הכל היה ממש ברור עד החודשים האחרונים.פתאום הופיעו שאלות,תהיות,כ"כ הרבה סימני שאלה....
התמימות הזאת והדרך הברורה שהייתה לי נעלמה לגמרי...ופתאום זה לא משנה לי מה ההורים שלי חושבים ולמה האולפנא מחנכת,זה כן משנה אבל את מגיע למסקנה שבסופו של דבר זאת בחירה שלך בלבד.לאן הולכים עכשיו?
מה באמת אמיתי ונכון? אני רוצה להאמין בדרך שהלכתי בה עד עכשיו אבל מתקשה ממש.
אני כל הזמן מנסה לא לשקר לעצמי ולשאול את עצמי אם מה שאני עושה עכשיו זה כי אני לא מאמינה בדרך הקודמת או כי תמיד קל לעגל פינות.
טוב לי עם החולצה הקצרה,זאת בדיוק הבעיה שלא מפריעה לי,ז"א מול אנשים שמכירים כן.
אני הולכת ברחוב שהסיכויים שמישהו שמכיר אותי יראה אותי אבל בכל זאת כל מכונית שעוברת אני מרגישה שמסתכלים עליי ובוחנים אותי ואם עברה לידי אישה ולא היסתכלה עליי בכלל אני שואלת את עצמי:מה? איך האישה הזאת לא חשבה לעשות לי איזה פרצוף,תראו אותה,הדתייה הדוסית הזאת ככה היא הולכת,מממש עצוב.
ועוד הפעם שאלות ועוד שאלות ועוד שאלות,ובלי שום תשובה שמספקת אותי...
והחברות שלי? אני לא כועסת עליהן,לא מצפה מהן כלום אפילו אולי לא מאוכזבת מהן אבל הם לא מבינות.
אחת ירדה מהפסים,אחת שומעת ולא מקשיבה,אחת מזדהה שזה גם בסדר ואחת שאמן ויום אחד אני יצליח לדבר איתה כמו שצריך על זה.
ואתם יודעים מה הכי גרוע?שאולי אני פשוט מתאהבת בכאב,זה תמיד הכי קל להיתאהב בו.
אולי צריך לחייך ולהמשיך הלאה להפסיק להיתעכב על כל דבר קטן ולכאוב עליו,חבל.
אני רוצה שחברות שלי יכירו אותי בצורה אחרת,הם מכירות אותי מעולה אבל אני מרגישה שיש דברים שאני מספרת להן והם לוקחות את זה לכיוונים קיצוניים מדי.
שלא נדבר על הקנאה שאוכלת אותי....אני באמת שמחה במה שיש לי ,באמת! אבל שיש בני אדם שאני רוצה והם לא שלי זה מחרפן אותי....
כנראה שהכל עניין של עבודה והרבה שמחה ואופטימיות...
שיהיה בשורות טובות בעז"ה!!
