שיר שכתבתי למישהי בהערכת אין קץ.
(שיר ראשון,נדמה לי,שכתבתי בלי פזמון..ואת השיר אהבתי קצת פחות משומה בחלקים מסויימים..אך זו דעתי ואשמח לשמוע את דעתכם
)
זעקה ניחרת בוקעת שממה,
ותחושות של אובדן בעולם השקט.
את צועדת כך לבדך כמו ילדה תמימה,
וקריאתך הניצבת מבין דמעותייך, שותקת.
הרוח פזרה את שערך הרטוב,
ואת נופלת בכניעה לרגלי הרוע.
בעיני רוחך חולפות תמונות מהימים שבהם היה רק טוב.
את ממלמלת מילים, ובתפילתך מבקשת שמיים לקרוע.
עטופה באהבה וברעות אך גם כה בודדה,
מחייכת את חיוכך הנצחי, ומייחלת לקץ.
כאבך לא נמוג בין שמחות, על המזבח עקודה.
חייך נראים כה מיותרים, והייאוש כבר מתפרץ.
בעינייך קמה לפתע תמונתו של קבר לבן,
זעקות שבר גדולים כים, קולות קוראים בשמך.
פעוט שמקשה שאלות איומות, ואם שמסבירה את שאף לה לא מובן.
מבין שברי המכתבים שהשארת, צומחת ועולה תפילתך.
עינייך נמלאות עתה דמעות, ועלה של סתיו נושר על שערך.
קמה ומתנערת מההריסות שזרע הכאב,
חשה באור גדול של אמונה שמתקרב לעברך.
נאחזת בחיים, וחיוכך המחודש נוגע בכל לב.
