שוב אותו הבלבול, שוב הפחד.
ציפיות מכולם- שאשתנה, שאהיה טובה יותר- אחרת.
כמו אז.
ואולי רוצה בתוכי, אך נבלעת ולא יודעת.
לא יודעת כיצד לחזור ל"אז".
לא מרוכזת כבר, והמחשבות שוב ושוב-כשכואב,
כשרע, לחשוב שוב ישר- חתכים. שריטות. כוויות.
ואין אומץ.
עומדת עם הסכין ביד, מצמידה בעדינות ליד,
וכלום.
צריכה את אקסטזת הרגשות ההיא,
אך עכשיו זה רק כאב יבש, בלי יכולת לבכות.
אפילו הדמעות כבר לא יוצאות לי.
אז בלי הכאב הפיזי, ועם הצפת רגשות בלי יכולת לבכות.
מה אני שווה בכלל?
והפחד מלפגוע ביקרים לי,חוזר.
למה אני לא נורמאלית? רגילה? כמו כולם אצלי בכיתה?
"מוזרה" הם קוראים לי.
לא עומדת בהסכמים, שוברת הכול.
והלוואי שכלום לא היה קורה.
למה תמיד כזאת, כזאת.
וכל כך הרבה שרוצים לעזור- ואני לעצמי לא מוכנה, אז להם?
וכל כך הרבה שרוצים לפגוע- ומורידים אותי איתם.
כ"כ חלשה, כ"כ עלובה.
כ"כ אני.
