בס"ד

מה שיש לי להגיד לך:

ה' אוהב אותך מתוקה!!!!והכל יהיה בסדר בסוף!!!!תהי חזקה=]=]

ומתישהו אמא שלי איכשהו שמעה... אפילו שזה היה 'בכי חרישי'... אינלי מושג איך... והיא כולה נבהלה, והיתה בטוחה שהיא יודעת למה למרות שאמרתי שזה לא זה, וכולה נלחצה שאני צריכה עזרה וזהה.... אפשר לחשוב! כולא בכיתי!!!

ווו-

בסוף לא שיתפתי אף אחד... ועוד לא התחרטתי על זה, פשוט למדתי לקחת את מה שבלב, לשכל.

זאת אומרת-

לקחת את מה שפה, שמפריע לך כל הזמן, לא נותן לך מנוח... -וללמוד להעביר אותו לאחד התאים הפחות משמועותיים שבראש שלנו... שכאשר נזדקק לכאב הזה, הוא יוכל להתפרץ מאי שם במעמקי השכל... אבל כרגע- אנחנו לא נותנים לזה להעסיק אותנו כל הזמן, לגרום לנו להיות עצובים, בדיכאון... להרוס לנו את החיים. כי זה לא שווה את זה.

אז--- מנסיוני-

*הייתי ממליצה לך שאם יש מישהו שאת יכולה לשתף אותו, שאת באמת מרגישה איתו פתוחה, ואפילו לא אחד שממש קרוב אלייך... מישהו שיעזור לך למצוא פיתרון. (במקרה שלי לא היה ואין פיתרון.. מקרה אבוד=\ )

*ואם אין... אז תלמדי להעביר את זה לאחד התאים האחוריים שבסוף המוח שלך, והוא תמיד יהיה שם כשתצטרכי אותו, (או לא..).

ונשמה אל תדאגי- כאב לא יכול להישאר לעד באותן עוצמות... כמו בטריותו.... מתישהו הוא נחלש. אז תתעודדי!!!!

בהצלחה!!!! אם את צכה משוו אני פהה (למרות שאני שונאת שאומרים לי את זה... כי דוגרי אני מתפדחת לפנות לאנשים בש"א, אז אם את רוצה ובאלך (לא חייבת להגיב!) את יכולה פה בשירשור... ואם לא- אז את יכולה גם בש"א. מה שבאלך.

ב"הצלחה!!!!!!!!! ותזכרי תמיד שה' איתך!!!!!!!!!! גם ברגעים הקשים!!!

-מכירה את הסיפור על העקבות?? זה שמתישהו האדם שם לב שכאשר קשה לו- פתאום יש רק סוג עקבות אחד, ואז ה' הסביר לו שברגעים הקשים האלו-- הוא נושא אותו על כתפיו... או כנפי נשרים.. לא זוכרת אחד מהם

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....