אח, איזו הארה, איזו הארה...!!
תקשיבו חברים,
צריך לקחת את העולם הזה בפרופורציה.
בסה"כ כולנו, בע"ח שנחונו בדיבור, מסתובבים כמו סהרורים בעולם המשוגע הזה. תסתכלו על עצמנו מבחוץ, זה מצחיק.. כל הדברים שאנחנו מודאגים מהם..
ישאמרה שמקובל לצטט אותה בחוגים מסויימים, למשל בבית שלי, כשמישהו מתחרפן. האמרה הזו נכונה, מידי פעם: מי שלא מתייחס אלע צמו ברצינות, לא מתייחסים אליו ברצינות. מי שלא מכבד את עצמו, לא מכבדים אותו. כמה בורגני. ותראו מה זה, העולם שלנו הוא מין עולם מוזר כזה, לא רציני, הפכפך מאוד, הוא משחק איתנו משחקים, מפתיע אותנו, משגע אותנו, ואנחנו, כמו שרוטים, לוקחים אותו ברצינות!!... כל דבר הוא כזה, כבד, קשה לנו, יש לנו אתגרים יענו, מוכר...! אנחנו מין כאלה אנשים, חושבים, מתכננים, מצפים ציפיות וחוזים תחזיות. מתכננים, מחשבים. אם לא נלמד היום, אין מחר תעודת בגרות. ד"א, גם אם נלמד לא תמיד תהיה. יו נואו. אם לא נשמור נגיעה, חבל, חיי הזוגיות שלנו עלולים להידפק. חברים, הכל נכון, רק שצריך ללמוד לקחת את זה בפרופורציה. וחוץ מזה, מה שרציתי לומר לכם, שזה פשוט מצחיק להיות אנשים עם עין אחת פה ועין אחת בעתיד, אם תרצו – רגל פה רגל שם, ממש מצחיק, כי אנחנו כ"כ מבולבלים, לא מבינים מה קורה אפילו כאן, בהווה. תראו איך הכל יכול להשתנות ברגע, תאונה, זכייה בהגרלה, אדם שהכיר אותו והכיר אותה סתם, מאיזה כנס, והופ, יצר זוג חדש בישראל. תסתכלו על הפוליטיקה, איזה עולם משוגע, יש בו כללים כתובים, כללים לא כתובים, וכולם משועבדים יותר לכללים הלא כתובים, ככה זה גם אצלנו, אני חושבת. תראו איך הכתבים חוזים, משערים, מתיימרים להבין תהליכים שאי אפשר להבין, פשוט אי אפשר, העולם הזה הוא משהו שאנחנו לא מצליחים לקלוט, אנחנו מודאגים כ"כ מהכל, מודאגים עד כדי דאגה יתרה....
חברים, אני מרגישה כאילו שתיתי 400 ליטר של יין. אף פעם לא שתיתי יותר מ-5 מיליליטר, בחיי, אבל אני משערת שזה מה שמרגישים בפורים, כשאנשים מצליחים לשמוח עד הקצה של השמחה, וצועקים עד השמיים את האמת, האמת.. כשאדם לא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא בעצם כמו תינוק שלא יודע כלום. וככה אנחנו חושבים, שהוא לא יודע כלום, אבל התינוק מסתכל עלינו וצוחק, הוא צוחק כי הוא רואה איזה מצחיקים אנחנו בהתנהלות שלנו. הוא צוחק כי הוא, אולי, מרגיש ומבין שבעצם, אין כ"כ הרבה הבדל בינו לבין נערים ונערות, ובינהם לבין המבוגרים, יענו, כי כולנו משחקים משחקים, כל היום אנחנו משתעשעים בצעצועים, רק שכשאתה נער, או נערה, או יענו אדם בוגר, לצעצועים לא קוראים צעצועים, יש להם כל מיני שמות אחרים, כמו פלאפון, או מחשב, או כדורסל, או כדורגל, או ילדים שהורים מגדלים, ואין הרבה הבדל בעצם. ועוד דבר, התינוק בארגז חול משחק עם התינוקת, והם נותנים יד ביד ורווקים כותבים הגיגים בעקבות הפשטות שבמשחק שלהם, ולא מבינים שהפשטות באה מזה שהם לא חושבים על הפשטות, ומה זה בכלל פשטות?? פשטות זה כשלא לוקחים כל דבר ככה, עמוק ישר ללב, כשלא מחזיקים מעצמנו כ"כ גבוה. תראו איזה מצחיקים אנחנו. בלי פרופורציה. היום אנחנו בדיכאון, היינו אתמול ואולי נהיה גם מחר. בעוד חצי שנה נרגיש מאושרים, עוד שבוע נקבל מאה במבחן, מתישהוא אנחנו מקווים להתחתן, ללדת ילדים, לעסוק במקצוע שמושך אותנו, וברצף הזה אנחנו עובדים על עצמנו להשתנות, אנחנו מתוסכלים לפעמים מהכשלונות ומלמדים את עצמנו להתגבר עליהם, תראו איך אנחנו, שמחים, מאוהבים, מבולבלים, מדוכאים, כועסים, מתקוממים, מאושרים, סקרנים, והכל ככה בעוצמה, ובסוף, אנחנו נגדל ונמשיך ונשב באיזה סלון בבית פרטי, או בווילה, או בקרוואן, או שבכלל נשב באיזו זולה כיפית כזו, או שנשב באיזו חושה, ונדבר שם דברים חשובים, נקשקש על הפוליטיקה המקומית, נדבר תורה, נרכל וננסה להפסיק לרכל, והעולם כמנהגו ינהג וימשיף להפתיע אותנו ככה, ובחייכם, נמשיך להיות מצחיקים כאלה..
תסתכלו על העולם הזה, איזה עולם מוזר, איזה עולם מבלבל, כמה אור יש בו, כמה חושך, כמה שקר, כמה אמת, כמה דרכים לאמת, כמה אנשים שכמונו הם מבולבלים, וחוץ מזה יש להם בעית מכאן עד הירח, או עד נגהף צדק או שבתאי, או בכלל יש להם אינסוף בעיות, כאילו. מה שאנחנו צריכים זה לפקוח את העיניים, ללמוד לקחת הכל בפרופורציה, חברים, ולהמשיך הלאה בהבנה שלא הכל כ"כ רציני ולהמשיך הלאה בלי כבדות. ואני לא מדברת על כבדות כמו שהיא בלשון העם, כבדות לא זורמת כזו.. אני מדברת על כבדות, משקל כזה שאנחנו מעמיסים על עצמנו, משקל שמורכב מבעיה מנופחת.. אם אתם מבינים אותי... אנחנו צריכים ללמוד לזרום, אבל באמת, ככה להפסיק לפחד מהחיים ומהעולם הזה. לתפוס פרופורציה, לקלוט את הממדים האמיתיים של הדברים.
ועוד דבר שרציתי, אם כבר כבדות. תראו, מה זה אדם כבד? אדם שלא זורם, לא צוחק איתנו... אז תשמעו, זו הגדרה בעייתית. היא לא נכונה לאדם הזה. אני מנסה להרגיל את עצמי לא לזלזל שאדם כזה, שהוא כאילו, איך להגיד, עם מוגבלות חברתית, אני רוצה ללמוד מהאדם הזה. תראו, בינינו, כמה פעמים צחקנו כשרצינו לבכות?? כמה פעמים, ואולי לא כולם יזדהו איתי עכשיו, "זרמנו" עם חברים שלא רצינו בכלל לזרום איתם?? קורה... אבל תבינו, אני רוצה ללמוד להיות אדם אמיתי. אנחנו צריכים ללמוד לעמוד על האמת שלנו, ואמת, אחים יקרים, זה לא רק דת, או ערכים. אמת זה לצחוק כשאני רוצה לצחוק, ורק כשאני רוצה. אמת זה ההיפך משקר. את השקר אנחנו רואים בכל מקום, הוא מבלבל אותנו, אז בואו נפרק את השקר הענק לחלקיקים קטנים קטנים, וכל חלקיק נקלף ונהפוך עד שנמצא את האמת שלו. השקר הרי זו אמת בתחפושת, אם לא הייתה אמת לא היה יכול להיות שקר. אמרתי שאמת זה ההיפך משקר, סליחה, תיקון טעות. שקר הוא אמת שעטפו אותה, עיוותו אותה, הפכו אותה, תחשבו על זה, זה ככה בדיוק. אם אין אמת, אין קשר. ואם זה ככה, בכל שקר יש אמת, ואם בעולם הזה יש כ"כ הרבה שקר, מה זה אומר על האמת שיש פה?? פשוט למדנו, כולנו, בע"ח שנחונו בדיבור, לעטוף את האמת. אז מתחת לכל שקר יש אמת, והלב שלנו מזהה את השקר ואם ככה, הוא גם יגלה את האמת בסוף. אותי זה מעודד.
חבר'ה,
מה שכתבתי כאן זה מין בליל של המון מחשבות, המון דימויים ורגשות שעלו בי היום, כשפתאום תפסתי כמה שהכל מצחיק. אני מקווה שהבנתם משהו מכל העיסה הזו, ושאולי גם בטעות קצת נגעתי בכם או העמדתי אתכם מול משהו שאתם יכולים, ואני מקווה שרוצים, להתמודד איתו. חברים, אני בהארה, ה - אממ - מכתב הזה הוא כולו הארה. בחייכם, תנסו לפתוח ת'לב ותנו לאור ולאמת להיכנס אליו...
אני אוהבת אתכם... באמת...
