אוף. אוף עם זה כבר.
נמאס לי.
החברות יורדות עלי ומסתכלות עלי שונה בגלל שהן גילו שבפנים אני לא באמת דוסה כמו שאני נראית.
לא מבינות.
עוקצות, אומרות מילה פה מילה שם.
אז כן, הכל בצחוק כי אחרי הכל הן איכשהוא כן חברות. אבל פוגע. כואב.
מה זה בכלל המילה הזאת? חברות?
אז כן, יש לי חברות אבל זה תלוי בההגדרה שלכם לזה.
באות רק כשאני איכשהוא מעניינת אותן או בגלל שמשעמם להן ואין עם מי להיות.
וכמה מהן תקעו סכין בגב. לא שזה מפתיע.
אבל אחרי שאמרתי דברים ש"לא מתאימים לי", אז פתאום נהייתי מעניינת. באות בהפסקה - מדברות איתי, שואלות שאלות לספק ת'סקרנות שלהן. אבל אחרי שזה יגמר. שוב ילכו. ואני אשאר לבד.
וההורים? עוד יותר גרוע.
מלחיצים. מקשים. לא מבינים בכלל.
אז כן, יש חברה אחת. חברה.
היחידה שהבינה, שהרגשתי חופשי לבוא ולדבר איתה.
ופגעתי בה.
אי אפשר לומר שזה היה באשמתי, אבל פגעתי.
אז אנחנו עדיין מדברות וזה- אבל יש קיר. חוצץ. מפריד.
מרחיק.
איזה מזל כיפי יש לי.
החברה היחידה - הלכה.
לא יודעת מה לעשות.
אבל יודעת רק דבר אחד -
לברוח. רוצה לברוח.
רחוק.
מהבית. מההורים. מהלימודים. מהחברות.
מהכל.
לברוח מעצמי.
לברוח מהחיים.
.
