הנקודה בה אני אובדת מעצמי, נעלמת בתוך התאווה לסכין המבריק..
והפעם זה ברגיעה, בשום כאב, רק להרגיש, את הקור הזה שלו, המתכתי.
שום טעם לשבת שם, להעמיד פנים שאני מבינה, שלא אכפת לי שמעירים לי ללא סוף.
להעמיד פנים שיש לי סיכוי להיות כמו כולם- נורמאלית.
ובשביל מה?
הציפיה שאני יחזור להיות מי שהייתי, הרי כל מה שעובר עכשיו הוא לא אמיתי, הרי לא נעלם לך פתאום השכל ילדה.
את חכמה, אז אל תשחקי איתנו משחקים של קשיי ריכוז.
ואולי אני שחקנית, ואולי אני נורמאלית.
לא משוגעת.
(והמבט המטורף עולה לי על הפנים, מלטף את הסכין, ואת הרחמיים העצמיים העלובים והבזויים שלי)
