"..אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל.."
יש לך כ"כ הרבה להגיד – ולא, לא יוצא.
מתפוצצת במפנים. בוער. נשרף.
למה את לא יכולה להגיד מה שאת חושבת בלי לחשוב מה יגידו / יבינו / ידונו / יסתכלו?..
רוצה לדבר, לשתף, להגיד ו-- נאדה. כלום.
וכשאת כנה ואומרת את האמת אז את הורסת.
הורסת לזאתי ת'מצב רוח, הקשר שלך עם השניה נחלש..
אבל החרא, זה שאם לא היית אומרת להן את זה – אז כלום לא היה משתנה – לא לטוב ולא לרע! ככה שמה שאמרת להן לא עזר. בכלום. שום דבר. סתם הרס הכל.
אז כן, את רוצה לדבר, להתקרב..
אבל אולי מפחדת להרגיש תקועה? לא רצויה?
מפחדת להיות מעיקה? פוגעת?
אולי מפחדת שישפטו?..
ואז באה ההרגשה בפנים - מה נסגר איתך מטומטמת אחת?!
תגידי את נורמלית?!
תדברי, תגידי מה שאת רוצה – למה את כ"כ מתחשבת בכולם? מפחדת שיפגעו, שייקחו למקום לא טוב?!
מה, קיבינימט איתך, תסבירי לי, מה?!
וגם סתם ככה כולם מניאקים! אחד אחד!
יבואו אלייך כשהם צריכים, כשמשעמם, כשסתם..
אבל ככה – ישאירו אותך לבד. את עם ההרגשה המטומטמת שאת – זאת את.
ואת?! את לא. את תשתקי. תאכלי את עצמך מבפנים. תסתגרי.
ואז כשהאנשים שכן אכפת להם ממך – את תעיפי אותם ותוציאי עליהם ת'עצבים.
ינסו לפתוח – אבל את – בשלך. מסתגרת עם עצמך. נסגרת.
והמחשבות רצות. לפה ולשם.
את לא יודעת מה לעשות. מן חוסר אונים שכזה.
לא יודעת לאן ללכת. לאן לברוח.
ומסכות?
כבר נהיית מומחית בזה.
את נכנסת לכיתה עם חיוך, מדברת עם חברות בכיף – שלא ישאלו, לא יחשבו שאת מוזרה, שלא ישפטו..
את חוזרת הביתה – לוקחת נשימה עמוקה לפני הדלת – פותחת אותה, ונכנסת עם חיוך – שלא יעיקו, לא ישאלו שאלות מיותרות, לא יפריעו..
להגיד לך שזה טוב או לא?..
אינלי מושג.
נו ברור שאינלך מושג.
למה יש לך בכלל מושג ממשו בעולם הזה?!
לא.
