנגד החלטת מועצת גדולי התורה.

"אנחנו הבטחנו לבוחר שנלך עם שלטון הימין. דעתי הייתה שחייבים לעמוד בהבטחות. במבט היסטורי אני חושב שצדקתי. שעשיתי צעד נכון. אמנם, לא התייעצתי עם האדמו"ר אך לאחר שנים קיבלתי ממנו ברכות על הצורה בה נהגתי".

לא פחדת לקבל כזו החלטה לבד?

"לפעמים יש דברים שאין צורך לשאול. האם מותר לאכול חזיר, צריך ללכת לשאול את הרב? אצל כ"ק האדמו"ר זצוק"ל נושא ארץ ישראל, היה מקודש ביותר. היה לי ברור שזו דעתו. לאורך השנים הוא דיבר כל הזמן על החשיבות שיש בשמירת גבולותיה של המדינה, ואף פעל לא מעט לשם כך. אז אני צריך לשאול? זה ברור מאליו".

מתח בן עשרים שנה

השיחה המרתקת, נגדעת באיבה. עברנו את הבדיקות הביטחוניות הקפדניות בפתח בית הנשיא, והנה אנחנו עומדים זה לצד זה: הגרי"ד גרוסמן הרב אליעזר מזרחי ואנוכי הקטן, בפתח חדרו של נשיא המדינה.

נשיא המדינה קם מכסאו, ומברך אותנו. ראשית הוא מברך את הגרי"ד גרוסמן, והשניים מתחבקים ומברכים זה את זה בברכות שנה טובה. לאחר מכן, פונה הנשיא למזרחי, לוחץ את ידו, ומבקש ממנו לשבת.

מזרחי מתיישב. שקט משתרר בחדר. קשה לפוגג את המתח. מתח בן עשרים שנה.

הרב מזרחי פותח: "רבי עקיבא אומר כל ימיי שהייתי אומר קריאת שמע, כיוונתי באחד, מתי תבוא לידי ואקיימנה. גם אני מחכה הרבה זמן למפגש הזה. אני שמח שיש לי הזדמנות לסגור מעגל. שמעתי במהלך השנים, שהצטייר מצב כאילו אני פגעתי בך. היום אנחנו נמצאים בערב יום כיפור, ואני רוצה לבקש ממך מחילה. אני לא חושב, אדוני הנשיא, שאני פגעתי בכבודו. פעלתי למען עם ישראל וארץ ישראל. אבל אם נפגעת, אני מבקש סליחה".

פרס הרהר. נראה היה על פניו שהזיכרונות מאותו יום שהפך לפארסה עולים בזכרונו. ממקום מושבו הנשיאותי, הכול נראה ורוד יותר, אבל אפילו הוא שהצליח לעת זקנה, להפוך לקונצנזוס, מתקשה לשכוח את מאורעות הימים ההם.

"אני לא אשקר. נפגעתי מאד מההתנהגות שלך", אומר הנשיא, "אבל אנו נמצאים היום בערב יום כיפור, ואני מוחל לך בלב שלם. הסיפור כולו מאחורינו".

מאוחר יותר יאמר לנו הרב מזרחי, כי אין לו שום חרטה על התנהגותו אז. "אני לא מתחרט. אבל אם פרס נפגע, צריך לבקש סליחה. אם הייתי באותה סיטואציה היום, הייתי נוהג אותו דבר. זה מה שקיבלתי בבית. ציות מוחלט לרבי".

בס"ד

לפני כ-40 שנה, באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (חב"ד) זצ"ל בעת הלחימה בלבנון, שמעתי רעיון שנחרט בזיכרוני: הרבי הסביר שאם צה"ל יפעל בתקיפות ובנחישות, בלי לחשוש מאלו שהם "הירא ורך הלבב", התוצאה תהיה חיסכון עצום בחיי אדם — פחות הרוגים בצד הישראלי, פחות הרוגים בקרב הערבים, ואפילו פחות הרוגים בקרב המחבלים.

לאורך השנים, הרבי דיבר פעמים רבות מספור נגד נסיגות מאדמת ארץ ישראל, והסביר שהנסיגות אינן מביאות שלום, אלא פוגעות בביטחון ומכניסות את ישראל לסכנה קיומית.

כיום, לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", כולם כבר רואים כיצד הנסיגה מרצועת עזה בהתנתקות הזיקה באופן אנוש לביטחון ישראל והביאה למחיר דמים חסר תקדים של אזרחים ולוחמים.

אולם, ישנה נקודה אחת שפחות מדגישים — ודווקא היא עשויה להיות המפתח לאחדות בינינו: הנסיגות הגדילו בצורה דרמטית את אובדן החיים גם בצד הערבי.

הקשר הזה חשוב במיוחד כשאנו משוחחים עם אחינו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מתוך דאגה כנה לערכים הומניטריים ולמניעת הרס ושכול, רבים מהם מאמינים שנסיגה תמנע נפגעים. כשאנו מבינים שנסיגות מובילות בהכרח לעליית צבאות טרור ולחורבן קשה בהרבה גם בצד השני, הדאגה הזו מוסרת. מתוך הבנה משותפת זו, קל יותר להגיע לאחדות ולחיבור בימין ובשמאל.

מה אומרים הנתונים בשטח?

כדי לבחון את הרעיון הזה במבחן המציאות, אספנו נתונים מנורמלים (לפי גודל האוכלוסייה - מס' הרוגים ל-100,000 תושבים) והשווינו בין שלושה אזורים מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בהתאם לעומק ההתנתקות שבוצעה בהם:

* 1. רצועת עזה (התנתקות מלאה - עקירת יישובים ונסיגה מוחלטת של צה"ל):

כ-2,000 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 200 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 2. צפון השומרון (התנתקות חלקית - עקירת יישובים תוך השארת חופש פעולה לצה"ל):

כ-60 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 6–7 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 3. מרכז ודרום יהודה ושומרון (אחיזה רציפה ונוכחות מלאה של צה"ל וההתיישבות):

כ-8–10 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(הערה: אין כיום אזור שלא הושפע מהסכמי אוסלו, ולכן הנתונים גם ביהודה ושומרון גבוהים מכפי שהיו אלמלא ההסכמים, אך ההשוואה בין דרגות הנסיגה השונות מאז 7 באוקטובר מראה מגמה מובהקת).

> במילים פשוטות:

> הסיכוי של תושב עזה ליהרג במלחמה גבוה פי 200 מתושב חברון או רמאללה.

> עבור תושב ג'נין או טולכרם (צפון השומרון) — הסיכוי גבוה פי 6–7.

>

השורה התחתונה

נסיגה ויציאה מהשטח לא חסכו בחיי אדם — הן הכפילו אותם במאות מונים:

* איפה שיש התיישבות ונוכחות של צה"ל: הטרור נגדע באיבו, נמנעות תשתיות טרור כבדות, וממילא המחיר בחיי אדם – לשני הצדדים – נמוך בהרבה. הנוכחות בשטח מתבררת כגורם המייצב והמגן הטוב ביותר.

* איפה שפונו יישובים וצה"ל נסוג: צמחו צבאות טרור רצחניים, והמחיר לשני הצדדים זינק לממדים חסרי תקדים.

כשמסתכלים על העובדות בעיניים פקוחות, מבינים ששמירה על אדמת ארץ ישראל ועל ביטחון המדינה היא אינטרס אנושי ומוסרי ראשון במעלה — שמציל חיים כפשוטו.

מחפש מקור למשפט הבא שמובא בשם הרבי הרש"ב מליובאוויטש:

"כל השנה אני צריך לדעת את הקב"ה ואילו בראש השנה אני צריך להאמין בו"

אם מישהו פה יודע את המקור המדויק, או נתקל במשהו דומה. אשמח שיודיעני.

הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמות – נהפוך הוא. כאשר מפנימים שלכולנו, לכל בני האדם ולכל היצורים, יש בורא אחד, מבינים את עומק הפסוק: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם". כל המריבות והמתחים סובבים בסך הכל סביב אישיות כזו או אחרת, וזהו עניין משני לחלוטין שאינו העיקר.

אף אדם לא יוכל לשכנע, ובטח שלא להכריח, אדם אחר לקבל את אמונתו. לכן, הדרך הנכונה עבור כולנו היא להתלכד סביב המאחד, ולא סביב המפריד.

כיהודי חסיד חב"ד, אני רואה זאת היטב בתוך הבית פנימה. למרות שרבים מאמינים שהרבי מליובאוויטש זצ"ל הוא המשיח, הרבי עצמו הבהיר כמה וכמה פעמים שזהות המשיח אינה העיקר, אלא הפעולה למען הטוב והאחדות. גם בעת חילוקי דעות פוליטיים סוערים בין מפלגות, הרבי תמיד ייעץ להתחיל בנקודות שכולם מסכימים עליהן – ומתוך כך, שאר הבעיות כבר ייפתרו מאליהן עם הזמן.

ברוח זו, אם נביט על המזרח התיכון, נראה שיש כאן שטחים עצומים ומקום לכולם. כל שנדרש הוא להסיר את השנאה, ולחפש מה ניתן לעשות יחד, מתוך כבוד לתורה ולאמונה של כל אחד ומבלי שום כפייה.

בסופו של דבר, כל האמונות המונותאיסטיות שותפות ליסודות גדולים: אמונה בבורא אחד, איסור גזל ואשת איש, ושאיפה לעשיית טוב וחסד. גם בנושאים מורכבים כמו להט"ב – גם מי שמאמין שזה אינו דבר נכון, מבין שזריקת בני אדם מגגות, חס וחלילה, היא לא הדרך לשכנע איש.

אגב, גם השמאלנות היא סוג של דת רעיונית. גם הם מאמינים בצורך לעשות טוב וחסד עם בני האדם ולשפוט בצדק. על בסיס הערכים האלו, אפשר למצוא מרחב לשיתוף פעולה גם איתם.

כשנשכיל להתמקד במאחד, נצעד יחד אל עבר הגשמת הייעוד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

אני מאמין שאפילו האיראנים, אם יקראו את הדברים האלו – בין אם בעזרת גוגל טרנסלייט ובין אם דרך תרגום AI – יזהו כאן "דברי שלום ואמת". הבנה כזו יכולה לחסוך להם, ולעולם כולו, את הצורך במלחמות דת מיותרות.

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

היי,

במסגרת מאמר שאני עושה על תפילה וכוונותיה , מחפש  שמות של ספרים חב"דיים על עניין התפילה וכוונותיה (מה לכוון וכו'). ברמת הידע שלי, למדתי בעיקר את ספר התניא ועוד מספר קונטרסים קטנים.

תודה!

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

תקציר:

האדמו"ר מלובביץ׳ (חב"ד) לנתניהו -

"תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, בוודאי לא תתרשם מזה כיוון שהקדוש ברוך הוא לצד הזה״.

דיוק המילים "לצד הזה" ולא "בצד הזה", דומה מאוד למה שבתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".

הסבר בדרך אפשר ב2 אופנים 👇

לדייק בכל אות. צוטט בשם הרבי "כיוון שהקב"ה בצד הזה". משמיעת הקלטת שומעים ברור שהרבי אמר "כיוון שהקב"ה לצד הזה", עם אות למ"ד, לא אות בי"ת.

https://x.com/OrwellTruth1984/status/1759284144620667267

מה זה משנה? בתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".

הסבר #1: אולי כי למ"ד זה לשון לימוד, צריך ללמוד ולהתקדם.

נכון בהקשר לשלום, למרות שבהשקפה הראשונה נראה כאילו אם עושים פשרה משיגים שלום, הנה כאשר לומדים את הנושא לעומק, מגלים שזה נכון רק בהקשר לאויב ידידותי ומתחשב, המריבות שבתוכנו. כאשר מדובר בהקשר לאויב האכזרי החיצוני זה הפוך: כל כניעה אליו רק מרחיקה את השלום.

נכון גם בהקשר ל"צד הזה". צריך ללמוד את הצד, האם הוא באמת הצד שאפשר להגיד עליו "הקדוש ברוך לצד הזה". יש "ידידים" במרכאות שטוענים שהם בצד הזה, אבל הנכון הוא שהם באמצע. כמה באמצע? תלוי מה עמדתנו, כי אם אנחנו נסכים לעמוד עם רגל אחת ביבשה ורגל אחת בים, טענת שונאי ציון ועוכרי ישראל תהיה שזה לא מספיק, ועמדת ה"ידידים" האלו תהיה שצריך להתפשר. זה למה עמדת ישראל צריכה להיות מה שיותר ימינה, שאז גם אם תהיה פשרה, היא תהיה יותר רחוקה מהים.

הסבר #2: ההבדל בין "לך בשלום" ו"לך לשלום", זה שהאות למד הקדמית משמעותה להתקדם לכוון, לא לעמוד במקום אחד. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ביחד עם זה נאמר עליהם "ילכו מחיל ⁵אל חיל". לא להסתפק עם "שלום" שלא עושים לנו שואה רחמנא ליצלן ולהגיד שאם אפשר לחגוג יום עצמאות, זו כבר "ראשית צמיחת גאולתנו", כי בהשוואה למה שהיה בימי הביניים זה מצב מזהיר. גם אם המצב מזהיר, צריך להתקדם שיהיה עוד יותר "מחיל אך חיל", אחרת זה לא שלום.

אותו דבר גם עם "לצד הזה". גם אם זה כבר הצד הנכון, ובלשון התלמוד הובא בספר תניא קדישא בתחילתו

ספריית ליובאוויטש

"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה..", צריך להתקדם עוד ועוד "לצד הזה", כי צדיק זה מלשון "צד", להתקדם עוד ועוד בכוון להיות צדיק, "ילכו מחיל אל חיל".