השאיפות של אסימפטוטוס:
סיפור עם מוסר השכל חשוב.
יום אחד, ישב המתמטיקאי היווני הנודע אסימפטוטוס הגדול בביתו שביוון. למען האמת, אסימפטוטוס לא היה מתמטיקאי גדול או נודע, אף על פי שהוא אהב לחשוב על עצמו כעל שכזה. אסימפטוטוס מעולם לא גילה שום משפט, ולא הוכיח שום הוכחה מסובכת. את רב חייו עד כה הוא בילה במשרד שלו, בשדרת הדיסקרימיננטה, ושאף למצוא איזה משפט, לעשות משהו שינציח את שמו לדורי-דורות, אבל המזל והשכל היו שניהם ממנו והלאה. ביום המדובר, אסימפטוטוס ישב בבית דווקא, לא במשרד. הוא היה חולה. היה לו שילוב חמור ביותר של קוסינוס משולב בטנגנס קשה. מתחת לחלון ביתו גזם הגנן את שיח הטריגונומטריה המטפסת, ואסימפטוטוס הרגיש ממש כאילו הגנן גוזם את ראשו הדואב, מה שדרך אגב לא היה רחוק מהמציאות. מכיוון שכך, קם אסימפטוטוס ממיטתו ועבר לשבת ליד השולחן, כדי להתרחק ממקור הרעש. אסימפטוטוס מזג לעצמו משקה רדיוס מרענן, לתוך כוס עשויה מאינדוקציה זכוכיתית. Log-log-log, פכפך המשקה בכוס. אסימפטוטוס פרש לעצמו פרוסה יפה מהפאי שהכינה חדו"א, המשרתת העבריה שלו, והתיישב לפתור אי-שיוויונים, תוך שאיפה נואשת להוכיח את המשפט האחרון של פרמה. מי שיצליח להוכיח את המשפט יקבל מארגון המתמטיקאים האי-רציונלים 1,000,000 פולינומים מוזהבים, ואסימפטוטוס חשב שלא יזיק לו קצת כסף. הוא לא הצליח לפתור את אי-השוויון. יצא לו ש- 0>2 . אסימפטוטוס לא הצליח למצוא את הטעות שלו. בחוץ עבדו שיפוצניקים על הרחבת תחום ההגדרה של הגינה שלו. אסימפטוטוס הרגיש שהוא לא מסוגל להתרכז. הוא עזב את התרגיל, והתיישב על השטיח הרך שהוא קנה בשוק הלוגריתמים. אסימפטוטוס התיישב בתנוחת המדיטציה שלמד אותו ידידו הטוב, ד"ר אינטגרל. הוא פרש את ידיו למעלה, ודמיין שהוא פרבולה חיובית. הוא דמיין שהוא שואף אל מרחבי האינסוף. ואז, קרה לו דבר שלא קרה לו מעולם. הוא פשוט לא הצליח להגיע לשום דבר. הוא רק שאף ושאף, והרגיש שמשהו חוסם אותו. זהו! הוא ידע שזו התגלית שלה הוא חיכה כל חייו. אסימפטוטוס קם מהשטיח ורץ אל השולחן. הוא עבד ורשם רשימות, שוכח מהקוסינוס והטנגנס שתקפו אותו, ועם ערב הוא גילה את תגלית חייו. אסימפטוטוס גילה את האסימפטוטות וקרא להן על שמו.
כשעלה על מיטתו בערב, חש אסימפטוטוס לרגע קט שכל שאיפותיו הוגשמו.
ואז הוא ידע שלא, כי אחרת זה עלול להיות ביטוי חסר משמעות.
אסימפטוטוס חייך לעצמו, אסור להפסיק לשאוף.
))))