חודש אריגון התשע"א-
חודש אירגון ראשון בסניף בנ"ע!
חניכה.
עבדתי יותר מ-10 שעות בשביל לערווך סרט שיצא מ-ד-ה-י-ם!!!
בסוף ההופעות המדריכות ומלא מלא בנות מהשבט באו ואמרו לי כמה שהוא יצא יפםה וכל הכבוד...וראו שהשקעתי...
זהו.נגמרו ההופעות.כולם יושבות על הדשא מחוץ לאולם ומסכמים את החודש.יש פופקורן ושתיה.
מתפזרים לבתים להתארגן ואז לחזור לסניף.
נשאר בלאגן על הדשא.
מישהי צכה להיות ה"פראירית" שתריים הכל.
אני מתלבטת עם עצמי מה לעשות.
וזהו.
מחליטה.
אני כמה אוספת מכולם ת'כוסות ת'בקבוקים ת'שקיות,ת'קופסאות ואת כל מה שנשאר על הדשא.
ואני מגלה שאני בכלל לא מרגישה ה"פראירית".
המדריכה נגשת אליי ואמורת תודה.
פתאום אני מבינה שבשביל לקבל את הצומי שאני רוצה אני לא צכה לפגוע בעצמי,לעשות לעצמי דברים,לרדת על בנות, לפגוע בהם וכו'...
אני פשוט צכה לעזור,לעשות טוב לאנשים...שלאנשים יהיה כייייף איתי ואז הם יתחילו להעריכך אותי.
זאת אני שצכה לעבוד עם עצמי ולא על עצמי.
שבת.
סעודה שלישית.
כל הסניף יושב במעגל ושר שירי נשמה.
אני כ"כ רוצה ללכת ולשבט עם כולם,ולשיר ולהתקרב אל אלוהים.ולחזור לפעם.
אבל אני לא מסוגלת.
צד אחד מרגיש כ"כ קרוב אל אלוהים אבל הצד השני כ"כ רחוק.
מרגישה כאילו מושכים אותה משני הצדדים בחבל חזאק אבל בסוף מחליטה שלא מסוגלת ללכת לשיר עם כולם.
מפחדת לחזור להיות דוסה כמו פעם.
בוקר.
אני רוצה להתארגן ליסוע לירושלים ומגלה שהחברה שלי החליטה שלא נוסעים בלי להודיע לי.
אני מגלה שיש לי שתי אפששרויות.
להפגע,לא לדבר יותר.לריב.
אפשרות שניה.
להבליג.לסלוח.לנסות להבין.
אני בוחרת באפשרות השניה.
להבליג,לסלוח.לבדוק למה מחר.
אז זהו.הגעתי לעכשיו.
מנסה לשמוח.למרות הקושי.
למראות כל הכאב ממשיכם ת'חיים.
כי אלו הנסיונות שאלוהים מביא לנו.
ההתמודדות היומיומית שלי...
כי אני כבר כ"כ רחוקה והם כF" קרובות.. אבךל הפ פיציות!!
