אבל לא דווקא עם חברה..נגיד לפעמים אני לא מבינה מה המורה שלי רוצה ממני או ההורים שלי.. וזה מבלבל.. אבל מנסים לאלתר..

כשהם קרובים אליך..

לדעת להגיד את הדבר הנכון, ולא לתת להם להרגיש לבד, או ההפך- לשבת על הנשמה=\

שלא תרגיש לבד, אבל לא לחפור לה..

זה קורה לי פווול כי אני אחת שבאים לבכות לה כזה.. ואני מנסה - איך להסביר? - להרגיש את מה שהיא רוצה, לוידעת... וזה ממש תלוי מי זו וכו'.. לפעמים אני אתן עצה, לפעמים אני אחדד את ההתבכיינות שלה, לא אעודד, כי זה מה שהיא צריכה - לבכות קצת, ולקבל חיבוק, ולפעמים אני אגרום לה להסיח את הדעת עם כלמיני פעילויות ודברים כאלה כיפיים שיצחיקו ואתה.. זה ממש ממש תלוי,

והלוואי שאוכל תמיד להיות לצד חברות....

אוהבת את העולם הזה כ"כ...

מבנים לבד מתי מילה תעזור ומתי השקט זה הצעד הנכון...

לא נעים,תמיד אני מרגישה מין גמלוניות כזאת במצבים כאלו (כאילו- "מה? מה אני אמורה לעשות? איך כולם יודעים מה לעשות בטבעיות ורק אני לא?")

לא יודעים כזה מה לומר...

והמוח קודל מלחשוב 'מה אני אמורה להגיד עכשיו???'

תרצה - יקח שעה. לא תרצה - יגמר אחרי דקה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....