אנחנו חיים על זמן שאול.....ולא יודעים מתי נמות ומה יקרה בעוד שניה....

אוי אלוקים עזור לנו ליצורך....

בס"ד

שנה שעברה עד המחצית.. :'(

את צודקת, באמת- אף אחד לא מבטיח לנו את יום המחר. אני לא יודע אם אני אקום מחר עם נשמה באפי, ואני לא יודע אם הזמן הקצוב שלי יגמר בעוד כמה ימים.

כי אני אדם, ולמרות הכל, רבים הדברים שאני לא יודע מאשר שאני יודע.

על "דור הסטטיסטיקות" שמעת?

תוחלת החיים הממוצעת לגבר היא כך, לאשה כך, אחד מעשרה חולה במחלה כזו, אחד מארבע חולה בזו, אחד משלוש שחולים במחלה הזו מתים.  בטח הבנת אותי.

"נו בסדר, יש לי עוד כמה עשרות שנים לחיות", השאננות- זה כ"כ כואב- הורגת, אבל לא במובן של העולם הזה....

זה ששנינו לא יודעים מה קורה, זה בוודאי נתון, בעצם, לא אמרתי שום דבר חדש. אבל אם אדם יקבל את כל הסטטיסטיקות של המדענים, לגבי "קבלת" מחלות ושיעורי התמותה מהן, יותר מזה, אם האדם ירעד מפחד מתחת לשמיכה כל ערב שילך לישון הוא לא יוכל לחיות את החיים ולהשיג איזו מטרה שיציב לעצמו בהן...

אז, איפה הגבול בין השאננות שאיתה החיים נהיים חסרי מטרה, לחיי פחד ויראה מהמוות?

נקדים, לחיות מיום ליום, בתירוץ של "מי יודע מה יהיה מחר?" נדחה על הסף- קחו את הדוגמה של הפנסייה: "למה לי להקציב מהמשכורת שלי לפנסייה, עם כל המלחמות, איראן, ת"ד, מי יודע אם אני יחייה..." הנה האופציות של הבן אדם: או שיהיה צודק, וימות צודק- או שיטעה בהחלטה וימשיך לחיות כמת, כאחד מחוסר כל. לא הכי אידאלי..

מטבעו, האדם צריך לחשוב לטווח ארוך בפאן המחייתי, איך לשרוד, להמשיך לחיות כ"בן אנוש" 

אבל שכל רגע, שיוקדש לשם שמיים, שהשגרה עצמה תוקדש לשם שמיים: הלימודים, התכנון לטווח ארוך, לשם שמיים, ולדעת, שאפילו אם הזמן הקצוב שלי נגמר מחר- לא הפסדתי כלום. 

אני אצטט את החלק הטוב (וההגיוני) מהמשפט של אייל גולן:"מי שמאמין לא מפחד" אין ממה לפחד,

מ"פועל אמת שפעולתו אמת"?

אם אנחנו מאמינים בהנהגתו של הקב"ה בעולם אין לנו ממה לפחד! כי הכל יגמר, יתפוצץ ויסתיים בזמן שהקב"ה החליט,בדיוק כשנולדנו.

מה אנחנו צריכים? לחיות, פשוט לחיות-לא לחיות את הרגע. לחשוב לטווח ארוך, לאו דווקא עד הזקנה...עד אחרי הזקנה.   

כל כך עצוב כל המצב..

אחרי שבחופש איבדתי חברה. למדתי.. כמה אתה צריך להעריך כל בנאדם! כל דבר בחיים!

זה כל כך ברור מה שקורה פה..

היא היתהפשוט בנאדם מדהים!ו.. אולי ראיתי את זה קצת לפני המוות.. ואהבתי אותה כל כך.. ובאמת! אבל. למדתי להעריך אותה רק אחרי. פתאום שמעתי דברים כל כך מדהימים עליה. והבנתי שזה היה פה לידי ופשוט פספסתי אותה!

אז הלוואי שנלמד להעריך כל בנאדם! ללמוד אותם יותר! לאהוב אותם. ופשוט לנצל כ-ל דקה איתם!

http://www.hnn.co.il/gallery11861.html 

אבל טוב שהוא מת ולא את.

הבחור היה עבריין תנועה, ערס קטן ששום חינוך לא היה עוזר לו.

אם הוא לא היהמת שם, מישהו אחר היה מת בעוד 100 מטר, בגללו.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....