הנפילה היתה רכה, רק טיפה כואבת.
היא קמה במהירות, נערה את בגדיה והמשיכה ללכת כאילו כלום לא קרה.
מקוה שאף אחד לא ישאל איפה היתה.
וכך המשיכה לצעוד, לא משאירה זכר לנפילה ורק רגש מעומעם בלב מלוה אותה, לבדה..
ופתאום שוב היא מרגישה מעידה אך במהרה זאת הופכת לנפילה, להדרדרות בלתי נשלטת.
בסוף היא קמה בלי פגע ושוב, כרגיל, ממשיכה ללכת.
לאחר כמה חודשים היא נופלת למשכב.
בצילומים הרבים שעשו הרופאים מתגלה שבר פנימי גדול שהולך ומתרחב לכיוון הלב.
"מצטערים" הם אומרים, "ניסינו הכל...", וכך היא עוצמת עיניה.
לעולם לא תוכל שוב ליפול.
בבקשה לא להגיב על הקטע הזה כאמנותי, כי הוא לא. לא נעשה בו שום עיצוב או שינוי כלשהו, ככה הוא יצא ישר מהלב.
רציתי להגיד לכם שאני עוזבת, הפעם באופן סופי.
היו לי פה כמה שנים טובות ותודה רבה לכל מי שהיה חלק בהם!!
אבל מה שהיה היה ואדם צריך להמשיך הלאה במיוחד אם לא טוב לו איפה שהוא נמצא
תקראו את מה שכתבתי, אל תנסו להבין יותר מדי, אם זה יעזור באיזשהו דרך, אני שמחה.
אז ביי לכולם, להתראות (לחלקכם..) ..
אוהבת,
מיטל.
