לך,חברה יקרה,
את לא מכירה אותי, וגם אני לא מכירה אותך, ובכל זאת היה מאוד חשוב לי לכתוב לך את המכתב הזה.
אני רוצה לשתף אותך במצוקה שלי,בכאב גדול מאוד שאני חווה, ואולי לנסות ולהציל אותך מליפול לאותם מקומות נוראים שאני הגעתי אליהם.
מכיתה ד' אני זוכרת את עצמי מחפשת לראות דברים לא צנועים. כשהבית ריק מתחילה החגיגה.
בהתחלה זה היה בקטנה,סתם אהבה מעבר לפינה וכדומה. אבל עם השנים הדברים שסיפקו אותי לא נגמרו בנשיקות. כל פעם חיפשתי את הדבר המסעיר הבא, וזה הגיע עד לסרטים פורנוגראפיים. ולא הפריע לי שהייתי כך,אני כולה רואה. מאז כבר יותר מידי שנים שאני בבוץ הזה.
רק בשנה-שנתיים האחרונות התחיל להפריע לי שאני רואה. אבל עדין זה לא היה חזק מספיק כדי לעצור אותי. להיפך, רק "השתכללתי" על הזמן.
בשלב מסוים הבנתי שזה גומר אותי. הפריע לי שהראש שלי כל הזמן חושב על זה,רוצה להמשיך לראות. לא בגלל שזה אסור,אלא הרגשה פנימית מגעילה שאתה מת להפטר ממנה.
זה בוץ מטורף שלא רוצה לתת לך כ"כ בקלות לצאת ממנו.
זה לא רק לצפות וזהו. ממש ממש לא. זה הולך איתך כל היום. המחשבות שלך בזה, משחזרות את הסרט שרק אתמול ראיתי,ובנוסף את העשרים שראיתי לפניו. יש דברים שאני זוכרת מכיתה ד', ומאז עבר כבר המון זמן. זה רודף אותך כל הזמן, גם כשמדברים עם חברות,רואים סתם אנשים ברחוב,בתפילה ואפילו לחלומות זה הצליח להיכנס 
וגם את הייתי אומרת לעצמי-יאללה, תפסיקי כבר לחשוב על הזבל הזה כל הזמן, זה לא בדיוק עזר.
הייתה שנה אחד שדי הפסקתי עם זה,וזאת הייתה שנה מדהימה. אבל אז חזרתי, וזה הוציא לי את כל האושר שחייתי בתוכו. זה ריסק אותי. במובן מסוים זה גם הוציא ממני את עצמי..גרם לי לעשות דברים שלא מתאימים לאופי שלי, כי זה קילקל אותי בכל הממדים. זה דבר שממש לא נשאר חיצוני אליך- זה נכנס לכל תא במוח.
סף הרגישות יורד,ודברים שעד לפני שניה חיפשתי לראות אותם, עכשיו כבר לא עושים לי כלום,לא מרגשים אותי. הדברים [הכמעט] נמוכים ביותר כבר לא מזיזים לי.
אני אומנם הגעתי לזה כי חיפשתי,אבל את יודעת טוב מאוד שלא מסובך בכלל להגיע לזה. עיתונים,ספרים,תוכניות וסרטים יובילו אותך לזה בקלות מטורפת,ולפעמים גם בלי שתשימי לב. בלי שזה יפריע לך. אנחנו כבר כ"כ מחוספסים נגד המראות והמילים האלה..
לא צריך להגיע עד סרטים פורנוגראפיים כדי לטמא את עצמך.לפעמים מלל גס זה הרבה יותר נורא. יש דברים שקראתי שהרבה יותר מזעזעים אותי מדברים שראיתי.
מה גם, שאולי את סתם רואה סרט ויש בו קטע ואת רואה גם אותו, כי יאללה מה זה כבר יעשה לי. אבל זה יכול להיגמר לא בקטע אחד. כי זה מושך,ומסקרן.
ולכן חשוב לי לכתוב לך את המכתב הזה, כי אם נכנסים לתהום הזה, כ"כ קשה לצאת מזה לצערי. אל תתני לעצמך לראות קטעים לא משו, גם את זה נראה לך בקטנה. בבקשה ממך-אל תעשי את זה לעצמך. ממליצה לך בחום להתרחק מזה, כדי לא לעבור את הדרך הקשה מאוד כדי לצאת. את לא מתארת לעצמך כמה קשה. כמה בכיתי על זה,כמה התחננתי לה' שיעזור לי לצאת מזה, כמה זמן הייתי פשוט מיואשת מעצמי. כמה זה מכאיב לי שאני ככה, ואני יודעת שגם כשאפסיק לראות, הדרך לעזוב את זה לא תיגמר, זה יהיה רק שלב א', שאחריו יבוא שלב ב', שאולי הוא יותר קשה. לטהר את עצמי מזה, לשכוח. לחזור להיות אמיתית. לחזור להיות עצמי. לנתק את עצמי טוטאלית מהזבל הזה.
למה להרוס את עצמך,לתת לגוף שלך לשלוט עליך??? לא חבל עליך...? תשארי תמימה, תשארי נקיה.
אני אומרת לך את הדברים האלה באמת מכאב. אם זה לא היה כ"כ חשוב לי, לא הייתי חושפת את זה בפניך.
אני כבר חצי שנה נלחמת בזה, ועדין לא הצלחתי להפסיק.
עוד דבר-חתונה. מגעיל אותי לחשוב שאני אהיה נשואה ואחשוב על זה. באמת שאני לא יודעת איך אני אתחתן אם אני אמשיך להיות ככה [ואני לא בלחית!(: ].
אחות.. ואם את כן שם, אני יודעת שנשמעתי די מיאשת. אבל אפשר,אפשר לצאת מזה. אם הצלחנו להגיע הכי למטה,אנחנו יכולות גם להגיע בחזרה ללמעלה. אומרים שה' לא מעמיד אדם בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. להכל יש תיקון.
אז מה אפשר לעשות?
# לרצות. וואלה,איזה גאונה אני. אבל לא. אם באמת רוצים לצאת, צריך לרצות את זה עד הסוף. כשאני ניסיתי להתרחק וחזרתי,זה בעיקר בגלל שלא באמת,שלא עד הסוף רציתי.
תזכירי לעצמך כל הזמן איזה רע זה עושה לך,תעשי עם עצמך רשימה של מה זה עושה לך. למה את רוצה להפסיק. ותקראי את זה הרבה. יהיה קשה להפסיק אם עדין יש צד בשכל שלך שלא רוצה. ברור שיהיה קשה להחדיר את זה גם לרגש, והוא ילחם בך כל הזמן,אבל שלפחות בשכל יהיה את כל הסיבות למה להפסיק.
# להאמין בעצמך. בלי סוף להאמין לעצמך. אז מה אם הגעת לפה – את יכולה לצאת מזה!! תאמיני בעצמך כי ה' מאמין בך. הראיה לכך? הוא החיה אותך גם היום,למרות שאולי אתמול אכזבת אותו. תאמיני בו,ותאמיני בך.
# לעזור לעצמך טכנית- אם את יודעת למשל שבבייביסיטר את נופלת כי אז אפחד לא רואה, תגידי לעצמך שנשמה שלך יותר חשובה מעוד כסף.. להימנע מסיטואציות "מועדות לפורענות"
# אם את רואה בבית, ויש לך אומץ-תגידי את זה להורים שלך. אני בטוחה שהם יעשו כל מה שהם יכולים כדי שתפסיקי. לי אישית אין את האומץ לעשולת את זה,אבל אם הייתי עושה,זה מזה היה עוזר לי..
# אם אין חסימה למחשב- אפשר לבקש מההורים לשים חסימה ב ל י להגיד את הסיבה! אפשר פשוט להגיד שככה מתאים לבית דתי.
# יש הרבה דברים שאנחנו עושים כדי למלא צורך מסויים, ואנחנו הרבה פעמים לא יודעים את זה. למשל- יש ילדה שנעלבת מכל דבר שאומרים לה. אבל זה לא בגלל שיש לה רגישות יתר, היא פשוט צריכה את מה שקורה אח"כ – שכולם באות אליה,ומנסות לנחם אותה ולעשות לה קוצ'י מוצ'י. היא צריכה את היחס מהחברה, לא באמת את ההעלבות. אז אם היא תבין שהסיבה שהיא נעלבת נגמרת בגלל זה – היא יכולה לנסות ולהשיג את היחס מהחברה באמצעים אחרים!! העלבות בעצם מספקת לה בעצם אהבה.
אותו עיקרון גם פה, אולי אני רואה כי זה מספק לי איזשהו צורך. אני מתארת לעצמי שאת עכשיו יושבת ואומרת "מה?! למה נראה לך שאני צריכה את זה???", אבל כן. אצלי לפחות..לקח לי הרבה זמן להבין למה, ומצאתי. לפחות חלק מהסיבות ללמה אני רואה.
# להתפלל לה'. במילים הכי פשוטות. להגיד לו כמה את רוצה לצאת מזה. כמה את מצטערת במצב שאת נמצאת בו עכשיו.
# למלא את הזמן... לנסות כמה שפחות להגיע למצבי שיעמום..
# להזכיר לעצמך כמה את אדם טוב. אם נצליח להזכיר לעצמנו כל הזמן שאנחנו באמת טובות, כמה דברים מדהימים יש בנו, יהיה לנו הרבה יותר קשה לחטוא. כי אם אני טובה – איך הזבל הזה קשור אלי בכלל?!
את יכולה לעשות לעמצך מין "יומן טוב" כזה, שתכתבי כל לילה דבר שניים טוב שעשית היום\תכונה טובה בך. זה יחזק את האמונה בעצמך.
# בעיניי כדאי לדבר על זה עם אדם מבוגר יותר. כל העצות הנ"ל הם מהמורה שלי. אני לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיה. כדאי למצוא אדם שאתה בטוח בו, ולשתף אותו בזה. לי זה ממש עזר. פדיחה קצת בהתחלה- אבל שווה את זה.
זה גם המקום להגיד לה תודה, אם היא רואה את זה..
נשמה, אפשר לצאת מזה. אפשר להתנקות. זה דורש ה מ ו ן מאמץ. המון אמונה בך ובה'. זה עבודה ארוכה, שלא נגמרת בחודש. אבל אם את הולכת על זה – תעשי את זה עד הסוף. ותנסי לא להתייאש. בהתחלה יהיה מאוד קשה, אין מה לעשות, לצוות על הרגש זה מסובך בטירוף. להתנגד ליצר הרע שיודע להפיל אותנו זה קשה. אבל הכל אפשרי. וגם את הפסקת לזמן שבשבילך היה טוב, ונפלת שוב- אז מה. זה חלק מהדרך יציאה. זה הנסיון שלנו. לכל אחד יש פה נסיונות, ואנחנו צריכות להתגבר על הנסיון הזה. ככה זה החיים, לא הכל ורוד ויפה!
תאמיני. זה העיקר.
שיהיה מלא בהצלחה!!!!
