היה מעניין לקרוא אותו בהתחלה,

סתם בקטע של האותנטיות, איך היהדות הייתה אז וכו'..

אבל באיזשהוא שלב היא נגררת סתם לסיפורי "שושלת יוחסין", מי נולד, מי מת, מי הייתה עם בעיות פריון ונפקדה וכו'..

לא מעניין, וממש סתם מרוח...

קראתי ומסכימה עם אביב שלי.

הספר מתחיל יפה מאוד אבל הוא לא עקבי מבחינת הזמנים (לפעמים עובר יום ולפעמים שנה) וקצת קשה לעקוב.

מהחלק השני (יש שניים..) הזרקור עובר מאחינעם (כתוב על הכריכה אז אני מרשה לעצמי לגלות...) לדמות אחרת ומשאיר את אחינעם בצד. 

לא אהבתי.

בודדה במערכה הרבה יותר יפה,לדעתי..

ממש בא לי לקרוא..

אבל לפי ראיון שהיה איתה בעלון בראש יהודי התרשמתי ממנה והתרשמתי שהוא נקי.

אני לא שמתי לב למשהו חריג.

בס"ד

קראתי את בודדה במערכה, ולענ"ד גם כדאי לשמור קצת על קדושת הספר.  ב"ה יש בו מלא דברי אמונה ותורה..

אישית אהבתי יותר את בודדה במערכה הייינו כחולמים נחמד אבל לא התלהבתי

קיטשי מידי... כמה חתונות בספר אחד??

קיטשי.קיטשי.קיטשי.

אבל.. כל אחד והטעם שלו..

"סגולה הוא הרבה מעבר למגזין ישראלי להיסטוריה.

סגולה היא מכונת זמן שכל אחד יכול לנסוע בה אל מחוזות העבר.

אבל נתחיל בהיסטוריה…

ראשיתו של המגזין בסדרת כתבות על דמויות היסטוריות בשם "דיוקן-עם" שפורסמו בכל סוף שבוע במוסף 'דיוקן' של העיתון מקור ראשון ביוזמתו של מו"ל העיתון, מר שלמה בן צבי. עשרים פרקיה של הסדרה עוררו עניין בקרב קוראים רבים וכך צמח הרעיון ליצור מגזין עשיר ורחב המוקדש כולו לתחום ההיסטוריה, וכיום הוא כבר פועל כחברה עצמאית לתועלת הציבור.

הגיליון הראשון יצא לאור באייר תש"ע, אפריל 2010 בעריכת יואב שורק, שאותו החליף בהמשך ד"ר איתמר ברנר."

יצא לע לפגוש את המגזין בעבר ולקרוא בו קצת. היה נחמד ונראה מקצועי באמת.

ישראל והשואה - תום שגב. מדהים. כמה יהודים יכלו להינצל לולאי אוזלת היד (המכוונת במידה מסויימת)

של הסוכנות, בן גוריון וכל אלה שהאידיאל שלהם היה ציונות; ליישב את הארץ בכמה שיותר יהודים

צעירים שיוכלו לתרום..... היהודים הנספים באושוויץ, לא היו ממש בראש מעייניהם. היחסים עם

הבריטים (האחראים במידה רבה לאסון שקרה לנו), היו חשובים יותר. מפחיד ומדכא. מאוד.

זה מה שקורה כשאין תורה. אין ערכים אבסולוטים, מאת בורא העולם. ממש קשה לקרוא את זה.

חושבת שהמחבר לא דתי.

שיש שמשתמשים בה כדי לבטל את הערך העצמי של מדינת ישראל (בפשטות מטעמים של נקמה ושנאה גרידא), אבל הייתי לוקח אותה בעירבון מוגבל משתי סיבות:

1. התנועה הציונית ניסתה בכל מאודה להביא יהודים לארץ לפני השואה, ודאגה להכשיר ולהכין יהודים לעלות לאחר השואה. סבא שלי היה במחנה הכשרה לאחר השואה כשלא היה לאן לחזור, ובכך למד עברית וקצת מקצוע. במקום לנסוע לאמריקה הם באו לארץ ישראל, ובכך גם שמרו על משפחתנו דתית וגם לא נאלצו לקבץ נדבות כדי להתפרנס קצת.

2. יש כמה וכמה עדויות על נסיונות, לאו דווקא של התנועה הציונית, לשחד (או אפילו "לקנות" יהודים) כדי להציל אותם מהשמדה, והדברים ברובם לא צלחו או שהכספים לא הספיקו אלא לכמות מועטת מאוד. התנועה הציונית כנראה לא הייתה יכולה לעשות הרבה, במיוחד לאור מה שאנחנו יודעים על המנדט הבריטי, ועל היעדר הידע שהיה ליהודי אמריקה על מה שקורה באירופה (מה גם שלא היו מי ישמע עשירים כדי לתרום). התנועה הציונית הסתמכה בעיקר על כמה נדבנים ועל תרומות של שד"רים חילוניים.

לכן לא הייתי ממהר להאשים את התנועה הציונית בעמידה על הדם של יהודי אירופה. מה גם שרבים מהנרצחים היו בעצמם בעד הציונות ושיבת ציון.

לא נגוע בדבר.

למרות שבעיניי זה עדיין חסר משמעות ביחס לערך העצמי של מדינת ישראל, מהסיבה הידועה ש"אנחנו לא מתערבים להקבה איך הוא מקדם את הגאולה".

ובכל מקרה לא חשבתי שהתנועה הציונית החילונית הייתה של צדיקים גמורים.

יש את הכתבה הזו באינטרנט או שרק במגזין מודפס?

חיפשתי באינטרנט ומתברר שזהו שם של ספר באורך מלא, ושתום שגב הוא היסטוריון מאסכולת "ההיסטוריונים החדשים". מה שמסביר היטב איך הטיעון של העמידה על הדם הפך פופולרי בקרב הפלגים הקיצונים החרדיים. מצא מין את מינו, והזרזיר - אצל העורב הלך.

זה קצת מפתיע שמאמר מסכם לספר הזה הופיע ב"סגולה".

באופן אובייקטיבי, מה קרה אז, אפשר בודאי לברר.

גם אם הייתי חילונית, הייתי מזדעזעת. מה קשור לחרדים....

קראתי גם את כחש של בן הכט . גם לא גורם לשמחה יתירה ממה שהיה.

השיקולים שלו/שלהם. וזה מעניין כי הוא לא מתחיל עם השואה. הוא נותן רקע מקדים: ז'בוטינסקי,

התנועות השונות שהיו אז, המחלוקות ביניהן...מעניין.

זה חסר משמעות לגבי המשמעות הגאולית של מדינת ישראל. בן-גוריון לא הקים את המדינה בשביל עצמו אלא בשביל כל העם היהודי ובסופו של דבר האמירה הרשמית היא בית בארץ ישראל לעם היהודי. לכן הטירחה הגדולה להעלאת היהודים גם מארצות האיסלאם, גם לשיחרור מסך הברזל.

בפועל כל הזרמים היהודיים השתתפו בהקמת המדינה, וגם היום משתתפים באופן פעיל בכנסת ובממשלה (ולא כעלי תאנה).

בפועל עם ישראל חוזר לארצו, זוכה לריבונות ולעצמאות וחוזר למעמד טוב יותר משהיה לרוב מלכי יהודה וישראל ביחס לאימפריות, תנועה אדירה של חזרה בתשובה, מימון רשמי של עולם הישיבות ומוסדות תורניים (אחרת לא היו צריכים להזדעק על "גזירות כלכליות". זה עצמו מעיד שהכסף הוא בעל משמעות תפקודית דה פקטו), הארץ נותנת פירותיה בעין יפה, בעשור הקרוב נהיה כנראה "רוב יושביה עליה" מה שיחזיר את השמיטה להיות דאורייתא.

בקיצור, כמו שאמרתי, אני לא מתערב להקב"ה איך הוא מביא את הגאולה לעמו. ואוסיף את שאמר הרב אליהו כי-טוב זצ"ל, מחבר ספר התודעה: "אם אפילו הקמת המדינה היא מעשה שטן, אז מה השארנו להקב"ה?".

אבל כבר דשנו בדברים במגוון רחב של שירשורים, לא?

לא קשור לסגולה. פשוט קראתי את זה קודם. כל הגליון (מעניין כי גם תום שגב,

מדבר על זה בתחילה) על מה נחשב פעם לימין ושמאל.על "הארץ" של פעם,

"דבר" ועוד עיתונים קדומים יותר.

פוסט-ציוני, שעושה את כל התארים (ואיני יודע, אבל סביר שגם מרוויח) מ'שחיטת פרות קדושות' של הציונות.

אגב, כדאי לקרוא את הערך עליו בויקיפדיה:

הועברת לדף אחר

הועברת לדף אחר

פרלינג שמוזכר בערך, כתב תגובות לשגב בכמה וכמה מהדורות, מהן מפורטות עם הוכחות חד משמעיות, שכל תכנית הצלה שהועלתה, נבחנה ככל האפשר.

הדמיון של כל מיני גורמים אנטי-ציוניים, חרדים כחילונים שאם רק הנהגת הישוב היתה מבקשת - הבריטים היו מייד ששים להעביר לאויב בשעת מלחמה כסף/סחורות/משאיות, היא פשוט הזויה.

העובדה שלמרות שעצם הצעת העניין, היתה עלולה להחשב כבגידה ובכל זאת בדקו את כל ההצעות - מעידה על המסירות להצלת כל יהודי.

אמרו לי את זה כשדיברתי עם חרדים בהפגנה בירושלים לפני כ3 שנים.

האמת שמצד עצמו זה לא בהכרח מופרך, אבל עדיין דורש ראיות. ועכשיו כשאני רואה מי המחבר, כנראה נפתרה התעלומה. הזרזירים - אצל העורב הלכו.

כך או כך, הערך של המדינה לא תלוי במקימיה - מה גם שבהגדרה הם לא הקימו אותו רק עבור עצמם, אלא עבור העם. הרי זו בדיוק הטענה של כולם לשמאל היהיר של היום. על מה כולם כעסו כשאחד מהמדושנים בקפלן צרח על שוטרת אתיופית שהיא צריכה להגיד לו צודה על כך שההורים שלה בכלל הובאו לארץ? כי זה לא של אף אחד בטאבו. זה של כולם. העם לא יכול לגנוב את המדינה ששייכת לו.

ההסטוריונים החדשים.

היא הופצה בהתחלה ע"י אנשים טובים, שלהבנתם ניסו לקדם מהלכים כאלו, רק שלא הבינו את חוסר ההיתכנות. בהמשך זה כבר הפך לתעמולה, שלפחות באיזורי 'נטורי קרתא', אבל לא רק, כל ילד גדל עליה.

פוליטיקה, מדיניות, שואה (משפט אייכמן, גם (ועוד).

הבנתי קצת יותר משפטים המתארים את החרדים, בפורם הזה -

הם בדיוק כאלה שנקטה הציונות הראשונה, ה חלוצים, הדור

שראה את העולים מהתופת, מגיעים לארץ.....אבק אדם, עלובים,

הלכו כצאן לטבח......לעומת הצברים (מושג שהתחיל אז),

עלובים, שחורים....בורים...

לא מזכיר לכם משהו?......

אבל בזה סיימתי להתייחס לנושא הכואב הזה. זה יותר מדי כואב.

(אגב, אם מישהו מתעניין, פרופ' שבח וייס (נפטר כבר?)

שהיה בתופת, נשאל בדיוק את השאלות האלה, כדאי לקרוא

את תגובתו לצברים (או כמעט הצברים...) השזופים, מגודלי

הבריאות, שהרגישו עצמם כעיליתה החברתית, הציונית,

והסתכלו בבוז על "חלאות" האדם שהגיעו הנה אחרי השואה....

תקראו. זה מרתק מאוד. הוא מתפרש על נושאים רבים.

כתלמידה, השתעממתי בשיעורי ההיסטוריה אבל עכשיו....

מרתק. וחשוב.

קרא את "השטן והנפש" של יואל בראנד. מרתק.

הוא לא מאשים את הנהגת היישוב ברצח, אבל כן בהתנהלות חסרת אחריות.

הבנאדם גדל עמוק עמוק בתוך "המפלגה הנכונה", היה בהונגריה של שנת תש"ד בכיר מאוד בארגונים הציונים, ואחרי השואה - הצטרף בארץ ללח"י.

הספר שלו מלא בעובדות וגם בפרשנויות. תחלוק מצידי על הפרשנויות, אבל יש פה בהחלט על מה להתבסס.

כלומר היו כמה יוזמות, המפורסמות שבהן היא זאת של קסטנר שר"י ולהבדיל יואל ברנד מהונגריה ושל הרב וייסמנדל זצ"ל מצ'כיה.

כל אחת מהיוזמות, בעיני אלו שטיפלו בה היתה אמינה וישימה. פרלינג ושות' (אליהם הפנתי) מוכיחים מתוך אין ספור מסמכים ופרוטוקולים שכשהיוזמות הגיעו להנהגת הישוב, עשו הכל לבדוק כל יוזמה באופן יסודי.

מה שאלו שראו את המציאות מבפנים לא לקחו בחשבון:

1. הם מידי האמינו שההנהגה היהודית כל יכולה מול ממשלות המערב, (במידה מסויימת, ככה האמינו הנאצים שאיתם נהלו את המו"מ, בהשפעת התעמולה האנטישמית).

   המציאות היא שלא היתה מדינת ישראל, היהודים בארץ היו נתינים (אפילו לא אזרחים) של האמפריה הבריטית, שניהלה מלחמה עקובה מדם, יזע ודמעות מול הנאצים. היהודים לא יכלו להעביר משאיות/כסף לשטחים שבשליטת הנאצים ללא הסכמת הממשל הבריטי. עצם העלאת ההצעות הללו מול הבריטים, היו עלולים להתפרש כבגידה והצעות לתמיכה באויב. בכל זאת הם גיששו מול הבריטים - וקיבלו כצפוי לאו מוחלט.

2. לא היתה שום אמינות, שהנאצים יעמדו בחלקם בהסכמים (הרי גם היה להם הסכם אי לוחמה עם בריה"מ, ביום שהתאים להם - הפרו אותו).

   הרב וויסמנדל טען שהנאצים הוכיחו לו שעמדו בחלקם בהסכם, כשהשעו את הגירוש להשמדה, כשהשיג להם את הסכום הראשוני שדרשו וממילא הניח שיעמדו גם בשלבים הבאים. היום אנחנו יודעים בוודאות, שבעוד שהבטיחו לו שהכוחות בצ'כיה מפסיקים את ההשמדה, בפועל הם הופנו להמשיך את ההמדה באיזורים אחרים.

לא אם הוא מהנהגת מפא"י. מערכת שדרסה ורצחה את המתנגדים לה וניסתה בצביעות להכשיר זאת בטענות על אחריות לאומית, לא חשודה על ערבות או אחריות לאומית. גם זכויותיהם ביישוב הארץ ובהקמת המדינה לא יטשטשו את הזיהום שדבק בהם.

ולגופם של דברים שכתבת:

-בדיקה יסודית היא דבר חיובי, ללא ספק. אבל עצם הבדיקה לא עונה על השאלה מה היו השיקולים החשובים מצד אותם בודקים; לא על קצב הבדיקה המסורבל של המערכת, כאשר *מחצית* מיהודי הונגריה הושמדו רק במהלך אותה 'בדיקה' (לטענת בראנד); ולא על אילו פעולות נעשו או לא נעשו- ומדוע.

מה שהנהגת היישוב לא לקחה בחשבון:

1. הם מידי האמינו שההנהגה היהודית חסרת כל יכולת מול ממשלות המערב, (במידה מסויימת, ככה האמינו אדוניהם הבריטים).

   המציאות היא שלא נעשתה כל פעולה בידי הנהגת היישוב ליצור לחץ כלשהו על בריטניה ועל ממשלות המערב כדי להציל יהודים מהשמדה.

2. לא היתה שום אמינות, שהנאצים יעמדו בחלקם בהסכמים. אבל לפתיחה במשא ומתן יכולה להיות רק תועלת. אולי אפשר להשיג איזו מקדמה? או אפילו עסקה חלקית? היו אפשרויות, ויעידו על כך הפעולות הבודדות שכן הצליחו.

   האם הממסד היה מוכן "לבזבז" כספים על אפשרויות כאלו?

לגבי קסטנר, אין ספק שהבנאדם היה מושחת ונהנתן באופן אישי.

מצד שני אין ספק שהוא היה פעיל מרכזי ומשמעותי בועד ההצלה של הונגריה, שסייעו ללמעלה מ20000 יהודים לברוח להונגריה לפני כיבושה בידי הנאצים. הוא גם הצליח להציל יהודים מתוך הונגריה לאחר כיבושה, בעסקה המפורסמת. שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים היה למטרת הצלה, והוא ניהל אותו מטעם ועד ההצלה.

מצד שלישי, בחודשי המלחמה האחרונים הוא היה צמוד אישית לקצין נאצי בכיר שלקח אותו תחת חסותו, ולאחר מכן העיד לטובתו- והנאצי זוכה. שיתוף הפעולה הזה היה כדי להציל את עצמו כשהנאצים הכירו אותו יותר מידי טוב.

האם הוא אכן שיתף פעולה עם הנאצים כדי להציל יהודים מסויימים, אך על ידי סיוע לנאצים בהשמדת יהודים אחרים? קשה מאוד לדעת מה באמת קרה שם.

שר"י? לא בטוח.

כשבתמורה הוא מרדים את שאר היהודים וגורם להם לעלות לרכבות בסדר ובמהירות, כשהוא יודע בדיוק לאן. אכתוב יותר חריף, היתה תחנת מעבר, הוא עודד שם את האנשים לשלוח מכתבים לקרוביהם שעדיין בהונגריה, על כמה הם במקום בסדר וטוב להם - את המכתבים המרגיעים הוא חילק למשפחות המודאגות, כשהוא ידע טוב מאוד ששולחיהם כבר הפכו לאפר.

בזמן המשפט המפורסם והערעור שזיכה אותו, עוד לא התפרסמו הראיונות עם אייכמן ימ"ש שהתבטא: "קסטנר הנעים לי את השהות בבודפשט, בזכותו לא היה מרד גטו ורשא גם בהונגריה". רק שבניגוד למרד גטו ורשא, שהיה כשהנאצים היו עוד בכוחם ויכלו לפנות טנקים ומפציצים נגד הגטו - בסוף תש"ד ותחילת תש"ה, הם כבר היו בנסיגה, אם הוא היה אומר ליהודים את האמת על לאן לוקחים אותם, או לכה"פ לא פועל אקטיבית להרדים אותם - היו כנראה ניצלים מאות אלפים ולא רק אלפים מיוחסים.

מעבר לכך, אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי למעלה. ברנד מנקודת מבטו המצומצמת הרגיש שלא מספיק התאמצו, פרלינג מוכיח ממסמכים ופרוטוקולים שהתאמצו כפי כוחם ויותר מכוחם.

המו"מ לא היה בידיהם וההחלטה של בעלות הברית, שיהודי הארץ היו נתינים של בריטניה היתה שאין שום מו"מ עם הנאצים, רק כניעה ללא תנאי (הם לא סבלו מהמחלה האוטו-אמונית של מדינת ישראל שמנהלת מו"מ עם החמאס כשהם יורים עלינו).

ואולי לא. מה שבטוח הוא שהעובדות שכתבת לא מדויקות.

קסטנר היה רק בבודפשט באותה תקופה (להבדיל מתקופת החסות שלו אצל בכר ימ"ש), ולא בשום תחנת מעבר. את המכתבים המדוברים הנאצים הם שהורו ליהודים לכתוב, והעבירו אותם לועד ההצלה כדי שיפיצו אותם ליעדם. ועד ההצלה שניסה להציל יהודים ע"י משא ומתן ו/או שיתוף פעולה עם הנאצים אכן העבירו את המכתבים. מדוע? האם זו הייתה הטעיה מכוונת, כחלק ממזימה להציל את קרוביהם על חשבון כלל הציבור? אולי. אני לא בטוח. הוכחה לאשמתם זה לא, ובעניינים אחרים הוכח שהם כן סייעו לכלל הציבור.

האם באמת קסטנר הוא המרדים של יהודי הונגריה? יתכן שהפעילות שלו הייתה חלק מזה, אבל אשם עיקרי כנראה שהוא לא. דווקא מחתרות תנועות הנוער, שהיו המורדים הפוטנציאליים, היו פעילות בעצמם בהצלה וגם באזהרת היהודים מפני המתרחש בלי קשר לקסטנר. וגם אני לא חושב שאייכמן הוא בהכרח מקור אמין בהקשר הזה.

שוב, קסטנר כנראה היה אדם מושחת, רודף כבוד. כך מתאר אותו יואל בראנד בספרו. עשר שנים יואל בראנד לא דיבר איתו מתוך איבה אישית, אך דווקא כאשר התפוצצה "פרשיית קסטנר" הוא בא להעיד להגנתו.

את מחקרו של פרלינג לא קראתי, אז אין לי עדיין איך להתייחס להוכחות שלו להגנת המוסדות. מה שאני כן יודע הוא שבעניינים אחרים המוסדות התנהגו בכפיפות גלותית לבריטים, ונראה שגם במקרה הזה. המו"מ הזה, של ההצעה שתווכה ע"י בראנד, כן היה בידיהם ואך ורק בידיהם, עד שהם הסגירו את בראנד לבריטים (או גרמו "בטעות" לתפיסתו).

דרך אגב, אותם חוקרים שצידדת בהם קודם שמגינים על מוסדות היישוב שעשו ככל יכולתם, הם אלה שמגינים גם על קסטנר וועד ההצלה, שעשו ככל יכולתם...

ולכן פרש מהן האצ"ל והלח"י פרש מהאצ"ל כשהפסיק להלחם בבריטים בזמן השואה. בכלל לא נכנסתי לוויכוח הזה.

זאת היתה נקודת המוצא שלהם הרבה לפני השואה, שממנה הם ראו את המציאות. למרות נקודת המוצא הזאת, הם עשו הכל כדי לבדוק היתכנות של כל הצעה.

קסטנר שר"י היה בשר מבשרם, הם לא ידעו על התמורה שנתן לנאצים. כשהתחילו לצאת הפרסומים - בן גוריון שרצה להגן על שמו הטוב של קסנטר ושל המפלגה, דרש להגיש תביעת דיבה, רק מה לעשות שהמציאות התהפכה עליו. היום שיש הרבה יותר ידע - אין ספק שהזיכוי בערעור הוא קשקוש. רצח קסטנר לא פוענח עד היום וקשה לשלול את הקונספירציה שזה דווקא מישהו מ'הצד שלו'.

וחזקים שיישבו את הארץ. זו היתה התפיסה והאידיאולוגיה שלהם. לגמרי לא יהודית.

לא הסכימו להקצות כספים כדי לסייע ליהודים שם (הסוכנות). יש מסמכים רבים

ופרוטוקולים המעידים על כך; הם רצו בארץ יהודי מסוג אחר: גאה, חזק, ישראלי,

לא "גלותי". לא לבוש שחורים וחיוור עם גמרא ביד... נו, רק יפי הבלורית והתואר

כמו שכתב אחד המלחינים הפופולארים....

אל נא תכעסו, אבל לפעמים אני רואה את הגישה הזו גם כאן.

אז הקימו את "יד ושם". נפלא. אם היו מתאמצים יותר, יד ו שם היה קטן. הרבה יותר קטן....

הם ייצגו כוחי ועוצם ידי..... למהדרין. ממש.

כל 'פרוטוקול' שמופץ במסגרת התעמולה החרדית צריך בדיקה יסודית, האם הוא אמין, האם הוא מובן בלשונו ובהקשרו. ראיתי כמה ספרי תעמולה, שחוזרים על אותם שלוש וחצי אמירות מוצאות ממשמעותן ומהקשרן. מציע למי שהאמת חשובה, לחזור למקורות שהבאתי.

לגופן של דברים:

1. התנועה הציונית ככלל, התאמצה להביא יהודים לארץ ולהכשיר את הארץ להיות מוכנה לקליטת יהודים.

2. כשידעו שיהודים במצב חירום, התנועה הציונית לפני קום המדינה וראשויות המדינה בהמשך, עשו הכל להביא אותם בלי חשבונות.

3. כשהיו אילוצים, כמו הגבלת סרטפיקטים שנגזרה ע"י הבריטים - הם אכן חולקו ע"י כל קבוצה לפי גודלה היחסי, לאנשי שלומה. הרב קוק הצליח באמצעות הקשרים שלו, להעלות רבנים ובחורי ישיבה רבים, אבל הכח המרכזי היה בידי מפלגות הפועלים והם באופן טבעי, הקדימו את החבר'ה שלהם.

4. אם בתחילת הופעת הקץ המגולה, כשלא היו הגבלות, או למצער, בשנים הראשונות שאחרי הכיבוש הבריטי כשהשערים היו פתוחים, רבנן ותלמידיהון היו עולים בהמוניהם - גם כוחם במוסדות הישוב היה בהתאם לגודלם באוכלוסיה וממילא היו יכולים לחלק סרטפיקטים אחרת.

5. כשהציבור החרדי יסיים את חשבון הנפש, על כך שכמה וכמה ממנהיגיו, שלאורך שנים הורו לצאן מרעיתם להשאר באירופה ואסרו לעלות לארץ גם כשהיה אפשר - וברגע האמת ברחו בעזרת הציונים, אך את הציבור השאירו מאחור להשרף - נסכים לחשבן מי אחראי לגודל של יד ושם.

6. (ולא, ערימת התירוצים של אסתר פרבשטיין, ממש לא משכנעת)

את אסתר פברשטיין כלל לא קראתי בהקשר הזה.

התייחסתי לשני ספרים:

המליון השביעי של תום שגב.

כחש של בן הכט.

שניהם לא חשודים בחרדיות מיוחדת כידוע....

אבל, שכל אחד יסיק את המסקנות בעצמו.

וזה לא חידוש, שבן גוריון ושותפיו לא שמו את יהודי השואה

בראש מעיניהם.

שנה טובה לך.

באמת, שנה בלי מחלוקות. רק לראות טוב, כולנו - זה בזה. בעז"ה.

כבר הגבתי:

בוודאי שהוא נוגע בדבר, הוא מה'הסטוריונים החדשים' - סופרים וספרים

הוא ממש לא חרדי, הוא פשוט אנטי-ציוני מהצד השני. לפי מה שכתוב עליו בויקיפדיה, הוא גם לא יהודי.

השקרים שלו הופרכו במקורות אליהם הפנתי, אבל זה לא מעניין אותך.

תודה!

שיש בהן גם ספרים באנגלית.

ויש גם חנות שיש בה רק או בעיקר ספרים באנגלית, שנקראת sefer and sefel כמדומני. הייתי שם פעם אחת לפני שנים, אז לא יודעת להסביר לך איך מגיעים. רק זוכרת שזה באחד הרחובות הפנימיים באזור רחוב הלל...

כמו ש @מתואמת כתבה

יש את דני ספרים, שיש להם הרבה יד שניה וגם באנגלית

הולצר ספרים

שתי החנויות האלה נמצאות בין הדוידקה ליפו מרכז

ועוד חנות אחת ששכחתי את שמה אבל בטוחה שגם שם יש ספרים באנגלית- נמצאת בין הרכבת הקלה של יפו מרכז לעיריה. פעם מצאתי שם ספר נדיר

לשנים יש אחלה אתר

בסיפור חוזר כל הספרים ב20

בסמניה זה אנשים פרטיים לאנשים פרטיים כך שכל ספר הוא במחיר אחר

בת הדיין היה ספר שנתן רגש ועומק שלא התכוננתי אליו, ושנגע בי ממש.

לעומת כל מה שביננו שהיה גם קצת שחזור של העלילה של בת הדיין מצד הקונספט, וגם זכור לי פחות סוער ויותר קצר בחוויה שבו, למרות שגם ממנו ממש נהנתי.

בת הדיין קראתי ברצף גמרתי אותו בחצי ים בערך והוא נכנס עמוק ללב... ברמה שקראתי אותו עוד מלא פעמים כבר

וכמה ימים אחרי קראתי את כל מה שביננו והתאכזבתי.. כי כמו שאמרת אותו קונספט וגם בגלל שהפעם זה חרדי- חילוניה זה פחות עניין אותי..

מעניין, למה חרדי-חילוניה פחות מעניין אותך מההפוך?

ואי לא יודעת איך להסביר....

הדיון על חילוני על פני דיון על חילונית הוא הרבה יותר פרוץ, כי דיון על בנות הוא תמיד יותר פרוץ בפרט אם היא חילונית...

ובשניהם הרקע הוא לא שז"ז לגמרי, כל ספר והנקודה שלו.

(*שז"ז = שמן זית זך)

נכון שבשתיהם יש בנות, אבל דיון על בת חילונית הוא יותר פרוץ על כל הלבוש וצורת החיים.

אתה מאנ"ש שלומבה?

אבל גם בראשון יש כל מיני ביטויים וכדו'

מכיר את האנ"ש...

לא נעים להגיד, אבל בדרך כלל האלה היותר נקיים פחות מעניינים 🙈

(זה יכול להיות מכמה סיבות..)

מעניין ו...נקי.

לא אפרט יותר, במקרה שמישהו יקרא.

(וגם יש הבדל אם הסופר מכניס לא נקי לשמה, או שמתוקף

הנסיבות, כחשוב לסיפור. וגם אז, אפשר תמיד לעשות זאת

בצורה מרומזת ועדינה. זה נכון, שלא כולם מתאמצים לעשות זאת. וחבל).

לכותבת קוראים תמר וייזר. וזה הסיפור האישי ש ל ה.

סיפור מרתק, עשוי היטב, משאיר טעם של עוד, וואווו!

גם אצלי נכנס עמוק בלב ובנשמה!

לפני שנים, בישיבה, מישהו סיפר לי שחבר חדר שלו מקריא לו סרנדות לפני השינה.

תנסה מקטרת.

להקריא שירה עם מקטרת נשמע מקסים.

רק בגלל הפסקות עישון....

צריך לעשות הפסקות לא עישון.

זה לא משנה.

לא כיף לצפות עם כל המעברים לקלוז־אפ קיצוני ומטריד.

עוד סיבה להעדיף חתולים על־פני אנשים.

וזכרתי את הרעיון הכללי. אז...

לא אכפת לי

קראתי בעבר חלק ממנו, אבל לא זוכר כ"כ.

קראתי לפני המון שנים, למעלה מעשור.

אגב, קוראים לו מסעב חסן יוסוף.

יש גם ערך בויקיפדיה.

את הספר השני שלו, לא חושבת שכדאי לקרוא. מן הסתם מלא נצרות. הוא הרי התנצר.

הלך לכיוון השני, לדת ה"אהבה"......

חבל.

חושבת שהוא מעכל את עצמו עם הרצון להראות את האמת. אין טעם. עשיו שונא ליעקב. אלא שהוא לא יודע

את זה. אנחנו כבר רגילים ודי מחוסנים....לצערנו.

אהבתי את מצרפי המקרים ואת מה שאחרים חושבים בי.

המדריך לימים הקרובים, נחמד, הקבוע היחיד יש לו קונצפט נחמד, אבל הולך ומתדרדר לקראת הסוף. הטוויסט פשוט נורא ואיום.

הספר האחרון שלו, שאפילו לא זכרתי והייתי צריכה ללכת למדף לבדוק את השם שלו, לא אהבתי בו שום דבר בערך, הקונצפט המבטיח מתבזבז על עיסוק חופר ומשמעם בדימיקות של קבוצת חברים. זה כאילו כדי לתת רקע לתעלומה, אבל אם קודם אמרת שיש רצח, לא מעניין אותי מי חבר של מי ומי שונא את מי.

ספולליר כללי אם משנה לך: ברור מאליו מי הרוצח, אבל אומרים במפורש זה לא הוא, רק כדי בסוף להגיד שזה כן הוא בדרך טיפה מתחכמת, אבל תכלס זה אותו הדבר.

כי עכשיו אני בתחילתו.

קראתי את "מצרפי המקרים" ואהבתי ממש, גם את העלילה ובמיוחד את הטוויסט בסוף.

ועכשיו אני בתחילת כהרף עין, ועוד כמה ימים יגיע גם ל"מה שאחרים חושבים בי"

תודה

יש מקוריות בכתיבה שלו. גם בסיפורים הקצרים שיש באתר שלו. בהחלט ייחודי.

אני ממש אהבתי את מצרפי המקרים, ואת המדריך לימים הקרובים. את הקבוע היחדי אני לא ממש זוכר, והספר האחרון באמת היה פחות מוצלח.

ואמנם, אני מסכים קצת גם עם הביקורת של חושבת-בקופסא

נכנסתי עכשיו לאתר, נראה מעניין, תודה

מגלים שהגיבור הראשי שיש לו פגם שהוא לא יכול להחליף את התודעה שלו עם אחרים כמו כולם, כשהוא כן מחליף הוא פשוט יוצר העתק של עצמו בגוף של האדם השני, והוא בעצם ווירוס שמשתלט על כולם לאט ולאט ויוצר דיסטופיה שבה כל התשתיות קורסות ולכל האנשים יש רק התודעה שלו. הסוף.

חוץ מזה שזה "סוף עצוב" זה בעיקר מאוד לא מספק ועושה ההפך מסיפור טוב של סגירה של העלילה שבה גיבור השיג את המטרה שלו.

חוץ מסוף הזה הקונצפט כן מאוד יצירתי ורואים איך הוא חשב על איך הרעיון הזה ישפיע על החברה וכל השימושים שיכולים להיות לו.

בגדול הספרים שלו מאוד יצירתיים ומעניינים, קשה אפילו להכניס אותם ברוב המקרים לקטגוריה של מדע בדיוני או פנטזיה כי זה גם גם ואף אחד מהם בו זמנית.אבל מבחינצ דמויות, רואים שהוא מאוד אוהב את הגיבור בתחילת שנות ה30 לחייו, לא יוצלח כזה, ועם ידידה שהיא אולי-ובעצם-בסוף-לא-רומנטית.

באמת הכי אהבתי את "מה שאחרים חושבים בי", זה הראשון שקראתי. הקונצפט גם כן מפותח לכל תחומי החיים. הדילמה בחיים של הגיבור הראשי עם קריאת המחשבות שלו יכולה להילקח בקלות לדילמה יותר מציאותית של עד כמה בן אדם רוצה להיות מושפע מהחברה ועד כמה להיות "אני עצמי טהור". מעניין לראות איך כל קוראי המחשבות משתמשים ביכולת שלהם כדי לחיות חיים שונים ומגוונים ויש להם אופי שונה ומעניין, ואיך היכולת הזו משפיע עליהם אחרת. העלילה עצמה יחסית מוצלחת ומעניינת למרות שרואים שגם כאן רואים שמעניין אותו יותר דמויות והיחסים בניהם מאשר עלילה והתרחשות, אבל דווקא כאן זה עובד. מה שלא אהבתי זה שוב הידידה-שהיא-לא-חברה, ואיך הנבל בסוף לא אשם בכלום כי החומר הזה הפך אותו למרושע והכל נסלח בלי השלכות. אבל עליו בהחלט הייתי ממליצה לאחרים על הספר הזה.

אבל מצחיק אותי לראות איך הספרים של יואב בלום מצליחים בכזו קלות לפתח חשיבה פילוסופית קלה.

תנסי מצרפי המקרים. הוא מקסים ורגוע, ויחד עם זאת גם טרגי. יואב בלום אוהב טרגדיות, אבל בסגנון מיוחד משל עצמו..

(מצרפי המקרים, החוק למניעת בדידות, המדריך לימים הקרובים לדעתי גם)

אבל אני לא קונה את הספרים אצלנו אז גם אם אהבתי וגם אם לא (כן, אהבתי) זה לא משנה.

השאלה היא מה דעתך עליהם.

החוק למניעת בדידות היה עם סוף מעצבן אם אני זוכר נכון.

זה מסקרן לקרוא את התקצירים, אבל לא אהבתי את העלילות