אבל אני למדתי לא מעט מסיפורי לידה מפורטים שקראתי לפני הלידה, אז אני לא רואה סיבה לקצר. אבל לפני הסיפור, סיפור קטן כהקדמה:
בסיור בחדר לידה שעשיתי היתה מישהי שסיפרה שבלידה הקודמת נתנו לה אפידורל, אבל הוא לא השפיע עליה. כשהיא העלתה לאוויר את השאלה הרטורית "אבל למה זה לא משפיע על כל אחת?" בנימה מבועסת, זרקתי לה שככה הקב"ה החליט, והיה לי טון קצת ציני (לא יודעת למה, זה מה שיצא)...
ועכשיו ללידה עצמה:
יש אומרים שהכל התחיל ביום כיפור. שבוע 39 וצמתי אותו במלואו – ברוך השם חוץ מרעב מוגבר שקצת הציק, הצום עבר בשלום ובנוחות, ועיסוקי היה בעיקר שינה. במוצאי כיפור נסענו חזרה לביתנו הקט, כדי להמתין שם בנחת ללידה 
כמובן שבאותו ערב שהלכנו לישון רק ב-2 בלילה, בשל עודף שעות השינה שצברתי.
ב-5 וחצי קמתי לשירותים (נוהל ידוע בתשיעי), ובזמן שאני מדדה חזרה למיטה אני מרגישה שטף מים ש"בורחים" ממני. רצתי חזרה לשירותים והרחתי את המים – זה לא פיפי...
בישרתי לבעלי והתחלנו להתארגן ליציאה – להכין תה פטל, אוכל לדרך ולבעלי, לראות שכל מה שצריך נמצא בתיק לידה. תוך כדי אני כבר מתחילה להרגיש כאבים שדומים לכאבי מחזור, מופיעים להם מדי פעם. אז אלה הצירים 
?
התחלנו לספור דקות בין הצירים. נע בין 5-10 דקות – לא סדירים. מתקשרים לחברה של ההורים שהיא מיילדת כדי להתייעץ מה לעשות – היא אומרת שצריך להגיע לבית חולים ולא לחכות יותר מדי בגלל ירידת המים, אבל לא בלחץ.
מתקשרים לאמא שמתחילה להתארגן ולצאת לכיוון הבית חולים.
יוצאים לדרך. יום ראשון בבוקר – הפקקים של המדינה. לא נורא, המיילדת אמרה שלא צריך למהר.
אוספים את אמא ומגיעים לבית חולים בסביבות 8 בבוקר. עושים קבלה – פתיחה של 1 הצירים כבר כואבים יותר... עוד כמה פרוצדורות של בית חולים ואני נשלחת למחלקת נשים, לחכות לפתיחה 3 (שאז כבר אפשר להיכנס לחדר לידה).
מתמקמים במיטה שנתנו לי – בחדר הראשון במסדרון, ליד הדלת. אני רואה כל מה שמתרחש במחלקה, וכמעט כל מי שעובר רואה אותי. לא נעים לי כל כך אבל זה מה יש. הצירים מורגשים כבר יותר מהגב, ותכופים יותר. אני מתמקמת על כדור בתנוחות שונות וזה עוזר.
מתקשרים לדולה המתנדבת, ובגלל התכיפות של הצירים (כל 4-5 דקות), היא מחליטה לצאת לכיווני.
הדולה מגיעה ומתחילה לעשות לי עיסויים בגב. כבר ממש כואב בכל ציר.
שמים לי אינפוזיה ואנטיביוטיקה. ככל שעובר הזמן הצירים נהיים ממש כואבים.
אני נכנסת לשירותים, ואני מגלה שיותר קל להתמודד עם הצירים כשאת יושבת על האסלה. אז אני מרשה לעצמי להישאר שם קצת.
כשנהיה כואב יותר אני נכנסת למקלחת. ביציאה ממנה אני צריכה את עזרת אמא בלהתלבש כי הצירים ממש תכופים ואני לא מסוגלת לזוז בזמן הציר.
אני מחליטה לצאת לטיול עם בעלי. לצערנו אין שם יותר מדי איפה להסתובב, אז אנחנו חוזרים מהר.
בגלל כל ההמולה שסביבי – אמא, הדולה, בעלי, מלוות של הנשים הנוספות בחדר שבכל פעם שעוברות מאחלות לידה קלה ומדברות קצת עם אמא, האחיות שעוברות, המסדרון ההומה שמול העיניים שלי... אני מרגישה קצת אבודה, וקשה לי לעשות הרפיות כמו שהכנתי את עצמי. אני מנסה את נשימות העומק – אבל האף הסתום מפריע...
העייפות מתחילה לתת את אותותיה. אני מותשת ובקושי מצליחה לאכול כמה ביסים מארוחת צהריים שחילקו במחלקה. הדבר שאני הכי הכי רוצה בשלב הזה זה לישון. אבל אני בקושי מצליחה לשכב על המיטה מרוב הכאבים, אז איך לישון??? טוב. אני מרגישה כבר חסרת כוחות להתמודד עם הכאבים ומכריזה שאני רוצה אפידורל. אבל...
אפידורל נותנים רק בחדר לידה. אני מבקשת שיבואו לבדוק את הפתיחה שלי, ומה שהאחות אומרת זה: "את לא נראית עם כאבים של חדר לידה עדיין (סבלתי בשקט, לא הראתי את זה החוצה), אז חבל לעשות לך בדיקה עכשיו. נחכה עוד..."
אז שאלתי אותה אם אני צריכה לבכות ולצעוק מכאב כדי שהם יעשו לי בדיקה. זה לא שכנע אותה...
שוב שירותים. שוב מקלחת. הכרזתי שאני לא יוצאת עד שהרופאה מגיעה לעשות לי את הבדיקה –המקלחת קצת ניחמה אותי מהכאבים, אז למה לא להישאר שם כמה שאפשר?
כבר ערב. הרופאה עושה לי בדיקה – קצת יותר מ-2.5. זה הכל. אבל היא ממש מקסימה, ובגלל שהיא רואה כמה אני סובלת היא מחליטה לשלוח אותי לחדר לידה. השעה בסביבות 8 בערב...
עושים הכנות לחדר לידה, ויוצאים לדרך. בכניסה למסדרון של חדרי הלידה, תופס אותנו הרופא האחראי שמתעצבן ששולחים אותי עם פתיחה כזאת, בזמן שיש לו עומס בחדרים. ואז תקף אותי עוד ציר כואב. נעצרתי. הוא הסתכל עלי, וכנראה ראה את הסבל בפרצוף שלי. ואז הוא שאל: את תימניה? הנהנתי שכן, אז הוא אמר: "טוב, תימניות יולדות מהר..." והלך. נכנסתי לחדר לידה ואיך שהוא נשכבתי על המיטה.
פתאום הייתי לבד - אמא ובעלי אספו את הדברים מהמחלקה ועדיין לא הגיעו, והדולה יצאה לברר משהו. עכשיו היה לי פנאי להתרפות עמוקות ולהתמודד עם הכאב ממקום אחר. והצלחתי. הרגשתי את הציר כמו משהו שדוחף אותי מלמטה למעלה. כאילו אני מתרוממת מעל המיטה.
למרות זאת עדיין ביקשתי את האפידורל – פשוט כי רציתי לישון.
בדיקה – 4.5. וואו! כנראה משהו התרחש בדרך מהמחלקה לחדר לידה... המרדים מגיע. הדולה עוזרת לי לא לזוז... איזה רוגע. לא מרגישים כלום. הרגליים כאילו מרחפות על המיטה. אני מדברת קצת עם הדולה ומחליטה לשלוח אותה חזרה לביתה, כי היא כבר איתי יום שלם (היא מתנדבת עם משפחה), ואני חושבת שאני אסתדר עם האפידורל. השעה בערך 10 בלילה.
כשבעלי מגיע, אני מבקשת את רשימת התפילה שהכנתי. בסוף הרשימה אני מתפללת עלינו ומתחילה לבכות. המיילדת, שבדיוק נכנסה, ניגשת אלי ומחבקת אותי ושואלת למה אני בוכה. אמרתי לה שמההתרגשות J
ואז אני הולכת לישון קצת. מתעוררת כעבור שעה בערך. המיילדת נכנסת ועושה משהו עם השקית של האנטיביוטיקה. או לפחות ככה חשבתי... אמא שלי שמה לב ושאלה אותה מה היא עושה.
"זירוז", היא אמרה כאילו זה משהו שנותנים בשגרה. ככה, בלי לשאול אותי או משהו כזה. אז שאלתי בתמיהה למה צריך את זה. היא אמרה שהצירים שלי הרבה פחות תכופים ושאני ממש לא רוצה להישאר שם עד מחר... הרעיון של הזירוז עדיין לא מצא חן בעיני, אבל היא פשוט הכניסה אותו ולי לא היה כוח לריב איתה.
מעט זמן אחר כך, אני שמה לב שאני מרגישה משהו בגב, וגם הרגליים שלי כבר לא מרחפות. עוד קצת זמן, ואני שוב מרגישה צירים. קראנו למיילדת והיא דאגה שיתנו לי תוספת, וגם לעדכן אותי לגבי הלחצן שדרכו אני שולטת בטיפטוף של האפידורל...
אבל כל זה לא עזר. האפידורל התפוגג לו לבלי שוב. מבינות למה סיפרתי את הסיפור הקטן בהתחלה???
הכאבים חזקים חזקים – כנראה בגלל הזירוז. הקטטר גם מורגש היטב, ומציק.
אני מנסה נשימות כמו שלמדתי – זה בהחלט עוזר, אבל אין לי כוח לעשות אותן... אז אני מנסה הרפיות.
אני לא מפסיקה להתלונן על הליכתו בטרם עת של האפידורל, וכל מה שיש למיילדת ולאחת המתנדבות שם לומר לי זה שאם לא הייתי עם האפידורל (שלטענתן עדיין משפיע) היה לי הרבה יותר כואב... ואני תהיתי לעצמי: איך הן מחליטות כמה כואב לי???? בגלל שאני לא היסטרית?
אני יכולה להגיד שזה היה הדבר שהכי עיצבן אותי – שכולם מסביב בטוחים שהם יודעים כמה כואב לי! והם כל כך לא...
הפתיחה מתקדמת, וגם התינוק. נזכרתי בפסוקים שדפנה חסדאי לימדה אותנו להגיד תוך כדי ציר. אני מתמקדת באחד מהם: "אני לדודי ודודי לי", ומתרכזת בו חזק חזק בכל ציר. וזה ממש עוזר. אני מכוונת את המשפט להתבטלות לתפקיד האדיר הזה שה' נתן לי – ללדת ילד. וככה הציר הופך להיות שליחות ולא סבל, וזאת הרגשה אחרת לגמרי. עד כדי כך שאני מחייכת בכל ציר תוך כדי מילמול הפסוק.
למרות כל זה, בכל ציר אני לוחצת בלי הפסקה על הלחצן של האפידורל, (למרות שאני יודעת בתוך תוכי שזה לא עוזר) כי היה בי צד שייחל לחזור לרוגע של הלא להרגיש את הצירים ולא היה מוכן לוותר על הסיכוי הקטן שזה אכן יקרה...
ככה אני מעבירה כמה וכמה צירים- שעתיים בערך, עד שפתאום אני מרגישה צורך ללחוץ.
המיילדת אומרת שעדיין לא לידה, אבל מדריכה אותי לשכב על הצד, וכשמגיע ציר – להרים רגל ולדחוף. ההתמקדות בדחיפה גורם לכאב להיות הרבה יותר נסבל, אבל אני לא מסוגלת להרים את הרגל לבד. בשביל זה יש אמא J...
עוד בדיקה – התינוק כבר בתעלה. המיילדת שמה שמן ומעסה לי את הפתח. אני שמה לב לריח מיוחד באוויר. מתברר שהמיילדת שמה שמן נבט חיטה. אני אומרת לה שיש לי פטריה והיא לא מבינה מה הקשר... אני נותנת לה את השמן שקדים שהבאתי איתי. מזל שהבאתי.
מתחילים לחיצות. אמא מצד אחד ומתנדבת מצד שני מחזיקות לי את הרגליים לכיוון הבטן. המיילדת עושה שימון ועיסוי. בשלב הזה אני שמחה שאני בלי האפידורל כי ככה אני יודעת מתי ללחוץ ולאיזה כיוון.
לוחצים ולוחצים. המיילדת לוקחת את היד שלי שאני ארגיש את השיער של התינוק המתוק שרוצה לצאת. אבל הוא לא מצליח למרות שאני לוחצת לחזק – המעבר הסופי צר מדי לראש שלו. אני מרגישה אותו ממש זז שם ביציאה ומחכה כבר לראות אותו לחבק אותו! אבל הוא עדיין לא מצליח לצאת...
המיילדת אומרת שאין ברירה וחייבים לחתוך. אני מזכירה לה שאני לא באמת עם אפידורל, למרות שכלפי חוץ זה נראה ככה (צינורות מחוברים וקטטר...) ולכן שתרדים את המקום. וזאת הייתה הצעה ממש תמימה – כי מתברר שלא מרדימים תוך כדי לידה, פשוט חותכים תוך כדי ציר. אז היא חתכה. ואני צרחתי את הצרחה של החיים שלי...
הייתי בטוחה שעכשיו, אחרי שפינינו לו מקום, הוא יצא בלחיצה אחת. אבל מתברר שלא...
כבר 4 לפנות בוקר של יום שני. עוד לחיצה ועוד לחיצה ועוד... והנה הראש יוצא! המיילדת צועקת לרופאה שתבוא כי היא צופה בעיה עם יציאת הכתפיים – ופוף, התינוק בחוץ! הוא כנראה נבהל שקוראים לרופא...
המיילדת מכריזה שזאת בת ומניחה אותה על הבטן שלי. אני בשוק. כל הלידה דיברתי לבן (לא ידענו מראש מה יש לנו), ובעצם זאת בת! אבל מה זה משנה! היא על הבטן שלי עם עיניים פקוחות, והיא ממש מוזרה ומתוקה! אני מרימה אותה לחזה ומנסה להניק אותה. היא לא ממש מראה רצון (איפה כל הסיפורים על רפלקס המציצה החזק שיש בלידה?...). קצת עזרה מהמיילדת - והיא יונקת מעט! המיילדת לוקחת את המתוקה, מנקה ועוטפת אותה ומניחה אותה בעריסה לידי. אני מסתכלת עליה, וברור לי מה השם שלה. זה השם היחיד שיש לי בראש ואני לא מצליחה לחשוב על אף שם אחר...
תופרים אותי ושולחים להתאוששות. מביאים אותה בעריסה שלה לידי. אני מנסה שוב להניק. הפעם זה הצליח יותר.
בעלי נכנס. אני שואלת אותו על השם – הוא אומר את מה שגם אני חשבתי. בינגו...
