טוב, כרגיל אני רוצה לשתף אתכם במשהו שכתבתי..
ולא, זה לא קשור למה שעובר עלי, הכל בסדר אצלי בית.. 
תשפטו:
אני בכלל לא תכננתי שזה יקרה. איך יכולתי??
כשקמתי בבוקר באותו יום לא שיערתי כמה שהכל הולך להשתנות.
לכן, כנראה, רבתי איתה. מריבה כ"כ טיפשית.
וככה נפרדתי ממנה באותו בוקר, בטריקת דלת, והיא צעקה לי, "נועה!" ואני לא הסתובבתי אליה והמשכתי והלכתי לאולפנא בלי לומר שלום,
ואחרי זה צעקתי שלום אחרי מיטה מתגלגלת שבה שכבה דמות מסויימת שכבר לא הייתה אמא שלי, היא הייתה סתם גוף שלא יכול להבין ולסלוח,
וגם לא מסוגל לשוב וללטף את לחיי בהבנה ולמחות דמעה מוזרה ולומר שלא נורא, היה ועבר,
והגוף הזה היה חסר משמעות בלי אמא שלי, שפשוט עזבה אותו כי הוא בגד בה, ולא הצליח להחזיק אותה בתוכו, אולי כי הוא היה עסוק מידי בלנסות לשקם את עצמו, למרות שממילא לא היה לו סיכוי.
אחרי שצעקתי שלום ישבנו שבעה, והדבר הזה, ממושג רחוק של ספרים שקשור בהורים זקנים שנעלמו פתאום, הפך למציאות שחורה סמיכה.
והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים, וישר ניגשה להעיר את הרעש כי היא רצתה שהכל מסביבה יהיה טבעי לגמרי, ככה היא אמרה וככה היא שידרה, וכשכל האנשים דיברו על אמא ואמרו "כמה שהיא הייתה מיוחדת" וסיפרו כל מיני דברים אף אחד מהם לא הזכיר את זה וזה גרם לי לתהות כמה ממנה הם הכירו, וזה אחד הדברים הבודדים שאני זוכרת שחשבתי עליו כי רוב הזמן המחשבות עברו מאוד מאוד מהר או מאוד מאוד לאט, לפעמים יותר מידי מהר ולפעמים יותר מידי לאט, אבל זה לא באמת היה משנה כי כך או כך הן הצטרפו לגוש שהיה כמעט לבן מרוב צבעים.
אני זוכרת שבמשך השבעה ראיתי המון דברים בצורה ברורה, כאילו שהעין שלי היא עינית של מצלמה שמסוגלת להתמקד ולהתמקד עד לפרטים הקטנים מאוד, אבל כשהיא מתמקדת במשהו כל מה שמסביבו נהיה מטושטש, ולא הצלחתי לשלוט על העין, היא התמקדה במה שהיא רצתה ולא הצלחתי להסתכל על הדברים הנכונים. וערב אחד ראיתי את אמא בזמן שהיא ניקתה את המדפים מהאבק שהצטבר עליהם, ותמיד רגע אחרי שהסמרטוט עבר על המדף המדף התמלא שוב בגרגרים קטנים קטנים של אבק שגם אותם ראיתי מאוד ברור ואחרי זה ראיתי את התקרה של החדר שלי ואת הכוכבים הזוהרים בחושך שאמא הדביקה עליה פעם והם לא זהרו כי היה אור, ולא ראיתי אותם כל כך ברור, והראייה שלי הייתה מטושטשת והבנתי שחלמתי וגם שיש לי דמעות בעיניים ולמרות שזה נראה לי טיפשי אני הפכתי מדומעת לבוכה, ואבא הופיע וחיבק אותי ונוכחותו, משום מה, העיקה.
ה"שבעה" היה קצת ארוך, וגם קצת קצר, אני לא בטוחה, ובאחד הערבים אחותי אורה לחשה לי בסוד שהחיוך של דודה חנה הוא בכלל לא אמיתי, שהיא בכלל עצובה וכולם רואים את זה, אז למה היא מחייכת אלינו כל הזמן? וגם יש לה המון דמעות בעיניים. ואחותי הקטנה הוסיפה ללחוש באוזני ואמרה לי שהיא לא מבינה את זה, ושאמא אף פעם לא עשתה "כאילו", היא בכתה אם היא רצתה ובכלל היא לא רצתה לבכות כמעט אף פעם, אבל דודה חנה כל הזמן כן. ולא רק דודה חנה, כולם מדברים הרבה ואחרי זה גם הם מחייכים קצת ויש להם דמעות, ולפעמים הם לא מחייכים ורק יושבים עם דמעות וזה מוזר, ואיך זה שכולם בוכים כל הזמן, ואפילו את, נועה, בכית. ואחותי אורה הוסיפה ושאלה בלחישה, למה אנשים בוכים? אני בוכה כשאני עצובה, למה כולם עצובים? ואף פעם לא ראיתי הרבה כל כך אנשים עצובים. והיא שתקה קצת ופתאום אמרה: אבל אני בכלל רק רוצה שאמא תחזור כבר ותגיד לכולם לא להיות עצובים כמו שהיא אמרה לי לא להיות עצובה כשנפלה לי הסוכרייה מהגן והיא גם קנתה לי חדשה, ולמה היא לא באה כבר?? ולא ידעתי מה לענות לה אז פשוט חיבקתי אותה ואמרתי לה, אמא לא יכולה לבוא ולומר להם את זה, אמא יותר לא תבוא, ואחותי כעסה ואמרה לי שגם כשאמא נסעה בגלל העבודה שלה להמון זמן היא חזרה בסוף וגם הביאה מתנות לכולנו, ואחותי הלכה ממני פתאום וקפצה אגרופים ואני ישבתי וחשבתי על זה שאמא "נפלה" גם היא אבל אותה אי אפשר לקנות מחדש, או סתם לקנות משהו במקומה.
