מוקדש בהמון הערכה לאלו שיודעים לשתוק כשצריך.
(התלבטתי בין "עולם השקט" ל"עולם של שקט" וזה מה שהוחלט..)
תודה לאלו שניסו לעזור לי למצוא חרוז לעמוקה..בסוף הסתדרתי עם משו מתאים
עולם של שקט.
מביטה בעיניי שמשקפות את כאב חיינו.
ידייך נופלות בצידי גופך הקר.
אנשים רצים בשדרה שעל יד ביתנו.
אני שואג בדממת מוות, וראשי מותש על הכר.
כצל עובר, את מביטה בי, כרוח נושבת בלילות.
אינך עוד כבימים עברו, שתיקתך בי מכה.
באישון ליל בייאושי נופל, מבחוץ שומע יללות.
עיניי לא נעצמות, ליבי לא נרגע והשתיקה כה עמוקה.
שנים כך עוברים, ואיתן גם את נעלמת,
זעקתך הוחלפה בשתיקה ארוכה ומאיימת.
כל כאב שהיה, הוחלף במבט עמוק כגלי הים.
כל מגע שנשכח בזיכרונות העבר, עכשיו נעלם.
אנו מתעטפים בדממה, ואת מקיפה יגוני בחמלה,
אני נעלם בעולם של שקט שמאיים להטביע,
ואת בשקט שלך מביעה כאבך בלי כל אות ומילה.
ודמותי מתקטנת עם אור הנר, ובמילותיי אין ביכולתי להביע.
עולמנו נראה כה קטן אך עצום,
ואני אבוד בדירת החדר הישנה.
את נופלת ריקם מלפניי ואני מאיץ בך לקום.
שערך הזהוב מסתיר עיניים כאובות, חסרות כל אמונה
מתחנן שתגידי דבר מה, אף תפגעי בי או התריסי כנגדי,
אך בענייך היפות ניצבת רק שתיקה עמוקה.
את עוזבת ידי ברפיון, אוטמת אוזנייך שלא תשמעי תחינתי.
שתיקתך מרפאת כל פצע שהיה בנו, ומחזקת כל התפייסות מתוקה.
שנים כך עוברים, ואיתן גם את נעלמת,
זעקתך הוחלפה בשתיקה ארוכה ומאיימת.
כל כאב שהיה, הוחלף במבט עמוק כגלי הים.
כל מגע שנשכח בזיכרונות העבר, עכשיו נעלם.
אנו מתעטפים בדממה, ואת מקיפה יגוני בחמלה,
אני נעלם בעולם של שקט שמאיים להטביע,
ואת בשקט שלך מביעה כאבך בלי כל אות ומילה.
ודמותי מתקטנת עם אור הנר, ובמילותיי אין ביכולתי להביע.
וזעקתך כבר לא נשמעת, היא עמומה.
ואת שותקת.
שותקת.
בעולם של שקט
